"כשהשמים נפגשים עם האדמה"

אני לא כל כך זקן... ענה מלך הבלט הקלאסי, מיכאל ברישניקוב, לקול צחוק האנשים בקהל, לשאלתה של עיתונאית מהיכן יש לו כל כך הרבה כוח להופיע במשך כל כך הרבה שנים.

ברישניקוב, שנחשב לאחד הרקדנים המוכשרים ביותר בזמננו והיה הרקדן הראשי של כמה מלהקות הבלט הקלאסי והמודרני הטובות בעולם, הגיע למסיבת העיתונאים שהתקיימה בנובמבר בסוזן דלל לכבוד ההצגה "בפריז" בה כיכב בתפקיד הראשי. מרום תהילתו הוא הפתיע בצניעות ובפשטות שבו, וענה לשאלות בסבלנות ובנימוס ואף שילב בהומור, אכן מלך!

אי אפשר שלא לזהות את אצילותו של האיש הקטן הזה. ענק אמנותי ורקדן בחסד זה, שכבר עבר את גיל ה-60, שידר חום והרבה חן.

ברישניקוב מופיע בשנים האחרונות גם כשחקן בקולנוע ובטלוויזיה וגם עושה תיאטרון. הוא אומר כי האמנות היא האחריות שיש לנו כלפי העתיד. הוא טוען כי בכל פורום אמנותי קיים באמן אותו דבר נצחי שאינו מתכלה, הממשיך ליצור בצורה אין-סופית את ביטויו, בין אם זו תנועה, קול או טון.

"לכל אחד יש חתימה", הוא אומר, "כמו המלחינים הגדולים שבפסוק המוסיקלי הראשון אתה יודע שזה שוסטקוביץ' או מנדלסון. כוריאוגרפים מביאים את האלמנטים האלו, כי שפת גוף של אדם מייצרת אלפי דימויים שמעולם לא יוצרו קודם לכן".

ברישניקוב הוזמן על ידי מרכז סוזן דלל לאחר שבשנה שעברה הופיע שם יחד עם הרקדנית אנה לגונה בהצגה המשלבת ריקוד ותיאטרון. ב"בפריז" לצידה של השחקנית אנה סינקינה, הוא כבר ממוקד יותר בתיאטרון.

"בפריז"

הוא מספר: "הפרויקט הזה אינו שונה בהרבה מהקודם. אתם יודעים, אמנות, ריקוד, תיאטרון אינם רחוקים זה מזה. אך זה אינו ריקוד, מדובר בשפת גוף ובכוונה מבפנים. מי שמכיר את תפישתו של הבמאי קרימוב יודע שתנועה, ריקוד, מוסיקה ושירה הם חלק גדול מהכישרון שלו כאמן. על הבמה אני לא חושב האם אני שחקן, רקדן או מי אני בכלל, אני מובל על ידי האינסטינקטים שלי ועל ידי השותפים על הבמה".

"בפריז" הוא סיפור אהבתם של שני מהגרים רוסיים בשנות ה-30 בפריז. הוא גנרל בדימוס בצבא הרוסי הלבן שנמלט לשם מפני הבולשביקים והיא מלצרית הצעירה ממנו בשנים רבות, העובדת במסעדה בה הם נפגשים.

ברישניקוב מסביר שסופר המחזה אמנם לא גורש אלא חי בגלות "אך הוא היה אנטי קומוניזם ואחד מהאמנים הרוסים בני זמננו הטובים ביותר. הוא מת בפריז, אולי זו השתקפות של מחשבותיו. זה אינו סיפור על תיאטרון, זהו סיפור על אנשים, זהו מצב קלאסי טיפוסי".

המחזה "בפריז" בבימויו ובעיבודו של הבמאי הרוסי דמטרי קרימוב לסיפורו של איוואן בונין משנת 1940, ובהפקת מרכז ברישניקוב לאמנויות בניו יורק ו"המעבדה" של דימטרי קרימוב, הועלה באמצע נובמבר במרכז סוזן דלל ברוסית עם תרגום לעברית.

המוהיקנים האחרונים

ברישניקוב שנמלט מהקומוניזם וערק למערב, אומר: "אני חושב שהמחזה הזה הוא על הצבא הרוסי הלבן שגורש בסוף מלחמת האזרחים מפני הבולשוביקים והצבא האדום: חלק ברחו למרכז אירופה, חלק לפריז, ללונדון ולאיסטנבול. אלו אנשים ממשפחות אצילות שנאלצו לנהוג מוניות ולעבוד במסעדות לפרנסתם". הצבא הלבן היה כינויים המשותף של הכוחות שלחמו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא האדום.

