אנטארקטיקה – החור באוזון שלא נעלם

בעיית החור באוזון מעל לאנטארקטיקה הוכיחה את הגלובליות של נזקי ההתפתחות התעשייתית המוגברת. עם זאת מדינות העולם גילו שעל ידי התארגנות נכונה ושיתוף פעולה - ניתן, אם לא להפוך את הכיוון, לפחות למתן את ההידרדרות

31/07/2011 מרלן-אביבה גרינפטר - אפוק טיימס
הקטן אותהגדל אותהדפסE-mail הגשת הכתבה

קרחון
ציפור במעופה במימי האנטרקטיקה, החור באוזון התגלה מעל היבשת – צילום: RODRIGO ARANGUA/AFP/Getty Images
בשנות השמונים, כשהתגלה החור באוזון, רוב המדינות המתועשות היו בחלק הצפוני של כדור הארץ, אך הפגיעה שנגרמה בשכבת האוזון הייתה דווקא בחלק הדרומי ביותר שלה: באנטארקטיקה. זו הייתה הפעם הראשונה שהאנושות גילתה כי בעיה סביבתית הנובעת מפיתוח תעשייתי היא בעצם בעיה גלובלית. גם הנזק הנובע משימוש בחומרים כימיים לא טבעיים התבטא במלוא החומרה.

התארגנות מדינות העולם לטיפול בפגיעה באוזון שהחלה בשנות השמונים, לא הביאה עדיין לתוצאות חיוביות מספקות. לאחר שהחור באוזון הצטמצם, התגלה בשנה האחרונה כי הוא גדל שוב. בדרך כלל החור באוזון מתרחב במשך החורף. על פי הארגון העולמי של המטאורולוגים, השנה הגיע החור באוזון לשיא. מדידות הראו כי מעל אנטארקטיקה יש הידלדלות של 40 אחוז באוזון, דבר שלא היה כמותו עד היום.

יכול היה להיות גרוע יותר

למרות זאת, מדענים מאמינים שיכול היה להיות גרוע יותר אילו מדינות העולם לא היו מגיעות להסכמה בין-לאומית בנושא, באמצעות פרוטוקול מונטריאול. "ללא פרוטוקול מונטריאול, החור באוזון השנה יכול היה להיות גדול הרבה יותר. העיכוב בהתאוששות האוזון נובע מאיטיות היעלמותם של החומרים הגורמים לפירוקו שהם בעצמם עמידים לפירוק במשך עשרות שנים", אמר מישל ג'רוד, מנכ"ל ארגון המטאורולוגים העולמי של האו"ם. מדענים מאמינים שאם כל המדינות יימנעו משימוש בחומרים הגורמים לפירוק האוזון, החור ייעלם לחלוטין בשנת 2050 לערך.

העולם התגייס מול הסכנה

NASA
צילום של החור באוזון על ידי סוכנות החלל נאסא, 29.5 קמ"ר – צילום: NASA
בשנת 1985 הביא צוות של חוקרים הוכחות לקיומו של חור באוזון, לאחר שחשד לקיומו כבר עלה בשנות ה-70. באותה שנה התכנסה בווינה ועידת הפסגה הראשונה בנושא. באותה ועידה הסכימו רק 20 מדינות להתחייב שיוותרו על השימוש בחומרים המכילים הלוקרבון (Halocarbon), שהם החשודים כגורמים לפירוק האוזון.

לוועידת הפסגה בנושא שהתקיימה במונטריאול ב-1987, הגיעו מעל ל-190 נציגים ממדינות מאפגניסטן ועד לזימבבואה. בסיום הוועידה חתמו 184 מדינות על הסכם להפסיק את השימוש בחומרים המזיקים מקבוצת ההלוקרבון. במשך השנים המשיך הפרוטוקול להתעדכן ונוספו חומרים חדשים החשודים בגרימת הנזק.

ההתארגנות והחתימה על פרוטוקול מונטריאול היו מהירים ביותר. יש לציין את חלקם של הקהילה המדעית הבין-לאומית, הארגונים הסביבתיים ותכנית יונפ של האו"ם לסביבה (UNEP) בקידום המהלכים. הלחץ של דעת הקהל במדינות מפתח כגון ארה"ב הביא אף הוא לזירוז במציאת פתרון. לא פחות חשוב ביישום הפרוטוקול היה פיתוח תחליפים לחומרי ההלוקרבון, שהיו כלכליים עבור התעשייה.

עד לספטמבר 2009 כל המדינות החברות באו"ם חתמו על פרוטוקול מונטריאול.

המדינות המתועשות התגייסו כדי לסייע כספית למדינות המתפתחות. הפרוטוקול כולל גם סייגים בשל מחלוקות שונות שנשאו אופי פוליטי. אבל בסופו של דבר, למרות המחלוקות, נחתם הפרוטוקול והוא נחשב לדוגמה שאין לה אח ורע להסכמה ולפעולה בין-לאומית בנושא גלובלי. זוהי למעשה ההסכמה הבין-לאומית הראשונה בעולם בנושא סביבה.

