אירופה מתמודדת עם הכאוס במזה"ת

ישנם רגעים שההיסטוריה מאיצה את קצב מהלכה, והעולם הערבי מתנסה כעת בתקופה שכזו. ללא ספק, זה מרגש ומעודד עבור מוקירי הדמוקרטיה באשר הם. עבור רבים, במיוחד צעירים בעולם הערבי, זו תקופה כיאוטית ומלהיבה. השאלה אילו משטרים יקומו בעקבות אלו שנפלו נותרת עדיין פתוחה, כמו גם השאלה כמה מבין 22 המדינות החברות בליגה הערבית יתנסו בחילופי משטר בחודשים הקרובים. האם מדובר בתופעה המוגבלת לעולם הערבי, או שהשלכותיה ישפיעו גם על חלקים נוספים של עולמנו? התשובה עבור אירופה, השכנה מצפון, ברורה. מדובר במשבר במלוא מובן המילה, המגלם בתוכו סכנה והזדמנות כאחד.

השליטים הערבים הרודנים נתפסו לא מוכנים, כמו גם עמיתיהם באירופה. מנהיגי אירופה התרגלו ליציבות שנכפתה על המזה"ת ועל צפון אפריקה במשך עשרות שנים. שרת החוץ לשעבר של צרפת, מישל אליוט-מארי, הייתה חברה קרובה של נשיא תוניסיה בן עלי – כה קרובה שנאלצה להתפטר מתפקידה. מובארק נחשב לאישיות רצויה ברבות מבירות אירופה, ונשיא צרפת ניקולא סרקוזי הזמין אותו להוביל יחד איתו את ועידת איחוד המזרח התיכון. טוני בלייר תרם לטיהור שמו של מועמר קדאפי, ובמשך מספר שנים שניהם היו קרובים מאוד.

התשובה לשאלה מדוע ממשלות אירופה היו כה נלהבות לתמוך בדיקטטורים, ברורה לעין: הם שאפו מעל לכל ליציבות ולאספקת נפט קבועה. ולא מדובר ביציבות למדינות ערב, אלא לאירופה.

למרות ההסכם והלבביות הגלויים לעין, התהום בין אירופה למדינות המזה"ת וצפון אפריקה התרחבה בדרמטיות כמעט בכל תחום נתון; אולם הפער הגדול ביותר נרשם בתחום הדמוגרפי. מספיק לבקר במרוקו ומיד אחר כך לקפוץ לדרום ספרד. הטופוגרפיה כמעט זהה, כמו גם הארכיטקטורה – הערבים שלטו באזור בתקופה האנדולוסית, כשהאזור היווה מרכז תרבותי ומדעי. בעוד שהכפרים במרוקו מלאים בילדים המתרוצצים סביב, הכפרים באנדלוסיה ריקים כמעט לחלוטין, עם קומץ זעום של קשישים ומהגרים המגיעים לקטוף זיתים.

מצפון לים התיכון שוכנת האוכלוסייה המבוגרת בעולם ואילו בצידו הדרומי נמצאת האוכלוסייה הצעירה בעולם. גיל החציון באיטליה ובספרד גבוה מ- 40. בתוניסיה ובלבנון לעומת זאת, הוא עומד על 25; באלג'יריה, מצרים, ירדן, לוב, מרוקו וערב הסעודית – 22; בסוריה: 19, בסומליה: 18 ובתימן: 16! הצפון מבוגר ועשיר; ואילו הדרום צעיר ועני ברובו.

באיזור הערבי, היציבות הפכה לקיפאון. בעוד שרוב העולם צעד קדימה בעשרים השנה האחרונות בקצב מהיר בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה, העולם הערבי הנשלט על ידי רודנים נותר יציב וסטגננטי. אירופה העדיפה שהמצב יישאר כך.

אירופה והעולם הערבי קרובים מבחינה היסטורית ופיזית – היכן הייתה נמצאת כיום התרבות האירופית ללא הפילוסופיה, המתמטיקה והמדע שהגיעו מהערבים – קלאסיקות רבות שניצלו מתהום הנשייה בזכות התרגום הערבי? אך מבחינה פסיכולוגית, הם מעולם לא היו רחוקים כמו היום. האירופים נוטים להפלות את הערבים ולהסתכל עליהם "מלמעלה". אך העולם הערבי חשוב מאוד לאירופה בשלושה תחומים מרכזיים: הגירה, אנרגיה וביטחון.

מיליוני ערבים חיים כיום באירופה; מדיניויות ההגירה וההיטמעות באוכלוסייה לא הוכתרו בהצלחה יתרה, בלשון המעטה. מרין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית" בצרפת, הקוראת לגירוש המהגרים – בעיקר הערבים – זכתה לפי סקרים לתמיכה של 22 אחוז מאוכלוסיית צרפת. תופעות דומות מתגלות גם במדינות אחרות אך למרות כל זאת, ערבים רבים חולמים עדיין להגר לאירופה.

