משבר ביחסי יפן-דרום קוריאה

יחסים מזדעזעים – סטודנטים מאוניברסיטת דרום קוריאה בסיור בסלע המחלוקת בים יפן, המוכר ביפן בשם טאקשימה ובדרום קוריאה בשם דוקדו, יולי 2008 – צילום: KIM JAE-HWAN/AFP/Getty Images

זעם וטינה אלו – התנצלויות מועטות מדי מצדה של יפן, והכרת תודה מועטת מדי מצד דרום קוריאה בעבור הסיוע הכלכלי שקיבלה – מצאו להם עתה ביטוי שונה. המקור הבולט ביותר לרגשות הטעונים בין שתי המדינות הוא קבוצת איים המכונים על ידי הקוריאנים בשם דוקדו – Dokdo, ואילו על ידי היפנים בשם טאקשימה - Takeshima, אשר שוכנים בשטח הימי שבין שתי המדינות. מדובר בשני איים קטנטנים, על פני שטח של בסך הכול 226 דונם והם כמעט ואינם כוללים משאבים טבעיים. לא ניתן לאכלס אותם, אף שזוג קוריאנים חי שם כיום ומסתמך על מזון המגיע באמצעות מעבורות המסיעות לאי אלפי תיירים דרום קוריאנים. דרום קוריאה יישבה את האיים הלכה למעשה במשך עשורים, אך יפן עדיין טוענת לבעלות טריטוריאלית עליהם.

שתי המדינות פתחו במלחמה וירטואלית על הטריטוריה הזו. הן לחמו זו בזו על גבולות ימיים, ועל כינויים במפות, על בולי דואר ובתיאורים בספרי לימוד. פעילים משני הצדדים ניהלו התקפות הדדיות באמצעות האינטרנט. בשנת 2004 נמנע קונפליקט חמור יותר כאשר ממשלת יפן עצרה ברגע האחרון ארבעה לאומנים יפניים שהיו בחצי הדרך למשימה ימית להצבת דגל יפן על האיים.

ארה"ב שיחקה בעבר תפקיד אומלל בסערה זעירה זו. אף שקוריאה טוענת לבעלות על האיים מזה מספר מאות שנים, יפן מצידה סיפחה את האיים בפועל כאשר יישבה את קוריאה בשנת 1910. אך לא ברור כיום אם האיים חזרו לרשות דרום קוריאה לאחר מלחמת העולם השנייה. על פי חוזה סן פרנציסקו, אשר פירט את המערך הטריטוריאלי של יפן לאחר תום מלחמה העולם השנייה, ארה"ב לא כללה במפורש את דוקדו בתור אחד מהאיים הרבים שיפן החזירה לקוריאה.

חוסר הבהירות בנושא, כפי שהסביר באופן משכנע למדי ההיסטוריון היפני קימי הארה, היה מכוון. בטיוטות הראשוניות של החוזה האיים נחשבו במובהק כאיים קוריאנים, אלא שאז פרצה מלחמת קוריאה. הטיוטה האחרונה שנוסחה בשנת 1951 כבר לא כללה את דוקדו/טאקשימה. חששה של ארה"ב מפני סיפוח בכוח של האיים מצד צפון קוריאה הכתיב את השינוי בניסוח. ארה"ב כבר עשתה שימוש באיים בתור אזור להפצצות, דבר אשר ללא ספק תרם להחלטה זו. בעוד חוסר הבהירות הזה הוכיח את עצמו כמטריד עבור הדורות הבאים של הדיפלומטים וההיסטוריונים, הוא שירת נאמנה את מטרתו באותה עת. ארה"ב שמרה לעצמה חופש מסוים בקביעת השליטה על אזור מרכזי זה.

