האשליה שיוצר בפנינו החומר

אטום: אילו שמו את גופנו תחת מיקרוסקופ עוצמתי, קרוב לוודאי שהיה נגלה לעינינו ים של גרגירי חול הנעים בתנועה מתמדת – צילום: Photos.com

נראה שהמציאות כפי שאנו תופסים אותה סותרת את הממצאים המדעיים אם נתייחס לכך שלמעשה החומר כמעט שאינו קיים. האטומים - אבני הבניין של החומר שאותו אנו מסוגלים לראות - הם למעשה גרעינים קטנים האבודים באמצעו של מרחב ענק של ריקנות, והם מוקפים על ידי חלקיקים כמעט בלתי נראים (אלקטרונים) החגים מסביבם במהירויות פנטסטיות המתקרבות למהירות האור. לשם המחשת סדרי הגודל, רדיוסו של גרעין האטום מהווה רק אחד חלקי 10,000 מרדיוסו הכולל של האטום. אילו שמו את גופנו תחת מיקרוסקופ עוצמתי, קרוב לוודאי שהיה נגלה לעינינו ים של גרגירי חול זעירים הנעים בתנועה מתמדת.

על פי מחקר שפורסם בנובמבר 2008, מתברר שתכולת גרעיני האטומים, אותם פרוטונים ונויטרונים המהווים עיקר המסה של החומר הסובב אותנו - ה"מלט המוצק" הנראה לנו כמו אבני הבניין של המציאות שלנו - אולי אינם יותר מאשר תנודות קוונטיות באמצעו של יקום עצום וריק כמעט לחלוטין. קבוצת פיזיקאים בהובלתו של ד"ר סטפן דור (Stephan Dürr) ממכון ג'ון פון ניומן שבגרמניה, אישרה שסכום המסות של שלושה קוורקים (חלקיקים תת-אטומים המרכיבים את הפרוטונים ואת הנויטרונים) מהווים רק כאחוז אחד ממסתו הכוללת של הפרוטון (או לחילופין הנויטרון).

לטענת צוות החוקרים ניתן להניח מממצאים אלו ששאר המסה של גרעין האטום מורכבת בעיקר משני סוגי חלקיקים: מגלואונים - חלקיקים תת אטומיים הנושאים את הכוח הגרעיני החזק המלכד את הקוורקים ליצירת פרוטונים ונויטרונים, וכן מצמדים וירטואליים של קוורקים ואנטי קוורקים המגיחים להם לפתע, משפיעים לזמן קצר על מצבו של הפרוטון ומתפוגגים תוך זמן קצר. שני סוגי החלקיקים האלו דומים לחלקיקים בני חלוף המופיעים לזמן קצר בלבד, כמו מבעבעים באמצעה של הריקנות. עובדה זו מניחה את ההיפותזה שהמציאות המוחשית הנגלית לעינינו עשויה להיות רק תנודות של ריקנות או אפילו רק הכלום המוחלט.

המציאות האחרת

מה שאנחנו רואים בעזרת העיניים הפיזיות שלנו מצומצם משמעותית רק למרחב ראייה נוח שיקל על תפקודנו בחיי היום יום. החפצים שאתם אנו באים במגע מורכבים ממיליארדי מיליארדים של חלקיקים מיקרוסקופיים. אם היו עומדות לרשותנו עיניים המסוגלות לראות רק את החלקיקים המיקרוסקופיים, זה היה עלול לפגוע ביכולתנו לתפקד בעולם של חפצים כה גדולים.

לטענתו של הביולוג ריצ'ארד דוקינס, סלעים רק נותנים לידיים שלנו תחושה שהם קשים ובלתי חדירים בגלל שהידיים אינן מסוגלות לחדור מבעדם. עבורנו, כבני אדם, היכולת לפתח מושגים של קשיות ועל מוצקות מועילה כיוון שהיא עוזרת לנו לנווט את עולמנו. בעודנו מנווטים בתוך המציאות הכוזבת, הסובייקטיבית על פי חושינו, אנחנו חייבים לקבל את הרעיון שייתכן שבמקום כלשהו נמצאת מציאות נוספת. אולי ניתן לתאר את מה שנמצא שם כתנומה ענקית, כבועה משוגעת, או אולי כאלוהים.

כיוון שהמציאות של החלקיקים אינה יותר מאשר עננת עשן, ייתכן שהקיום האמיתי של כל החפצים ביקום שוכן באחד או ביותר מרחבים המקבילים לזה שלנו. מדענים רבים מניחים שבדומה לאובייקט תלת-ממדי המסוגל להשתקף כצל דו-ממדי על פני האדמה, כך גם יקום רב-ממדי (כמו בתפיסתה של תורת המיתרים למשל) יכול להטיל צל במרחב תלת-ממדי.

אם התיאוריה הזו נכונה, כי אז כל חפץ או יצור חי בעולם אינו יותר מאשר ייצוג גס של חפצים ויצורים חיים ביקום "אמיתי" יותר. בהתאמה לתיאוריה הזאת, קיומה של תודעה חוץ גופית בממד אחר תוכל לדוגמה לספק מענה אידאלי לשאלה כיצד ייתכן שיש לנו זיכרון - שהרי האטומים במוח שלנו מוחלפים מאות פעמים במהלך חיינו. לטענתו של הביולוג פרופ' ריצ'רד דוקינס, אפילו אטום אחד המרכיב את גופנו היום לא היה שם בשעה שהתרחש אירוע מסוים הזכור לנו מילדותנו.

סטיב גרנד, מחבר הספר: "בריאה: החיים וכיצד ליצור אותם" (Creation: Life and how to make it), מציע שהחומר בעצם עובר ממקום אחד למשנהו ומתאחד מחדש באופן רגעי רק כדי שתוכל להיות "אתה", ולפיכך אתה לא החומר שממנו אתה מורכב. זה יכול לרמז שהגופים האמיתיים שלנו נמצאים בחלל שכלל איננו מסוגלים לתפוס - בעוד שגוף וירטואלי, הדומה למיכל פשוט, יימצא במה שאנחנו מתייחסים אליו כ-"מציאות".