מרוקו האגדית - הרי הריף, האטלס והסהרה

סיור היכרות למתחילים במרוקו, העובר ביעף על רוב האתרים החשובים שיש לארץ נפלאה זו להציע

15/08/2009 יוסי ממן ויאירה יסמין
הקטן אותהגדל אותהדפסE-mail הגשת הכתבה

מרוקו
כיכר העיר הכחולה שפשואן צילום: יאירה יסמין
סיפור מסעותיה של קבוצת מטיילים למרוקו, שהיא גם מדבר וגם הרים מושלגים, יערות עבותים ושדות מוריקים, נהרות שוצפים, ערים גדולות וכפרים ציוריים עם הרבה פולקלור, היסטוריה ונוסטלגיה

תל-אביב – אירופה – קזבלנקה

הטיסה מתל-אביב דרך איסטנבול לקזבלנקה, אשר לנו הסתברה כדיל הזול ביותר למרוקו, עברה בשלום. במרוקו כבר "הוציאו לנו את הנשמה" בשדה התעופה בקבלת אשרות נחיתה, אבל עם קצת רצון והרבה כסף (ככה זה במרוקו) התגברנו על כך ושמנו פעמינו לקזבלנקה, "העיר הלבנה". סיירנו ברחובות העיר החדשה, ראינו את שכונת "אנפה" – השכונה היוקרתית של קזבלנקה, ובשפה המרוקנית "דאר אל ביידה", הבית הלבן – אותו בית שהיה צבוע לבן והיווה סימן היכר לאוניות שבים.

משם נסענו למסגד חסן השני, שהוא המסגד הגדול בעולם ושניבנה על המים כדי לקיים את הכתוב בקוראן: "כס מלכותו של אללה על פני המים". המסגד, הנחשב לאחד המונומנטים הגדולים בעולם, משתרע על שטח של 100 דונם. הוא יכול להכיל 80 אלף איש, כולל הרחבה שבכניסה. בניית המסגד הצריכה 25 אלף ידיים עובדות, 10 אלף אומנים שעבדו כשש שנים, ועלתה הון תועפות – כסף שהגיע מתרומות וממס גולגולת שהוטל על כל אזרחי מרוקו, כולל היהודים. רוב חומרי הבנייה הובאו ממחוזותיה השונים של מרוקו.

לאחר הסיור נסענו למלון "דיוואן". עייפים מלילה ללא שינה ומהטיסה הארוכה, נפגשנו לארוחת ערב חגיגית, הרמנו כוסית לחיים והלכנו לישון.

קזבלנקה – רבאט – טנג'יר

בבוקר היום השני ולאחר שהתאוששנו מעט, יצאנו לעיר הבירה רבאט. בדרך הכרנו את נמל קאזה, שהוא הנמל השני בגודלו באפריקה. נכנסנו לרחובה הראשי של רבאט, שדרות מוחמד החמישי, והגענו לארמון המלוכה. בארמון מתגוררת משפחת המלוכה רוב השנה, והוא גם מרכז העצבים של מרוקו, כולל משרדי הממשלה, הפרלמנט וכולי. לאחר שהצטלמנו עם השומרים וצילמנו את חזית הארמון המעוטרת והיפה, (זהירות! מותר להתקרב רק עד למקום שהשומרים מתירים) נסענו למוזוליאום של מוחמד החמישי. את המבנה תכנן, באופן מפתיע, אדריכל קוריאני בשם "וו טואן".