חשיבותם של האיים אינה נובעת מזכויות דיג במקום או מהסיכוי למצוא נפט בסמוך לחופים; התשוקות החזקות שהתעוררו עקב מחלוקת זו מצביעות על חשיבות השלטון הריבוני עבור שתי המדינות ועל העיוות שחל בו על ידי הגיאופוליטיקה של המאה ה-20. חלוקת חצי האי הקוריאני, קביעת החוקה היפנית, נוכחותה הצבאית של ארה"ב בדרום קוריאה וביפן: שתי המדינות לא הצליחו מעולם להחזיר לעצמן שליטה ריבונית מוחלטת. האנרגיות שהוקדשו לתביעת בעלות על דוקדו/טאקשימה מרמזות על רצון עז להשיג ריבונות מוחלטת. בצפון קוריאה כמובן, רצון זה בא לידי ביטוי באופן שונה: שיגור טילים, עריכת ניסויים גרעיניים, לכידת עיתונאים מסיגי גבול ופיתוח אידיאולוגיה שלטת של הסתמכות עצמית.

הן דרום קוריאה והן יפן מתחילות לפתח את אידיאולוגיות משל עצמן של עצמאות וחוסר תלות. יפן דוחקת בגבולות החוקה הפצפיסטית שלה: השגת ציוד צבאי חדש ומתוחכם, השתתפות במשימות מעבר לים נגד פירטים והסבת תורת הלחימה שלה מהגנתית להתקפית. דרום קוריאה מבזבזת כספים רבים יותר על הצבא שלה בצפייה שברשות ארה"ב לא תמיד יהיו חיילים, ספינות ומטוסים זמינים. מגמות אלו הופכות את המריבה על דוקדו/טאקשימה למסוכנת הרבה יותר מבחינה פוטנציאלית.

אפשר בהחלט לדמיין את דרום קוריאה ואת יפן מגבשות הסכם פשרה דו-צדדי מסוג כלשהו: יפן תוותר על טענותיה לקבל חזקה על דוקדו אם דרום קוריאה תחדל להתנגד להענקת הכינוי "ים יפן" לשטח הימי המפריד בין קוריאה ליפן. שתי המדינות יכולות להסדיר ביניהן את הגבולות הימיים ולתור ביחד אחר נפט וגז.

אך הסדר דו-צדדי מעין זה לא יכול להשפיע על האידיאולוגיות של המלחמה הקרה שעדיין שוררות בצפון-מזרח אסיה. דרום קוריאה מודאגת מהמדיניות הצבאית והמדינית החדשה של יפן. יפן חוששת מהתקציב הצבאי הגדל של סין, וכולם חוששים מתכנית הגרעין של צפון קוריאה. הנוכחות הצבאית של ארה"ב עדיין נתקלת בהתנגדות רבת משמעות בחלקים מסוימים של האזור. איי טוקדו/טאקשימה הם רק חלק מקבוצה גדולה יותר של בעיות ביטחוניות באזור.

פתרון לבעיית האיים ידרוש בסופו של דבר עסקה רב-צדדית אשר תטפל בשרידי המלחמה הקרה באזור. אירופה –עם הגוש הסובייטי לשעבר ועם ארה"ב – הצליחה לפתור את הבעיות הטריטוריאליות האחרונות שנותרו ממלחמת העולם השנייה בעסקת חבילה שכוננה שלום אזורי ומבנה ביטחוני (הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה - OSCE). בעיית טוקדו/טאקשימה תדרוש בסופו של דבר יישום שיטה דומה גם באסיה. אחרי הכול, הקונפליקטים בין דרום קוריאה ליפן ימשיכו להתקיים עד אשר תוקם תשתית המאפשרת פתרון מתמשך לחילוקי הדעות הביטחוניות והפחתה מתמשכת של המתחים וההתחמשויות באזור.

ללא תשתית אזורית מסוג זה, היחסים בין דרום קוריאה ליפן ימשיכו להתדרדר.

* הכותב, ג'ון פפר, הוא מנהל שותף בצוות החשיבה Foreign Policy In Focus.

הערת העורך: מאמר זה הופיע לראשונה במגזין Asia Chronicle בתאריך 3/7/09. www.fpif.org

עוד כתבות נצפות...