יש המבקשים ללמוד מתקדים זה ולהגיע להסכמה גלובלית גם בנושא שינוי האקלים והפחתת פליטות גזי החממה. אבל קשה להשוות בין הפתרונות, כי הבעיה בנושא החור באוזון היא מאוד מוגדרת והפתרון שלה ידוע וברור. נושא התחממות כדור הארץ, לעומת זאת, דורש שינוי תפיסה ושינוי התנהגות של מיליארדי תושבי המדינות המתועשות, כמעט בכל תחומי החיים.

הנזק לבריאות והפגיעה בסביבה

החשיפה המוגברת לקרינה אולטרה סגולית בשל החור באוזון יכולה להגביר את הסכנה לסרטן העור, למלנומה ולמחלת העיניים קטרקט. חשיפה לקרינה אולטרה סגולית מביאה לשינוי צבע העור (מה שמכונה שיזוף) וגם הופך את העור לעבה יותר. הקרינה האולטרה סגולית יכולה גם לפגוע בחומר הגנטי - ה-DNA, ולגרום לשינוי שיכול להתבטא בין היתר במחלות הסרטן בעור.

בעוד בני אדם יכולים להישמר מחשיפה לשמש, הרי שלצמחים ולפלנקטון הימי אין אפשרות להימלט. באנטארקטיקה אין כמעט חיים על היבשה ומרבית הצמחים הם ימיים. פרופסור טוני לרקום חוקר את הפוטוסינתזה שהיא המנוע לצמחי המים באזור. הוא מצא שקרינה אולטרה סגולית פוגעת בתהליך הפוטוסינתזה ובעקבות זה בהתפתחות הצמחים ובעיקר בצמיחה של אצות. "הרס האצות יכול להביא לפגיעה קשה ביותר בשרשרת המזון, כולל מחסור במזון ללהקות הפינגווינים", אומר לרקום.

כיצד נוצר החור באוזון

אנטרקטיקה
קרחון באנטרקטיקה, החור באוזון התגלה מעל היבשת – צילום: RODRIGO ARANGUA/AFP/Getty Images
האוזון הוא מולקולה של שלושה אטומי חמצן, ועל פני כדור הארץ הוא נחשב למזהם. הימצאותו באוויר גורמת לנזק בריאותי, בעיקר לחולי אסטמה, ופוגעת גם בגידולים החקלאיים. לעומת זאת, בשכבת הסטרטוספרה העוטפת את הפלנטה, כ-25 ק"מ מפני כדור הארץ, הוא משמש כמסנן של קרינה אולטרה סגולית. כשהקרינה החזקה חודרת לאוויר שסביבנו, היא מסכנת את האדם, החי והצומח.

בשנות ה-70 היו מדענים שחשדו בקיומו של חור באוזון, ובהתחלה היו השערות שונות לסיבה לפירוק האוזון בשכבת הסטרטוספרה העוטפת את כדור הארץ. היו שטענו שגידול הכבשים בניו-זילנד הוא האחראי לפגיעה באוזון.

בשנת 1973 החלו פרנק שרווד רולנד ומריו מולינה מאוניברסיטת אירווין בקליפורניה לחקור את ההשפעה שיש לחומרים ששימשו בתעשיית הקירור, בעיקר במקררים ומזגני אוויר, על האטמוספרה. מחקרים נוספים בנושא הובילו לבסוף למסקנה שהאוזון מתפרק בנוכחות הגזים הנדיפים של כלור וברום. גזים אלה נמצאים בקבוצת חומרי ההלוקרבון (חומרים המכילים פחמן בתוספת של כלור, ברום או פלואור) כגון כלורו-פלואו-פחמן (chlorofluorocarbons). החומרים קלים מן האוויר ונישאים באטמוספרה והם יכולים לשבור את הקשר הכימי הפנימי באוזון, בין שלושת אטומי החמצן ולהפוך את האוזון לחמצן (מולקולה של שני אטומים).

אחת הבעיות שגילו רונלד ומולינה הוא שמולקולות ההלוקרבון עמידות ויכולות להחזיק 100-50 שנה עד אשר יתפרקו על ידי הקרינה האולטרה-סגולית. הם הגיעו למסקנה שהחומר הזה יכול לגרום לפירוק של האוזון בהיקף נרחב. מסקנה זו הסתמכה על עבודתו של פול קרוצן שמצא שתחמוצת החנקן מזרזת את פירוק האוזון. שלושת המדענים זכו בפרס נובל לכימיה בשנת 1995 על התגליות שלהם בנושא זה.

בסוף שנת 2011 ייפגשו שוב מנהיגי העולם כדי לדון בבעיית שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ, ואולי יוכיחו כי העולם מוותר על יתרון כלכלי ורוצה לשמור על כדור הארץ למען הדור הזה, ולמען הדורות הבאים.
כתבות נוספות במדור קיימות
עוררו עניין השבוע

עוד כתבות נצפות...

חדשות-ראשי קיימות אנטארקטיקה – החור באוזון שלא נעלם

-->
Feedback Form