לזכור ולא לשכוח – באמצעות כפתורים

הלולאות על השמלה ערוכות באותו סדר של הביתנים באושוויץ - צילום: רחלי רוגל

למה כפתור? רוגל מזכירה לנו את תשומת הלב שהעניקו לכפתורים בעבר. לאחר שהחלה לעסוק בנושא השואה נוכחה בקשר ההדוק של הכפתורים לתקופה זו. בגטו היו הכפתורים אמצעי משחק ואמצעי מסחר. תפירת כפתורים הייתה אחת המלאכות של הילדים בגטו לודז', ובאמצעותה הם הרוויחו זמן טרם צאתם למחנה ההשמדה. הכפתורים השמורים היום ב"יד ושם" הם כפתורים שנשרו מהבגדים והחליפות כאשר היהודים צוו להתפשט מבגדיהם בחופזה לפני ההליכה למותם. כפתורי בד נתפרו להסתיר חפצי ערך כמו מטבעות כסף, טבעות נישואין.

"התקווה מתה אחרונה"

רחלי רוגל נחשפה לשואה עוד בהיותה בכיתה ב', כשאמה של חברתה לכיתה סיפרה להם שהעידה במשפט אייכמן. אבל צמתי החיבור שלה עם הנושא הסתעפו והלכו. את עבודותיה בנושא השואה החלה לאחר מות חמותה רבקה. רבקה טאובר הגיעה ביום הולדתה ה-16 לאושוויץ. נערה הונגריה עם שיער ג'ינג'י שמשכה תשומת לב רבה. "גם באושוויץ היא קיבלה יחס מיוחד", אומרת רוגל, ואחר כך מסבירה בעדינות, "כלומר סבלה יותר מאחרים". על שמלתה הצבעונית המלבבת של רבקה חתכה ורקמה רוגל לולאות באותו סידור בו היו ערוכים הביתנים באושוויץ: כ-400 לולאות. לולאה בעבודותיה של רוגל היא סמל לקרע שלא ניתן לאיחוי מושלם, "מאז שחרורה ב-1945 נשאה רבקה את אושוויץ כל ימי חייה" כתוב ליד העבודה הנושאת את השם "התקווה מתה אחרונה".

"תנו לי את ילדיכם"

ב-1942 דרשו הגרמנים מראש היודנראט רומקובסקי מעל 20 אלף איש מגטו לודז', ורומקובסקי בקש את הזקנים, החולים והילדים שהיו מתחת לגיל עשר, אלו שסיכויים לשרוד היו הנמוכים ביותר, תוך שהוא מציין "אבל גם הצלחתי להציל את הילדים מעל לגיל עשר". ארבעת הכרכים של יומני גטו לודז' תיעדו את הקריאה "תנו לי את ילדיכם" שקרא רומקובסקי באותה נשימה עם ידיעות כמו "הגיע משלוח תפוח-אדמה, הגיע משלוח סלק, מישהו התאבד"... רומקובסקי רק חשב שהציל. רוגל מראה צילום של הילדים מעל גיל עשר עומדים בתור לרכבת למחנה ההשמדה חלמנו. עבודתה של רוגל "תנו לי את ילדיכם" מנציחה את הצער הזה. היא תפרה כפתורים בצורת ארבעה פרחים על שק תפוח-אדמה, ולפרחים יש ידיים ורגליים מכפתורים מאורכים. הם הילדים ההם. בין רגליהם הדקיקות שזורים פסי רכבת, ומתחת רגליהם רקום בכפתורים גטו לודז'. בעבודה נתפרו רק כפתורי ילדים וכפתורים שחוקים הדומים לאלו ממחנה חלמנו אשר שמורים ב"יד ושם". אף כפתור לא חוזר על עצמו בעבודה זו.

ועוד סיפור שרוגל נחשפה אליו במסע הכפתורים שלה: שיינא קנפפלר (מזכיר את המילה כפתור - knopf - בגרמנית) נקברה בשולי בית קברות נוצרי ללא סימן זיהוי על הקבר, אך בשנות ה-80 הועבר מה שנותר ממנה לקבורה בירושלים. כיצד זיהו קרוביה את שרידיה? מחלוק-האחות שהיה לה לתכריך נותרו אך ורק הכפתורים.

"אני מקבלת כפתורים מאנשים ששמחים שיש מישהו שמעוניין בהם", מספרת רוגל שבאמתחתה אלפי כפתורים ישנים, "השבוע קיבלתי אוסף". רוגל מספרת את נסיבות קבלתו: היא הגיעה לביתו של ניצול שואה שאתו הייתה בקשר 15 שנה, והתברר לה שהוא נפטר. הבן הציע לתת לה את אוסף הכפתורים של אביו. "ניצול השואה סיפר לי שעבד במחסן שאנשים תרמו לשם בגדים במיוחד עבור עובדים זרים. כשהוא קיבל חליפות הוא נהג להחליף בה את הכפתורים כדי שמי שתרם לא יזהה את החליפה שלו ברחוב". אנחנו צריכים לשים לב עכשיו, אומרת רוגל, יום אחד הם פשוט נעלמים. היא מספרת את סיפוריהם של אלו שנעלמו אז ואלו שנעלמים היום, ופורטת את המורשת של "לעולם עוד" לסיפורים אנושיים ומוחשיים.

"ולא קנאו בו האחים"

"ולא קנאו בו האחים

על כתונת הפסים

שבה הלבישו גם אותם

כשהורדו מן הפסים."

כך כתב אבנר טריינין, וכך קראה רוגל לעבודתה. גם בה, על גבי כתונת הפסים, מונצח מבנה מחנה אושוויץ על ביתניו באמצעות "בובות דאגה" זעירות מדרום-אמריקה שילדים שמים מתחת לכרית כדי שהבובה תדאג במקומם. כאן ראשן מטה, ומסביב בורות מוות.

התערוכה הנוכחית מוצגת, כאמור ב"יד לבנים" רח' הבנים 10 רחובות, 08-9494817.

התערוכה הבאה של רוגל, "איבקות חיינו" (איבקה=לולאה) תוצג בבית האומנים באלחריזי 9 תל אביב

פתיחה ביום חמישי, 4 מרץ 2010 ב-19:30, 03-5246685

עוד כתבות נצפות...