יום אחד בסמטאות מחנה הפליטים דהיישה

דהיישה זכתה לפרסום כמחנה הפליטים שילדיו החלו בזריקת אבנים על מכוניות בכביש חברון-ירושלים שנים לפני שהחלה האינתיפדה הראשונה. בינתיים הכביש התרחק מהמחנה והסכמי אוסלו הפכו את המחנה יחד עם העיר בית לחם השכנה לאזור A.

סיור במחנה הפליטים הוא חוויה קשה, הבתים צפופים ביותר רובם עדיין בצבע הבטון, אך אחדים בצבע תכלת, ורוד וירוק המוסיפים צבע למחנה. זרועות ברזל מרובעות מעידות על הרצון להקים עוד קומה, גם אם לא ברור מתי זה יקרה. תושבי מחנה הפליטים יודעים שאין סיכוי ששטח המחנה יגדל והגידול הטבעי שם הוא מן הגבוהים בעולם. לפי נתוני אונר"א, סוכנות הרווחה של האו"ם, 60 אחוז מן האוכלוסייה בדהיישה מתחת לגיל 24.

האבטלה במחנה מרקיעה שחקים מאז שאין אפשרות להתפרנס בכבוד מעבודה בישראל. הסמטאות מלאות בעסקים קטנים המותאמים לצורכי ולמחירי המקום: פלאפל עולה שני שקל.

סיור להכרת המקום

העמותה "שירעה למען פיתוח" ארגנה ביום א', 14 בנובמבר סיור להכרת המקום ולהכרת תושביו. מרבית הצעירים שהשתתפו בסיור הם עובדים של ארגון TIPH (נוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון) המשמשים כמשקיפים אזרחים בעיר חברון. מרביתם מאיטליה, דנמרק וצעירה ילידת איראן שגדלה ומתגוררת בשוודיה.

שהדי אחד הפעילים המתנדבים בארגון מסביר: "בעולם לא יודעים מה באמת קורה במה שמכונה העימות הישראלי פלסטיני". הוא מציע סיור במקום ושיחה עם התושבים. שהדי מזמין גם ישראלים לבוא ולבקר במקום, להכיר מקרוב את התושבים, "ואולי יפסיקו לראות בהם אויב", הוא אומר.

הסיור אינו ארוך, המחנה קטן למדי. על הקירות כתובות צבעוניות וציורים של "קדושים" שרובם ילדים. המלווה של הסיור מסביר לנו שיש שיבוש במובן שניתן למילה "שהיד" בחברה הישראלית והמערבית. "הביטוי איננו מופנה רק להרוג שביצע פעולת לוחמנית, גם ילד שנהרג מירי של חיילים הוא שהיד", ומשווה את הביטוי למילה האנגלית מרטיר (Martyr). מרבית הציורים המקשטים את סמטותיה הצרות הרוויות בהיסטוריה של דהיישה הם אכן של ילדים ובני נוער.

תוך כדי סיור מסביר שהדי שמרבית תושבי מחנה הפליטים הם צאצאי פליטים מכפרים באזור ירושלים. כאשר הגיעו למחנה הם המשיכו במסורת החקלאית הקודמת שלהם ונטעו עצי פרי. ואכן בין בתיו הצפופים של המחנה ניתן להבחין בכתמי הירק של עצי תאנים, רימונים, שסק ואחרים.

בהמשך הסיור מגיעים למרכז פניקס שקיבל את השם של עוף החול הקם תמיד לתחייה בשל העובדה, לדברי המלווה, שכל פעם הוא נבנה מחדש לאחר שהצבא הישראלי הורס אותו. למרכז מספר קומות והוא מטופח ונקי, וכולל בית הארחה, אולם שמחות או כינוסים, ספריה ומרכז מחשבים. מן הגג רואים ממש מקרוב את ההרודיון וגם את הישוב תקוע. המלווה של הסיור מזכיר, זהו היישוב בו גר ליברמן.ה

השליטה הישראלית בכל מקום בכל רגע

בתום הסיור הקרינו חברי עמותת שירעה סרט בו תושבי דהיישה בכל הגילים מספרים על עצמם.

לא רק המתראיינים המבוגרים זוכרים את הבית "בשטחי 1948", גם הצעירים יודעים איך נראה הבית, מה היו העצים שגדלו סביבו וכיצד חיו אז בכפר לפני שהסבים והסבתות עזבו אותו. הילדים שואלים את הוריהם ועתה את סביהם על הכפר ההוא עליו שמעו שוב ושוב בילדותם, הם מדמיינים את הרגע בו יוכלו לראות אותו. ילדים שנולדו אחרי הסכמי אוסלו לא יצאו משטחי הרשות, רובם לא ראו את הים עליו הם חולמים. שהדי אשר נמצא בשנות העשרים שלו מספר לנו שהוא למד בצרפת שלוש שנים אך מעולם לא ביקר בירושלים.

בסרט הוצגה אישה בגיל העמידה האומרת בעצב, "כל רגע בחיינו נתון לחסדי הישראלים, הם קובעים אם יהיה לנו מים, אם יהי חשמל ואם הקמח שאונר"א מחלקת יעבור או לא את המחסום". מרבית המים נמצאים בשטח C, לדבריהם 60 אחוזים משטחי הרשות נתונים תחת פיקוח ישראלי כמעט מוחלט.

לפני שנפרד אומר שהדי, כל מה שאנחנו רוצים זה לחיות בהרגשת החופש שיש לכל ישראלי בתל אביב.

עשן בשל אבק מסוג אחר

בחלקים של מחנה הפליטים שכל שטחו קמ"ר אחד, עשן עולה ומזכיר ימים עברו של פגזים הנוחתים בעקבות מהומות. אך המקום שקט וחיילי צה"ל לא באופק. שביתת עובדי אונר"א תושבי דהיישה בשל סכסוך עבודה עם ארגון האו"ם גרמה להפסקת לימודים בביתי הספר ולהפסקת פינוי האשפה, אותה שורפים התושבים ובשל כך נראה מחנה הפליטים אפוף בעשן.

השובתים יושבים בפתח המחנה בעיגול, שותים קפה ומעשנים ומסבירים מדוע הם החליטו לשבות.

תגיות: דהיישה, פלסטינים

עוד כתבות נצפות...