קזבלנקה
המדינה של קזבלנקה - צילום: יאירה יסמין
בנייתו של המוזוליאום החלה בשנת 1961 עם מותו של מוחמד ה-5, והסתיימה בשנת 1967. במקום ראינו את מיטב המלאכות המסורתיות של מרוקו – עבודת העץ, השיש, הטיח והברונזה. נכנסו וראינו את שלושת הקברים של שני המלכים ושל בנו של מוחמד החמישי, אשר נפטר ממחלה בשנת 1983. יצאנו לרחבת מסגד חסן השני, הרצופה עמודי שיש שתמכו את אולם התפילה שבנה אל-מנצור, ושנחרבה ברעידת האדמה "ליסבון" בשנת 1755. הכול נהרס אז פרט למינרט (מסגד) שגובהו 50 מטר. המסגד לא הושלם מעולם, ונחשב למסגד הגדול במרוקו עד לבניית מסגד כותוביה במראקש. השקפנו לעבר הנהר החוצץ בין הערים סאלי ורבאט, ומשם יצאנו אל קסבת אלאודיה, המקום בו הוקם " הריבט" הראשון והמקורי – מבצר מימי המווחאידון. בתוך הקסבה ראינו את יפי הרחובות וניקיונם ואת השער היפה של הקסבה, שער אודאיה (או באב אלקסבה), סיירנו בתוך הקסבה היפהפייה וירדנו לשתות תה ולאכול עוגיות מרוקניות על גדות הנהר. לאחר הפוגה של כמחצית השעה יצאנו משם, ובדרכנו החוצה עברנו דרך גן יפה ועתיק בסגנון אנדלוסי. שמנו פעמינו צפונה אל העיר טנג’יר – השער לאירופה ומקום המפגש של הים התיכון עם האוקיאנוס האטלנטי. לעת ערב, הגענו למלון ולאחר קבלת החדרים יצאנו עצמאית (מי שרצה) לטיול ברחובות טנג’יר.

טנג’יר – טטואן – שפשואן

עם בוקר יצאנו לסיור פנוראמי סביב העיר טנג’יר. טנג’יר נשלטה בעבר על ידי תשע מדינות והייתה לעיר בין-לאומית עד שנת 1956. העיר ממוקמת בפתח מיצרי גיברלטר, בין הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. יש לה חופים מרשימים המושכים אליה תיירים, והיא מתפרנסת ממסחר, דיג ותיירות. העיר עברה תהפוכות רבות ועמים שונים חיו בה: הספרדים, האנגלים, הפורטוגזים ואפילו הצרפתים. בעבר, הוענקה טנג’יר למלך אנגליה, צ'רלס השני, כשנישא לקתרינה, בת מלך ספרד. הסולטאן מולאי איסמעיל סילק את האנגלים מהמקום.

לאחר שהשקפנו ממרומי הגבעות על העיר היפה הזו, המשכנו אל הקסבה שלה וביקרנו לראשונה ב"מדינה", שהיא העיר העתיקה שבה מתרחשים חיי המסחר של התושבים. סיירנו בסמטאות כשמאחורינו משתרכים הרוכלים המציעים את מרכולתם ומפריעים למהלכו התקין של הסיור וההדרכה כשאנחנו מסיימים את הסיור בנמל.

משם עשינו את דרכנו לעיר טטוואן, ששימשה כמרכז קליטה של מגורשי ספרד, ודרכה התפתח המסחר עם ארצות אירופה. טטוואן בנויה כמעין חצי סהר על שיפולי ג'בל דרסה. מקור שמה הוא "טיטאווין" שפירושו מעיין או מבוע, על שם שפע המעיינות המקיפים את העיר. טטוואן הייתה בחסות ספרד משנת 1913 עד שמרוקו קבלה את עצמאותה בשנת 1956. סיירנו במרכז העיר ואכלנו "שווארמה" מקומית טעימה. המשכנו בדרכנו לעיר שפשואן. בדרך עברנו נופים עוצרי-נשימה, כולל מאגר מים גדול אליו ירדנו רגלית. לעת ערב הגענו לשפשואן והתמקמנו במלון מדהים עם נוף משגע הנשקף ממרפסת המלון.