כאשר הוא עונה לשאלה על הזדהותו עם דמות הגנרל אותה הוא מגלם בהצגה קולו מתרכך, אפשר לחוש בעצב שבדבריו ועד כמה עמוק נוגע הנושא ללבו:

"כל רוסי שגדל, כמוני, בשנות ה-60-50 לאחר מלחמת העולם השנייה התמקד בספרות הרוסית המודרנית בה הצבא הרוסי הוא גיבור והצבא האדום רודף את הצבא הלבן וזורק אותם לים השחור. אך יש הרבה ספרות רוסית המתארת את חייהם של האנשים האלו לאחר המהפכה. אלו אנשים מחונכים ואצילים בעלי מוטיבציה גבוהה שהאמינו באלוהים ובצאר, אנשים יפים מאוד, הם המוהיקנים האחרונים. בהתחלה הבולשביקים חיסלו אותם ואחר כך סטאלין, הם נופו מעל פני האדמה. ידענו עליהם וקיימת נוסטלגיה לגביהם. פגשתי את האנשים האלו. הם באו להופעותיי ושוחחתי אתם. הם כל כך מרשימים ותרבותיים: הדרך בה דברו, בה התלבשו, איך קשרו את עניבותיהם, איך נעו. זהו מעגל אינטלקטואלי רוסי בין-לאומי. הם גאים מאוד ויש עצב בעיניהם. רובם לא חזרו לרוסיה ובנו חיים חדשים במערב. הם אלו שהפסידו במלחמת האזרחים, והם חיים במקום אחר".

לרפא ולא להפריד

ברישניקוב נשאל על יחסו לישראל ותשובתו משאירה רושם עמוק: "אני רוסי אורתודוקסי, איני דתי ואיני לוקח צד בשום קונפליקט. אולי זו קלישאה אך אני באמת חושב שאמנות צריכה לרפא ולא להפריד, מעולם לא נתתי ולא אתן לעצמי לתת עצה לשום אדם. איני חי בישראל ואיני זכאי לשפוט את המצב. אולי יום אחד אבין אותו טוב יותר. אני מעריך מאוד את הארץ שלכם ואוהב את האנשים, אני מודע לחשיבות הגבוהה של ביטחון לארצכם, אך איני האדם להצביע על זאת או אחרת. בקשר לירושלים, שוב, אבי היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אמי וסבתי הטבילו אותי בסתר ממנו וזה אומר הרבה. בעל כורחי לא נחשפתי לחינוך של דת ומסורת אף על פי שאף פעם לא הייתי חבר מפלגה. למדתי את המסורת הנוצרית והיהודית מאוחר יותר ואני ממשיך להיות סקרן לגבי זה, אך לא מצאתי בתוכי את הפתיחות או התשוקה לזה, מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה, אי אפשר לדעת..."

"ביקורי בירושלים היה אחת החוויות הבלתי נשכחות של חיי, אני אומר זאת מעומק לבי, זה יוצא מן הכלל. הבנתי את הביטוי 'כשהשמים נפגשים עם האדמה'. יש משהו ברובעים, באבנים, איני יודע מה זה בדיוק, היופי, המעמד, האור והרמה של האנשים, לא משנה לאיזו דת הם שייכים, הזכות להתהלך על האבנים האלו, זו תנועה יוצאת מן הכלל המודרכת על ידי משהו מבחוץ. המחשבה היחידה שעברה בי היא שזה שייך לכולנו בכל העולם, אני חושב שירושלים שייכת לכולם. זה חייב להיות כך".

הצעה מעניינת

ברישניקוב גם מצלם. הוא מספר: "התחלתי לצלם לפני ארבעים שנה, איני כותב יומן או זיכרונות, הצילום הוא התיעוד היחידי שלי. אני גם מצלם סוגי מחול שונים: פלמנקו, טנגו, היפ הופ. זהו בית ספר נהדר בשבילי כרקדן. כאשר אני בקהל צופה ברקדנים – מכיוון שמחול הוא המקצוע שלי – אני מעין צופה את התנועה הבאה ומנסה לתפוש אותה. כי אפשר לראות אפילו בריקוד הבינוני ביותר לרגע אחד גדולה מושלמת".

לשאלתי "כאמן הנוגע בתחומי אמנות רבים, איך אתה מבין את תפקידה של האמנות הקלאסית בעולם המודרני?"

השיב האמן הגדול: "החשיבות של אמנות באופן כללי... מניסיוני האישי, ככל שאני מופיע ונוסע יותר וכשיש לי פנאי, אני הולך לראות כל מה שאוכל. כשגידלתי את ילדיי לקחתי אותם לראות את סינדרלה ואת אגם הברבורים. זה לא סוד שלחשוף אנשים צעירים לאמנות הוא דבר מהותי. אני חושב שזהו מבחן לכל הורה, בית ספר או מקדם אמנות, זו השקעה לעתיד. המשורר חתן פרס הנובל ג'וזף ברודסקי, הציע פעם שבעתיד כשאנשים ירוצו לבחירות, במקום לתחקר אותם על תכניותיהם לגבי כלכלה, מדעי הפוליטיקה וחישוב המסים, יהיה נחמד לדבר על דוסטויבסקי, זולא וכדומה. ואז אפשר יהיה לדעת מיהו מי, ותוכל לתרום את שמך ולאפשר לך ולמשפחתך להיות נמשל על ידי אישים אלו. אני חושב שזו הצעה מעניינת..."

הכתבה ברוסית

תגיות: מיכאל ברישניקוב, בלט, אמנות, תיאטרון, סוזן דלל

עוד כתבות נצפות...