להעז ולרגש

מצמד "הפרברים" עד למופע סולו, המוסיקאי אורי הרפז פורש כנפיים

24/06/2011 מאיה מזרחי - אפוק טיימס
הקטן אותהגדל אותהדפסE-mail הגשת הכתבה

להעז ולרגש
אורי הרפז מצמד הפרברים: " אמן צריך להעביר מסר של פיוס, אהבה ושמחה" – צילום: מושיק ברין
אומרים שהדברים המתוקים בחיים קורים כשלא מצפים להם. לפני כמה שבועות, דווקא בזמן חתונתם של חברים קרובים שלי, שמעתי לראשונה בהופעה חיה את צלילי קולו הנעים והמוכר ואת פריטת הגיטרה המיומנת של אורי הרפז, זמר הצמד הותיק ביותר בארץ: "הפרברים". בחזות בטוחה, נינוחה וצנועה הוא פשוט ישב שם, במקום הכי טבעי לו - שר מול קובץ אנשים והים מאחוריו. אחר כך, בעת ששוחחנו, הוא מפתיע ואומר: "לפני לא כל כך הרבה זמן הייתי בטוח שאני לא שר מספיק טוב".

להיות פרבר

"בשורה התחתונה יש אמן ויש קהל. אתה שר ומקשיבים לך אבל הסט-אפ עצמו הוא פסיכולוגי מאוד", אומר הרפז.

הופעות הסולו שלו חדשות יחסית. כבר יותר משלושים שנה הוא מופיע לצידו של יוסי חורי בצמד "הפרברים" והם חוברים מידי פעם לישראל גוריון וחנן יובל במופע "החברים של בני" (בני אמדורסקי כמובן). לעתים הוא חולק את הבמה עם חנן יובל ובנותיהם בלהקה הנקראת "דורות" המשלבת בין שירים של אז ועכשיו.

איזה הבדל יש בין הופעה בחתונה לבין מופעים גדולים יותר על במה גדולה?

"בהופעות גדולות האינטימיות קיימת פחות. הראש טרוד, אנחנו עומדים ושרים. זה דורש ריכוז עצום ויש המון התרגשות, יותר מדי נזהרים וזה לוקח מהספונטניות. אני אוהב יותר אירועים קטנים. אני מרגיש שם בבית. ההתרגשות היא חיובית, כזאת שנותנת לך רוח גבית. אני גם אוהב כשהצליל "רטוב", כשהוא מהדהד. לפעמים על הבמה לא שומעים כלום וזה יבש מאוד - זה טוב בשביל הבמה, אבל הצליל של חדר סגור נותן תחושה של חיים, זהו צליל חם. באירועים הקטנים אתה פוגש את האנשים, מדבר אתם. זה גם דורש יכולת לאלתר, לא להישאר באותו מקום. יוסי הוא ההיפך ממני כשזה נוגע לזה".

ואיך זה מתבטא בעבודה המשותפת?

"כשאני עובד עם שותף, אם פתאום בא לי לעשות משהו אחר אני לא יכול. זה גורע מהספונטניות, אבל זה גם גורם לכך שזה יהיה מקצועי. אצל כל אמן זה אחרת. לי באופן אישי אין בעיה להיות פחות מקצועי בשביל הספונטניות, אבל בצמד ששר מוסיקת עם אי אפשר טיפה לשנות בלי שאתה מעדכן את השותף שלך".

אורי הרפז נולד בקיבוץ מרחביה ב-1952. הוא בילה מספר שנים בברזיל בעקבות שליחות של הוריו ושם הושפע מהמוסיקה המקומית שמלווה אותו עד היום. בשירותו הצבאי ניגן באבוב ובגיטרה וכשהשתחרר הוא הוזמן על ידי נגן הקלרינט הנודע גיורא פיידמן ללוות אותו בהופעות.

