המלצה על סרט: פריחת הדובדבן - CHERRY BLOSSOM

הבמאית דוריס דיי שבה ליפן זו הפעם השלישית ובהשפעתו של יאסוז'ירו אוזו (סיפורי טוקיו) מביאה לנו דרמה עדינה ונוגעת ללב, שזכתה בפרסים בכל העולם, על זוג גרמני בגיל העמידה שמערכת היחסים בינם לבין ילדיהם המתבגרים מנוכרת למדי. גם היחסים של בני הזוג - טרודי (הנלורה אלסנר) ורודי (אלמר וופר) לוקים בניתוק. טרודי בעצם הקריבה את חייה למען ילדיה ועתה היא מקריבה את חלומה לנסוע ליפן למען בעלה. היא דואגת לכל מחסורו, מבשלת את ארוחותיו, מסירה את מעילו ואת נעליו כשהוא חוזר הביתה ועוזרת לו ללבוש את בגדי הבית. אורח חייו של רודי משמים למדי הוא הולך יום יום לעבודתו המונוטונית, אוכל את הכריך שלו, משליך את התפוח לעבר עמיתו לעבודה כשהוא ממלמל באנגלית AN" APPLE A DAY KEEPS THE DOCTOR AWAY" וחוזר הביתה בתחבורה הציבורית אל אשתו. הם כמעט אינם מדברים וכשהיא שואלת אותו איך היה בעבודה, הוא משיב לה "בסדר" וכך זה חוזר מידי יום ביומו. יום אחד מגלה טרודי כי בעלה חולה בסרטן. היא לא מגלה לו כי הוא חולה ומציעה כי ייסעו לבקר את ילדיהם בברלין.

הילדים אינם מגלים התלהבות רבה לביקור ההורים. הם משתדלים להנעים את זמנם של ההורים בברלין אך מאחורי גבם מתלוננים על כך שאין ביניהם קרבה ומייחלים לרגע שבו ההורים ייסעו כבר.

באחד הלילות מתה טרודי לפתע לאחר שהיא חולמת שפניה מאופרות בצבע לבן והיא רוקדת ריקוד יפני לבושה בקימונו שלה.

רודי השבור חוזר לביתו ולאחר כמה ימים מחליט לנסוע לבקר את בנו ביפן, ביקור שהוא עושה למען אשתו לאחר שהוא מגלה כי אהבה אותו כל כך. בחלקו השני של הסרט הוא מסתובב ברחבי יפן הפורחת כולה בפריחת הדובדבן. פריחת הדובדבן מציינת את תחילתו של האביב והיא אחד האירועים הבולטים בלוח השנה היפני. הפריחה היא סמל לפריחת החיים ולעוצמה, לנעורים וליופי. פריחת הדובדבן היא אחד הסמלים הבולטים בתרבות היפנית. רודי מגיע למקומות שלדעתו אשתו הייתה רוצה לבקר בהם. הוא פוגש בנערה צעירה, רקדנית ריקוד זן שמלמדת אותו את משמעות הריקוד של החיים והמוות שבעזרתו היא מתחברת אל אמה שנפטרה. השניים נוסעים יחד לבקר בהר פוג'י, שאשתו התאוותה לבקר בו כל כך.

פרט להיותו סרט שובה לב ומרגש, מעניין לראות את ההקבלה שמתארת דוריס דיי במפגש התרבויות הגרמנית והיפנית. למעט אורכו, הוא סרט שנעים מאוד לצפות בו ונעים לשוטט יחד עם רודי באתריה השונים של יפן ולעבור אתו את החוויות שהוא עובר.

גרמניה 2008, 127 דקות, גרמנית/אנגלית/יפנית - תרגום לעברית.

דוריס דוריי 

למה אני שבה וחוזרת ליפן? זהו הסרט השלישי שצילמתי לפחות חלקו ביפן. עברו כבר למעלה מ-20 שנים מאז הביקור הראשון שלי ביפן. הגעתי עם הסרט הראשון שביימתי לפסטיבל טוקיו והייתה לי הרגשה שנכנסתי לתוך חלום. בערב הראשון שלי בטוקיו אחרי טיסה של כמעט 24 שעות, הסתובבתי ברחובות העיר כשחושיי מעורפלים. הלחות הייתה כמעט טרופית, השלטים ביפנית היו מוארים על המוניות ועל הבתים ונחילי אדם לבושים בחליפות כהות נראו כאילו הם שוחים לעברי ולידי כמו להקת דגים ענקית. ישבתי בבתי הקולנוע אבל מה שבאמת רציתי זה לגלות את המדינה הזרה הזו. ביקשתי מאחד האנשים בפסטיבל שיכין לי שלט עם השם טוקיו ביפנית ויצאתי אל תחנת הרכבת 'שיבויה' ולקחתי את הרכבת ל'לקאמקורה'.

הסתובבתי בין מקדשים ויערות במבוק. הייתי מוקסמת, הייתי בטוחה שמצאתי את גן העדן. לא יכולתי לקרוא אף שלט או סימן, ובוודאי שלא לדבר או להבין ולו מלה אחת. אבל באופן מוזר זה שימח אותי במיוחד. הרגשתי בלתי נראית למרות שאני בלונדינית וגבוהה ולבשתי מעיל גשם צהוב בהיר. רק עשר שנים אחר כך חזרתי ליפן מלווה בבתי הקטנה. התעקשתי להתאכסן במעין בד אנד ברקפסט יפני, עם אמבטיה משותפת והייתי מאושרת. צלצלתי לבעלי מתא טלפון ורוד ואמרתי לו כמה הוא חסר לי וכמה חסרה לי כל משפחתי.

