האם הנפש זקוקה למוח?

במחקר שנערך בשנת 2001, התגלה שארבעה מתוך 63 ניצולי דום לב עברו "חווית סף מוות" בשעה שהציגו לפחות שניים מתוך שלושת הקריטריונים המאפיינים מוות קליני – צילום:Photos.com

אם כן, האם התופעה הזו שכיחה? איזה סוג של חוויות הם חווים? האם ניתן ליחס את החוויות האלו לתהליכים פיזיולוגיים או פרמקולוגיים (הקשורים לתרופות) הנלווים לתהליך המוות? אולי החוויות קשורות לתגובות פסיכולוגיות בתגובה לאיום המוות? או שאולי אלו התנסויות במציאות העוברת את מגבלות הגוף האנושי?

קבוצת חוקרים בריטים פרסמה בשנת 2001 מחקר שערכה במטרה להעריך את התדירות ואת הגורמים האפשריים לתופעת חוויות סף המוות בקרב ניצולי דום לב. ניצולי דום לב הם מודל טוב למחקר מסוג זה, כיוון שהכרתם הושבה להם תוך שימוש בהליך סטנדרטי, כלומר כולם קיבלו אותן תרופות ואותם טיפולים.

כל המטופלים שנבדקו הציגו לפחות שניים מתוך שלושת הקריטריונים הנדרשים להכרזה על מותו של אדם: לבם הפסיק להזרים דם (לא הייתה להם תפוקת לב) וגם לא הייתה להם נשימה ספונטנית. מרבית המטופלים האלו פיתחו גם את הקריטריון השלישי, אישונים רחבים וקבועים כתוצאה מאובדן פעילות בגזע המוח.

מדידות פיזיולוגיות ופרמקולוגיות מקיפות תועדו לגבי כל המטופלים האלו במשך כל תקופת שהותם בבית החולים. במשך שנה, כל ניצולי דום הלב בבית החולים הכללי בסאות'המפטון זוהו ורואיינו במהלך שהותם בבית החולים.

המטופלים ענו על שאלון המציג שאלות פתוחות כדוגמת "האם יש לך זיכרונות כלשהם מהרגעים שבהם היית מחוסר הכרה?". חוויותיהם של אלו מהם שדיווחו על זיכרונות כלשהם הוערכו בהתאם לקנה המידה המתוקנן של גרייסון (Greyson standardized scale) ובהתאם לתשובותיהם, הנבדקים חולקו בין קבוצת המחקר של חוויות סף המוות לבין קבוצת בקרה המורכבת מאלו שלא חוו התנסויות כאלו.

מבין 63 ניצולי דום לב שרואיינו, ל-56 (88.8 אחוז) לא היה שום זיכרון מרגעי חוסר ההכרה. לשבעה היו לפחות זיכרונות מסוימים. לארבעה מתוכם (6.3 אחוז) היו התנסויות שעמדו בקריטריון שהגדיר גרייסון לחוויות סף מוות.

מבין השלושה שלא עמדו בקריטריון, שניים דיווחו על לפחות אחד מהמאפיינים התואמים למצב של חווית סף מוות. מבין הארבעה הנכללים בקבוצת ההתנסויות סף מוות, כולם דיווחו על הגעה לנקודת אין חזור. שלושה מהארבעה גם זכרו שראו אור בהיר ושהרגישו תחושות של שלווה, נעימות ושמחה. שניים מבין הארבעה פגשו קרובים שלהם שנהרגו בעבר, נכנסו לתחומים חדשים, הרגישו שהזמן הואץ, איבדו מודעות לגוף שלהם, התנסו בתחושת הרמוניה והרגישו כבעלי הכרה גבוהה יותר.

אף אחד מהמטופלים לא התייחס לתחושות שחווה כאל תחושות טראומתיות או מכאיבות. הם תיארו את התחושות כנעימות. אף לא אחד מהמטופלים האלו התנסה בחוויה חוץ גופית.

