אמנות של שעווה ובד

המוטיבים המתפתלים והדוגמאות המורכבות לא נועדו רק לשם האסתטיקה, אלא גם כדי להעלות את המודעות של האדם אל סביבתו ולשמש כהדרכה כיצד עליו לנהוג בחייו – צילום: Epoch Times/Nadia Ghattas

ג'קרטה, אינדונזיה – אהבתה של אמה הוליזה לציור וההערכה שרחשה אימה לתרבות האי ג'אווה (אחד מהאיים של אינדונזיה) הובילו אותה אל העולם המופלא של ציור על בדים בעזרת שעווה בשיטת הבטיק – אומנות שהגיעה לשיאה באינדונזיה.

הבטיק הוא תרומתה המוכרת ביותר של אינדונזיה לתרבות העולמית. מקורו בחצר המלכות של ממלכת מאטארם הקדומה, ומן הארמון הוא נפוץ והתפשט גם אל אזורי החוף של האי.

דרך נתיבי המסחר הגיעו אל האי ג'אווה גם השפעות דתיות ותרבויות. מבקרים סינים, הודים, ערבים, הולנדים ובריטים – כולם הותירו בתרבות האי את חותמם, והשפעותיהם משתקפות גם באומנות הבטיק.

את אמני הבטיק אפשר למצוא גם במקסיקו, בהודו, במאלזיה ובאפריקה, אך באינדונזיה, שם עסקו בבטיק כבר במאה ה-14, הגיעה אומנות זו לשיא שכלולה – דוגמאות מעודנות ומורכבות שעוצבו בקפדנות. כל עיצוב של בד בטיק אינדונזי טומן בחובו סיפור, מעביר תחושה רבת עוצמה של המקום ושל האנשים המתגוררים בו.

בביקורי האחרון בג'קרטה, בירת אינדונזיה השוכנת לחופו הצפוני של האי ג'אווה, גיליתי את בית המלאכה של אמה הוליזה "Omah Batik Nebu Sauyun" שהוא אחד המעוזים האחרונים להכנת בדי בטיק איכותיים.

הוליזה רואה בעבודתה שליחות לשמר את המסורת היפה והייחודית הזו ולהגן עליה. היא סיפרה לי שבבית המלאכה שלה ממשיך תהליך של שיפור השימוש בטכניקות המסורתיות תוך כדי שימור המוטיבים המסורתיים שיש להם קסם וזהות מיוחדים, וכך מקבלים בדי הבטיק מראה מודרני. האריגים חביבים על בני כל הגילים ומשמשים למגוון הזדמנויות ואירועים: לחגיגות ולטקסים, ללבוש נוח ליום-יום, לעבודה או לאירועים מיוחדים.

לכל אזור באי יש הדוגמאות האופייניות לו. בעיצובים ממרכז ג'אווה יש שפע של דוגמאות מסורתיות בצבעי חום, שחור וצהוב. אזור החוף הצפוני, ליד פקאלונגן וסירבון, המאופיין בהשפעה של התרבות הסינית, בצבעי אדום וכחול בהירים, ובדוגמאות מורכבות יותר של פרחים ועננים.

קאווּנג הוא מוטיב מהמאה ה-13 המבוסס על משחק של מוטיבים עגולים. אפשר לראות אותו בחצר המלוכה של הסולטן ג'וֹג-ג'קרטה ובמקדש ההינדי פּראמבאנן, שם אפשר למצאו מגולף על קירות המקדש. לפעמים יש בדוגמה זו אליפסות בתוך העיגולים. קווים מצטלבים או נקודות בתוך אליפסה מסמלים את פירות עץ הקאפּוֹק (עץ כותנת המשי) או של דקל הסוכר.

השילוב בין חלקי הבד הצבועים בצבעים כהים לבין אזורי הבד הבהירים הוא שיוצר את היופי של הבטיק. הצורות הגיאומטריות שיוצרות את הדוגמה שזורות זו בזו, והנוכחות של כל אחת מהן תלויה בזו של האחרת. יש דרכים רבות להתבונן בדוגמת קאוונג מסורתית: מעוין במרכז מוקף באליפסות, מעגלים שכל אחד מהם ממוקם על אחת מפינותיו של מעוין, דוגמה שבמרכזה עיגול קטן המוקף באליפסות כמו בעלי כותרת או דוגמה שבה צורת המעוין נוצרת מהחלל בין האליפסות. העין המתבוננת נעה בין האפשרויות השונות וכל אחת מהן מקבלת משקל שווה, ויחד הן יוצרות תחושה של סדר ואיזון פנימי.