התלות של האיחוד האירופי בנפט מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה הוא הרבה מעבר ל-30 אחוז. הנפט, כמובן, היה גורם מרכזי לכך שאנשים דוגמת ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר היו מוכנים "למכור את נשמתם לשטן" כדי לסגור עסקאות עם הרוצח מלוב (מועמר קדאפי).

שתי בעיות ביטחוניות מרכזיות השפיעו ישירות על אירופה: ישראל ואיראן. מנקודת מבט זו המשטרים הרודניים סיפקו לאיחוד האירופי תמיכה חיונית כשהם משתפים פעולה עם מדיניות המערב בעודם משלמים מס שפתיים למטרה הפלסטינית.

הכאוס בתוניסיה ובלוב יצר גל של הגירה המונית – כ-5,000 תוניסאים היגרו לאי האיטלקי למפדוזה – וגל המהגרים שנמלטו לאירופה עשוי רק לגדול בעקבות מלחמתו הגלויה של קדאפי בבני עמו. מחירי הנפט זינקו, ומצב דומה לגל ההתייקרויות של שנות ה-70 או אף גרוע מכך אינו בלתי סביר. עם הפגנות שפרצו מכל עבר, ואיראן ואל קאעידה המחפשים לנצל את האפשרות לסכסוך, הפוטנציאל לפריצת מלחמות אזרחים או אפילו מלחמות חוצות גבולות גבוה. כל זה עלול להשפיע לשלילה על החיים הנוחים שהאירופים הורגלו להם ומאמינים שמגיעים להם.

בעוד שהאזור הערבי נמצא במצב של קפאון, זה נכון במידה רבה גם באירופה; לא כל כך בתחום הכלכלי – אם כי גם במידה מסוימת – אלא בעיקר ברוח הדברים. האידיאלים ותחושת המסוגלות הגבוהה של אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה שקעו בבוץ ואבדו. במיוחד עבור הדור הצעיר, אירופה כמעט שאינה מהווה עוד מקור להשראה ולמוטיבציה.

האופן שבו האיחוד האירופי יגיב ל"אתגר" הערבי עשוי לקבוע האם הוא ימשיך לשקוע בתהליך הפיכתו ללא רלוונטי, או שאולי הוא יחווה את התחייה המחודשת הנחוצה לו כל כך. הינה הצעדים הנדרשים כדי שיצליח להגשים זאת:.

1. לזרז את תהליך הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי, תוך קביעת תאריך יעד לא יאוחר משנת 2013. טורקיה כבר אינה מדינה פריפריאלית, אלא שחקנית חשובה.

2. לפתוח את גבולות האיחוד האירופי ליצוא מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, בייחוד בתחום החקלאות אך גם בתעסוקה. נדרשת סקירה מחודשת של חוקי ההגירה ואכיפתם.

3. הקמת קבוצה של אישים בולטים מאירופה, מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, במטרה לעצב מסגרת עבודה פתוחה, חסונה ודינאמית ליחסים בין-לאומיים במאה ה-21.

4. כל היוזמות מסוג זה היו עד כה מוכתבות מלמעלה, בסגנון סרקוזי-מובארק. במקום זאת יש ליזום פרויקטים ברמת הציבור, לרבות החברה האזרחית ועולם העסקים, במיוחד אלו הקשורים לדור הבא.

5. יש לזמן את ישראל להצטרף למרחב המזרח-תיכוני החדש, ברגע שתסכים ללא תנאים למילוי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

6. יש לזמן את איראן בתנאי שתנטוש את תכנית הגרעין שלה.

אירופה שיחקה תפקיד מכריע בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, בהביאה את המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים בגבולותיה לקיצם. מאז הישג אדיר זה, האיחוד האירופי חדל מלשחק תפקיד מרכזי בעשייה ההיסטורית, ובמקום זאת הפך למעין צופה מבולבל מהצד. עם זאת, יש לאיחוד האירופי מידה לא מבוטלת של כוח שקט. נקיטת צעדים כדוגמת הנמנים לעיל עשויה להשיב את הכבוד, הסולידריות והתקווה למזרח התיכון ולצפון אפריקה, כמו גם את תחושת היעוד לאיחוד האירופי. מדינות ערב היו בעלות השפעה רבה על הרנסנס באירופה במאות ה-14 עד ה-17, והן עשויות שוב לשחק תפקיד מרכזי ביצירת רנסנס מחודש באירופה במאה ה-21.

עתיד המזרח התיכון וצפון אפריקה תלוי מעל לכל באנשי האזור עצמם. האיחוד האירופי יכול לשחק תפקיד מרכזי כתומך. אם זה לא יקרה, אזי הכאוס במזרח התיכון עלול בסופו של דבר לגרום לתוהו ובוהו ניכר באירופה.

---

**ז'אן-פייר ליהמן הוא מרצה לכלכלה פוליטית בין-לאומית והמנהל המייסד של קבוצת אביאן בבית הספר למנהל עסקים IMD. מובא באישור YaleGlobal Online. כל הזכויות שמורות למרכז ייל לחקר הגלובליזציה - www.yaleglobal.yale.edu.

עוד כתבות נצפות...