שפשואן – מקנס – פס

ההשכמה הייתה מוקדמת. יצאנו לסיור בוקר בעיר שפשואן, כאשר כל תושביה עדיין ישנים. סיירנו בחוצות העיר הישנה (ה"מדינה"), ראינו בתים וסמטאות הנראים כמו באגדות לילדים – הכול צבוע בצבעי כחול, תכלת ומעט לבן.

המקומיים התירו לגברים שבחבורה להציץ בחמאם הגברים, נכנסנו והתרשמנו מהחום. משם המשכנו ל"ראס אל עין", מעיין סמוך שהמקומיות עדיין מכבסות בו את הבגדים ומשתמשות לשם כך בקשרים מחורצים כמו פעם. קינחנו בסופגניות מרוקניות (ספינג') ובתה קיובק מקומי של מרכז ה"מדינה". שבנו למלון ויצאנו למקנס (Meknes).

בדרכנו עברנו נופים מדהימים: נחלי מים, אגמים, צמחיה ירוקה וגשם קל ליוו אותנו בדרכנו.

שלא על פי התכנית נכנסנו לעיר הישנה הרומית וולובוליס (Volubilis), וולובוליס הוא אתר ארכיאולוגי של כ-400 דונם מהתקופה הרומית. במקור הייתה כאן עיר רומית מהמאה השלישית לספירה. העיר שימשה כמרכז צבאי ושלטוני לאימפריה הרומית. זהו מקום יפהפה, מלא בצמחייה ובשרידים ארכיאולוגיים: בזיליקה, בית מרחץ רומי, בתי בד (בחפירות נתגלו כ-300 בתי בד להפקת שמן), רצפות פסיפס מרשימות שניתן לחזות בהן בתוך בית הלהטוטן, בבית אפסוס, בבית העמודים, בבית הרקולס, בבית ונוס ובבית האביר, והשער שנבנה לכבוד הקיסר קארקלה ואמו ג'וליה. בשנת 285 לספירה עזבו הרומים, ובמקומם התיישבו תושבים ברברים ויהודים. רעידת האדמה "ליסבון" בשנת 1775 הרסה את העיר.

ניתן להשקיף מהאתר על בתי מולאי אידריס.

משם עשינו דרכינו למקנס – אחת מארבע הערים המלכותיות של מרוקו, והחמישית בגודלה במרוקו. היא נוסדה במאה העשירית על ידי שבט ברברי מהרי הריף בשם מקנסה, על שמו קרויה העיר. העיר נמצאת בצפון-מערב המדינה, כ-55 ק"מ מדרום-מערב לפס. היא יושבת בגובה של 522 מטר מעל פני הים, בעמק רחב אשר נמצא בשוליו הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. נתיבי האורך והרוחב של מרוקו עוברים דרכה: נתיב הרוחב מרבאט לתלמסאן, ונתיב האורך מטנג'יר למראקש ולנאות המדבר של הסהרה. העיר בנויה על שתי גדותיו של ואדי פוקרנה העשיר בנביעות ובמקורות מים שופעים. עצרנו לצהריים בכיכר אלהדים שפירושו: ההרס. הכיכר שופצה ועוצבה מחדש, כאשר בצידה הדרומי נבנה שוק מסורתי מקורה וססגוני שמוכרים בו תבלינים, ירקות ופירות יבשים. בעיקר מושכים את העין הזיתים הכבושים המסודרים בפירמידות מרהיבות, שהמוכרים, חלקם ילדים, בונים במיומנות גדולה. בחלקו העליון של השוק ישנם דוכני קדרים, המעטרים את כלי החרס באצבעות ידיהם. סמוך לכיכר נמצאת ה"מדינה" מוקפת החומה ובה קרוע לרווחה באב אלמנצור. הכיכר הזו שימשה בעבר למפגש השנתי של שבט העיסאוויה, הקרוי על שם הקדוש סידי עיסה. לאחר שהיו מקיימים את טקסיהם בכיכר, היו יוצאים המשתתפים האחוזים בטרנס לפרוע בעוברים ובשבים, ללא כל הבחנה בין מוסלמים ליהודים. בני השבט כונו חריג'ים (השונים) והם היו מכניסים את עצמם לטרנס ריקוד בתופים ובמצלתיים עד הגיעם לאובדן הכרה וזוב דם.