אחרי שחזרתי לגרמניה צפיתי שוב בסרטיו של יאסוז'ירו אוזו. כשצפיתי בהם בבית ספר לקולנוע חשבתי שהם איטיים מדי, הייתי צעירה וחסרת סבלנות, עכשיו אני מבינה את הדברים אחרת לגמרי. אוזו סיפר ספורים על משפחה. לאחר מותו של בעלי שהיה הצלם הראשי בסרטיי, חשבתי שלא אצליח עוד ליצור סרטים. היה זה חברו של בעלי ורנר פנזל ששכנע אותי לנסות שוב. הוא הציע לי לצאת מדי יום עם מצלמת וידיאו ופשוט "להתבונן", התוצאה היא שצילמתי סרט דוקומנטרי.

"פריחת הדובדבן" מושפע מסרטו של אוזו "סיפורי טוקיו". שהוא בעצם רימייק לסרט אמריקני. מהסיפור של אוזו יצא הסיפור שלי, על גבר גרמני המגיע ליפן - אל עולמו של אוזו ושם הוא פוגש רקדנית 'בוטו' צעירה והם מתחברים למרות שאינם מדברים באותה שפה.

קשה להסביר מחול 'בוטו' במילים. גיליתי את ה'בוטו' ערב אחד בתכנית טלוויזיה בגרמניה בסרט על רקדן ה'בוטו' המפורסם קאוזו אונו. 'בוטו' עוסק באור וצל, חיים ומוות, השמחה הופכת לכאב לפני שהופכת לשמחה שוב. זה היה משהו שמעולם לא ראיתי. הריקוד של אונו הביא אותי למודעות לנוכחותו של המוות בחיים של כל אחד מאיתנו. חיפשתי מישהו שמלמד 'בוטו' והגעתי אל הרקדן הידוע טדאשי אנדו, החי ומלמד ב'גוטניגן'. נרשמתי לקורס שהוא מעביר והמשימה הראשונה שהוא הטיל עלי הייתה לנקות את הבמה באותה דרך שהתבקשתי לעשות את זה במנזר בו למדתי בנוטו. הסרט מתחיל בשיעור של אנדו המבקש מאיתנו לראות את הקשר אל אבותינו בכל התנועות שלנו.

מעולם לא הייתי ביפן בעת פריחת הדובדבן וכך במארס 2006 יצאתי ליפן כדי לראות את הפריחה ואת הר הפוג'י, אותו מכנים היפנים "מר פוג'י" . כשלבסוף ראיתי אותו נעתקו המילים מפי. הוא נראה כמו מצילום שעשו עליו פוטו-שופ, הפסגה הייתה יותר לבנה מלבן. השמים היו יותר כחולים מכחול. למרגלותיו מצאתי את המלון הקטן הדומה למלון בו ביקרתי עם בתי וגם קרמטוריום הצופה אל הר פוג'י. סימנתי לי את המקומות האלו מבלי לדעת איך אני אחבר אותם לסיפור שלי. היה ברור שפריחת דובדבן תהיה בו.

דוריס דוריי - בימוי

הבמאית והאישה היחידה בגרמניה שביימה סרטים מצליחים בקריירה הנמשכת כבר יותר מ-20 שנים. סרטיה לא רק זכו להצלחה בקופות, אלא גם לביקורת נלהבות ולפרסים רבים.

דיי יצרה מספר גדול של סרטים דוקומנטריים ומביימת הפקות אופרה בבתי האופרה של ברלין, מינכן ופסטיבל זלצבורג.

היא נולדה בהנובר בשנת 1955 ולמדה לטינית ויוונית עתיקה. לאחר סיום לימודיה עברה לארצות הברית ולמדה דרמה, פילוסופיה ופסיכולוגיה במשך שנתיים. לאחר שחזרה לגרמניה החלה ללמוד קולנוע בבית הספר הגבוה לקולנוע וטלוויזיה במינכן. סרט הגמר שלה "הוואלס האחרון" זכה להצלחה והשתתף במספר פסטיבלים. בנוסף, כתבה ביקורות קולנוע ויצרה מספר סרטים דוקומנטאריים וסרטי ילדים.

סרטה הארוך הראשון "ישר דרך הלב", הוצג בפסטיבל ונציה וטוקיו. שנה אחר כך יצרה את הסרט "גברים גברים" שביסס את מעמדה. הסרט זכה להצלחה אדירה בשנת 1986.

דיי מלמדת בימוי וכתיבת תסריטים בבתי ספר במינכן וכותבת סיפורים קצרים ונובלות.

סרטה "ערום", שיצרה בשנת 2000, מבוסס על נובלה שכתבה ופורסמה שנה אחר כך.

בשנת 2002 זכתה בפרס הספרות הגרמני. כמו כן, פרסמה שבעה ספרי ילדים והשבועון הגרמני 'די צייט' כינה אותה "אחת ממספרי הסיפורים הטובים ביותר בספרות הגרמנית בת זמננו".

קדימון (טריילר) של הסרט " CHERRY BLOSSOM"

עוד כתבות נצפות...