בשל מספרם המצומצם של הנבדקים בקבוצת המחקר, לא התאפשר לבחון במידה מספקת גורמים פיזיולוגיים אפשריים. לאור ההסבר המוזכר לעיתים תכופות לפיו חווית סף מוות נובעת ממחסור בחמצן במוח, מעניין לציין שהמטופלים בקבוצת המחקר של חווית סף מוות הציגו למעשה רמות גבוהות יותר של חמצן בהשוואה לנבדקי קבוצת הבקרה.

את הזמן המדויק שבו המטופלים התנסו בחוויות האלו קשה היה לאתר במדויק במחקר הזה. הנתונים תומכים במסקנה המפתיעה שחווית סף מוות מתרחשת במהלך פרק הזמן שבו המטופל מחוסר הכרה, כשהמוח מתפקד בצורה כה לקויה שהמטופל שרוי בחוסר הכרה עמוק, ומבנים מוחיים הנחשבים על פי רוב להכרחיים לצורך הרגשת תחושות אישיות ולתפעול הזיכרון – מוחלשים במידה ניכרת.

אף לא אחד מהנבדקים דיווח על חוויות חוץ גופיות, אף על פי שזהו מאפיין המשותף למחקרים רבים המבוססים על היזכרות באירועי העבר. החוקרים התכוננו לבחון דיווחים כאלו, ולכן לפני שהתחילו את המחקר הם תלו לוחות מיוחדים על התקרות במחלקות הרלוונטיות, לוחות שבצידם העליון, הפונה אל התקרה הוצג מאפיין ייחודי שלא ניתן היה לראותו מלמטה.

אם מישהו מהנבדקים היה טוען שהוא יצא מגופו והגיע עד סמוך לתקרה, היינו מצפים שהאדם הזה יוכל לזהות את הסימונים המוצגים בצידם העליון של הלוחות. אולם אם התפיסה היא פסיכולוגית במקורה, לא ניתן לצפות שהמטופלים יזהו את הסימונים.

במחקר הזה החוקרים סיפקו הוכחות לכך שחווית סף מוות בקרב ניצולי דום לב היא נדירה יחסית, וכפי הנראה היא מופיעה במהלך פרקי הזמן שבהם המוח אינו מתפקד. לגבי זיכרונות שהיו ממצב "חוסר ההכרה", רובם הדגימו לפחות מספר מאפיינים של חווית סף מוות.

באופן ברור, יהיה צורך במחקרים עתידיים גדולים יותר, שכפי הנראה יכללו מספר בתי חולים, כדי להגיע למספיק נבדקים כך שההיבטים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים של החוויות האלו יוכלו להיבחן במידה מספקת.

לאחר פרסום המחקר, מוביל המחקר, ד"ר סם פרניה סיפר לסוכנות רויטרס שמלבד תוצאות מחקר זה, הוא ועמיתיו גילו יותר מ-3,500 אנשים עם זיכרונות ברורים של חוויות שנראה שהתרחשו בשעה שהיו במצב של מוות קליני.

אחד המטופלים האלו היה רק בן שנתיים וחצי כשלקה בדום לב. הוריו סיפרו שהילד "צייר תמונה של עצמו שבה הוא נראה מחוץ לגופו בשעה שהוא מסתכל למטה על עצמו".

"זה צויר כאילו שהיה בלון שהודבק אליו. כששאלו את הילד מה היה הבלון הוא השיב: כשאתה מת אתה רואה אור בהיר ואתה קשור לחבל". במשך שישה חודשים לאחר ששוחרר מבית החולים הילד המשיך לצייר את אותה תמונה.

ד"ר פרניה משער שהמודעות האנושית עשויה לעבוד ללא תלות במוח, ושהיא משתמשת בו רק כמנגנון המסייע לה להביע מחשבות, בדומה לאופן שבו מכשיר טלוויזיה מתרגם לתמונות ולצלילים את האותות האלקטרומגנטיים המשודרים לחלל האוויר.

עוד כתבות נצפות...