לאחר ארוחת הצהריים ראינו את הבולט והיפה בשערים, הוא באב אלמנצור, הנקרא על שם הארכיטקט שבנה אותו. מספרים עליו כי היה נוצרי שהתאסלם והגיע לעמדת מפתח בחצרו של הסולטאן. הוא החל לבנות את השער בשנת 1697. כשהתקרבה המלאכה לסיומה בא מולאי איסמעיל לצפות במעשה ידיו, בחן את השער, ושאל את אלמנצור אם ביכולתו לחזור ולבנות שער יפה ממנו. תשובתו ההחלטית "כן" של אלמנצור העלתה את חמתו של הסולטאן, שבו במקום ערף את ראשו של אלמנצור. את בניית השער סיים בנו של אלמנצור, מולאי עבדאללה, בשנת 1732. השער מעניין מבחינה ארכיטקטונית: זהו שער משולש, כלומר בעל שלוש כניסות, במרכז נמצא השער הגדול, צורתו דמוית פרסת סוס והוא מעוטר באריחים מזוגגים, משובצים בצורת מעוינים. סביב שלוש הקשתות מסגרות אבן השוברות את הקו המעוגל. שני השערים הצדדיים נתמכים על ידי עמודים. משם עשינו דרכינו לפס (Fes), עם ערב הגענו למלון שבשדרות מוחמד החמישי בפס.

פס – ("מדינה")

יום סיור מקיף בעיר פס – מהחשובות והססגוניות בערי מרוקו. פס היא הבירה הדתית והתרבותית של מרוקו, שנוסדה במאה השמינית והייתה לבירת הממלכה ולעיר הראשונה שקיבלה על עצמה את מרות האסלאם. העיר שמרה עד היום על צביונה העתיק והייחודי. פס, עיר שהזמן עמד בה מלכת, שימשה משכן לקהילה יהודית מפוארת רבת חשיבות. עם בוקר נפגשנו עם המדריך המקומי "סקאלי" שסיפר לנו מעט על ההיסטוריה של פס תוך כדי סיור פנוראמי ותצפית על ה"מדינה".

נכנסנו ל"מדינה" הגדולה והמרשימה ביותר בעולם, והשמורה היטב בזכות החסות של אונסק"ו והנכונות לשימורה כאתר ארכיאולוגי. ראינו גם "ריאד", בית משוחזר שתושביו חזרו ושיפצו אותו כאכסניה לתיירים. משם שמנו פעמינו במבוכים הרבים אל מדרסת אבו אענאנייה – מדרשה שנבנתה בשנת 1355 על ידי הסולטאן אבו עינאן.

המדרשה שימשה פנימייה לתלמידים כפריים ועניים. ראינו את עיטורי הסטוקו השמורים היטב, אריחי הזליג' (הקרמיקה) וגילופי העץ. משם המשכנו לבית הרמב"ם, ולאזור בעלי המלאכה, הקרמיקה, עיבודי המתכת, רקמת מפות הקאפטנים ולמפעל עיבוד העורות, שעובדיו מחלקים לכל אורח צרור עלי נענע בניסיון כושל להתגבר על הסירחון הנובע מהחומרים החריפים בהם משתמשים לעיבוד העור. השקפנו מלמעלה על עובדי המפעל, הלבושים במכנסיים קצרים ומדשדשים ברגלים יחפות בתוך בורות ובהם עורות בשלבי עיבוד שונים, חלקם מלאים בצבע וחלקם בחומרים המיועדים לרכך את העור. המשכנו ל"מלאח" (הגטו) היהודי, שאחת הסברות אומרת כי הוא קרוי על שם המלח בו סחרו. נכנסנו לבית הקברות המקומי ושמענו את סיפורה של ללה סוליקה, שהקריבה את נפשה על קידוש השם. ראינו את הקברים הייחודים וגם את קבר הדוד שלי, שעל שמו אני קרוי.