המוטיב החביב על חצר המלוכה של מרכז ג'אווה נקרא פאראנג – שמשמעו "סלע מחוספס", "להב שבור" או "דוגמת הסכין". יש לפחות 40 גרסאות של מוטיב זה, כשהמפורסמת וההדורה מביניהן היא פאראנג רוסאק. הדוגמה מורכבת משורות של מוטיב הפאראנג המשתלבות זו לתוך זו ויוצרות פסים רחבים נטויים באלכסון.

הפסים משתרעים במקביל זה לצד זה כשביניהם פסים דקים יותר בצבע מנוגד כהה יותר. לעתים קרובות מעטר הפאראנג תכשיטים וכלי נגינה שונים כגון אלו של אנסמבל מוסיקת הגאמלן: קסילופונים, חלילי במבוק, תופים ופעמוני גונג.

אף על פי שהאי ג'אווה ידוע בזכות בדי הבטיק המובחרים שלו, גם ב-19 מתוך 33 הפרובינציות האחרות של אינדונזיה, מאַצ'ה ועד לפפואה, התפתחו עיצובים ייחודיים המאפיינים את התרבות המקומית של כל אחת מהן.

המוטיבים המתפתלים והדוגמאות המורכבות לא נועדו רק לשם האסתטיקה, אלא גם כדי להעלות את המודעות של האדם אל סביבתו, ולשמש כהדרכה כיצד עליו לנהוג בחייו. תינוק שנולד נעטף בבד בטיק, ועד שהוא לומד ללכת בכוחות עצמו הוא נישא על כתפי הוריו במנשא של בד בטיק.

בעיירות קטנות ובכפרים נושאים האנשים משאות גדולים או כבדים בעזרת קשירתם אל בטיק המונח על הכתף. אינדונזים עשירים מעדיפים בדי בטיק מובחרים בעיצובים אופנתיים המצויירים על משי, שנדרש כמה חודשים כדי לצייר אותם והם עולים מאות דולרים.

הוליזה אומרת שהבטיק מצויר במקור על בד כותנה או משי, אך כיום משתמשים בדרך כלל בבדים סינתטיים. היא עצמה עדיין מכינה בטיק בתהליך המסורתי העובר מדור לדור כבר מאות שנים. היא משתמשת בעבודתה במכשיר מיוחד שבעזרתו היא מציירת את נקודות השעווה הצבעוניות על הבד.

מאחר שרוב בדי הבטיק מיוצרים בבתי מלאכה קטנים, לפעמים נדרשת שנה שלמה כדי להשלים חתיכה אחת. הוליזה מספרת שציור הדוגמה על הבד אורך שלושה עד ארבעה חודשים. בטיקים עתיקים מבוקשים במיוחד משום שבעבר הנשים היו שרות מנטרות לבריאות טובה ומזל טוב בשעה שהיו מורחות את הבד בשעווה.

"באינדונזיה אנחנו אומרים שכל בטיק מספר סיפור", אומרת הליזה. יש שפע של דוגמאות המסמלות מזל טוב, דוגמאות מיוחדות לכלה ולחתן, דוגמאות לבית המלוכה, וכל אחת מהן מותאמת למעמד ולאירוע.

תהליך ייצור בטיק מלכותי הנקרא פדאלאמן שונה מזה של בטיק אזורי החוף פריסיסירן. את הדוגמאות של העיצובים של פדאלאמן מציירים בצבע חום הנקרא סוגה, בלבן ובכחולים כהים מציירים על גבי רקע בז'. את הצבע סוגה מכינים מקליפת העצים טנגגי, ג'מבל וטגרן. את הפיגמנטים הכחול והבז' מכינים מצמח האינדיגו או מעלי טום.

פרסיסירן הם עיצובים צבעוניים יותר והם חביבים על מעצבי בטיק הולנדים, סינים ואינדונזים. בתהליך הכנת הפרסיסירן נפוץ השימוש בצבעים סינתטיים. הוא מיוצר בעיר פקאלוֹנגן וכן במרכזי בטיק בחופו הצפוני של האי ג'אווה.

עוד כתבות נצפות...