כשיוסי חורי שמע אותו מנגן הוא הציע לו להחליף את הפרבר ניסים מנחם, שהיה אז בתהליכי חזרה בתשובה. צמד הפרברים קיים כבר יותר מחמישים שנה. כבר בהתחלה הם הושפעו מהמוסיקה הדרום אמריקנית וכל עיבוד שהם עשו נהיה ספרדי. הרפז מספר: "אחר כך הבאתי משהו צעיר וברזילאי לצמד ובהמשך עשינו שיתופים עם מתי כספי, חוה אלברשטיין, הדודאים ועוד.. נתנו פריזמה רחבה יותר". חורי והרפז עיבדו ושרו שירים מוכרים ואהובים, ביניהם: "ריח תפוח אודם שני", "זמר של שושנים", "שי", "תלבשי לבן", "אני גיטרה" ועוד.

מה החזיק את "הפרברים"?

צמד הפרברים
2. צמד הפרברים" – צילום: מושיק ברין
"אני חושב שמה שהחזיק זו ההתעקשות להמשיך להופיע. אני מאמין שכל אמן שמחליט להמשיך - ממשיך. אני חושב שזו גם היכולת שלנו להתחדש".

אני גיטרה

בימים אלו הרפז עובד על דיסק חדש של 14 נעימות לשירים של נחום היימן וכבר הוציא דיסק סולו של מנגינות חסידיות. "אין יום שאני לא מנגן. אני מנגן כי אני אוהב לנגן. אני בורכתי כי רוב הזמן אני נהנה ממה שאני עושה. רק היום סתם ישבתי להנאתי וניגנתי. הפנאי הוא דבר נורא חשוב", הוא אומר בהתלהבות ומוסיף: "אני יכול להסביר לך מה יצא מהשעה הזו שניגנתי? לא, אבל זה בעל משמעות. אני יכול ללכת לים ולבוא עם איזה רעיון של מה לעשות, לאיזה כיוון ללכת".

"אין ספק שהיום אני במקום אחר לגמרי מאשר פעם". החלטיות נשמעת בקולו, כאילו בזה הרגע הבין במה מדובר והמחשבה על יצירה אישית התחדדה בראשו, "היום, אם מישהו יציע לי לעשות מופע לבד אני אעשה את זה. אם היו מציעים לי לפני כמה שנים, אז לא בטוח שאני הייתי מעז".

אתה זוכר את הרגע שהעזת לראשונה?

"אני זוכר את זה מצוין. מישהו הציע לי לעשות הופעה ברזילאית ואני אמרתי לעצמי: איך 'אסחוב' שעה וחצי לבד בלי יוסי? אני ממש זוכר את זה. הייתי בטוח שאני לא שר מספיק טוב. יש בזה המון פסיכולוגיה, כי בשביל שירה צריך ביטחון. צריך ללמד את עצמך להיות בטוח. אני לא אשכח שיום אחד בתחילת דרכי ראיתי את חווה אלברשטיין יושבת באולם אחרי הופעה ואומרת: 'הייתי כל כך גרועה היום'. ההופעה כמובן הייתה מדהימה, אבל זה שהיא הרגישה ככה, איזה יאוש זה".

אך באותה נשימה הרפז מתמלא ברוח אופטימית, ממש כמו זו של השירים שהוא שר והוא אומר: "אמן צריך לעבור את הראמפה הזו ולהעביר מסר של פיוס, אהבה ושמחה. יש שירים שמוציאים אותי מהדעת מרוב ריגוש ואני שר ובוכה. 'הדמעות חונקות את גרוני' זו לא סתם אימרה, זה ממש כך. לפעמים אני שואל את עצמי אם אפשר לבכות גם על הבמה. אם אתה לא מתרגש בעצמך, לא תצליח לרגש אף אחד. מה שמבדיל בין אמן לאמן זו היכולת לרגש. זה הדבר הכי חשוב. לרגש זה גם לשמח. אם הצלחת לרומם את מצב הרוח שלהם זה לא חשוב אם ניגנת מהר או לאט. צריך סוג של השראה. בוב דילן אמר פעם: 'אתה כבר על הבמה, יש תאורה, יש תפאורה, הביאו אנשים, אז לא כדאי שתגיד כבר משהו?"

כתבות נוספות במדור תרבות
עוררו עניין השבוע

עוד כתבות נצפות...

חדשות-ראשי תרבות להעז ולרגש

-->
Feedback Form