לאחר ביקור קצר בבית הכנסת איבן דאנן, בית כנסת עתיק מהמאה ה-17, שברצפת האולם הראשי שלו נמצא צוהר המאפשר להשקיף על המקווה, שמנו פעמינו לביתה של טוריה, חברה ותיקה שלי, הנמצא בתוך ה"מלאח" היהודי. התרווחנו בסלון המשפחה, התכבדנו בברכה בכוס תה ובעוגיות, והקשבנו לסיפורים מרגשים. יצאנו נפעמים ועשינו את דרכנו חזרה למלון, כשכולנו נרגשים מהסיור ומהמפגש עם המשפחה המתגוררת כיום בבית שהיה שייך פעם למשפחה שלי, ושניתן במתנה למשפחתה של טוריה.

בערב יצאנו לארוחת ערב טעימה במועדון בו צפינו בשירה, בנגינה ובריקודים מרוקניים אותנטיים.

טיפים לנוסעים למרוקו:

נסיעה – עדיף לנסוע עם קבוצה מאורגנת, או לנסוע לבד אך להצטרף אל קבוצה מאורגנת שאיתה תגיעו ותצאו משדה התעופה, כדי שתהיו בטוחים שתוכלו להיכנס אל המדינה. מדריך הקבוצה יכול לארגן את הדברים טוב יותר מכם.

החלפת כסף – עדיף להחליף כסף כבר בשדה התעופה או בבית המלון.

אוכל – נסו לאכול במסעדות אותנטיות בהן אוכלים התושבים עצמם, והימנעו ככל האפשר מ"מלכודות תיירים" בהן מוגש טאג'ין הכולל שתי עצמות יבשות וחתיכת בשר אומללה, ואולי גם איזה ירק.

מים – מומלץ לשתות מים מינרלים ולא מי ברז.

זהירות:

אל תצלמו שוטרים – אתם עלולים להסתכן במעצר.

אל תדברו עם איש על פוליטיקה, או על המלך מאותה סיבה.

היזהרו מכייסים, ואל תיכנסו ל"מדינות" בשעות הערב והחשיכה מחמת שודדים.

שוחד – הכינו מראש הרבה "מתנות" – כסף מזומן לשוטרים ולפקידים השונים, וסוכריות ועטים לילדים שתפגשו בדרך.

בטיחות – אל תמסרו את כתובת המלון שלכם לאיש. רצוי גם שלא תספרו לאנשים כי אתם מישראל.

דעו לכם כי במרוקו נהוג לשלם על כל שירות. גנבו לכם את המצלמה? שלמו שוחד. רוצים עוד שמפו לחדר? שלמו לחדרנית, או לפקיד הקבלה. צלמתם מישהו? עליכם לשלם לו. רצוי לא לאפשר לו להתמקח אתכם על המחיר. אם אתם מצלמים אנשים, בקשו רשות, במיוחד ב"מדינה" של מראקש, שם המצולמים עלולים להיות אלימים במיוחד אם תצלמו אותם בלי לבקש את רשותם.

יציאה ממרוקו – השתדלו לא לצאת עם כסף מזומן בכיסים, במיוחד לא עם מטבעות קטנים, כיוון שהשוטרים בשדה התעופה עלולים לדרוש מכם להשאיר את הכסף אצלם.

הכותב הוא מדריך טיולים במרוקו - Yossi78@bezeqint.net

כתבות נוספות במדור סגנון
עוררו עניין השבוע

עוד כתבות נצפות...

חדשות-ראשי סגנון מרוקו האגדית - הרי הריף, האטלס והסהרה

-->
Feedback Form