מסע בזמן דרך ציורי הקיר

המבקר בבתים בשכונת נווה צדק בתל אביב, בבית ביאליק או במשרדו של מאיר דיזנגוף, וכן בבתים אחרים שנבנו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה שעברה, אולי ייקח כמובנת מאליה את התפאורה הייחודית בה הוא נמצא: הקירות, התקרה וחדרי המדרגות, מעוטרים בשלל צבעים ובמוטיבים תואמים המותאמים לסביבתם.

"עד לפני עשר שנים, אותם הקירות היו מכוסים בצבע לבן ואף אחד לא התעניין בהם או ידע על קיומם", אומרת האמנית הלנה קנטור, שבזכותה הוחזר לכמה אוצרות היסטוריים מראם המקורי. היא מספרת על הדרך בה עלו ציורי הקיר של ישראל הישנה אל פני השטח, על היסטוריית המקום והאנשים של אז, ועל כיצד אמנות יפה הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם.

צבעי העיר

ציורי הקיר מתקופת דור המייסדים התגלו כאשר יום אחד בשנת 1999, שי פרקש, בן למשפחת יצרני מכחולים, החנה את מכוניתו בנווה צדק בדרכו להופעה בסוזן דלל, ולהפתעתו ראה ציור המבצבץ בין שכבות צבע על גבי קיר ישן. פרקש שהתעניין באמנות ציורי הקיר, חזר לשם עם כלים מתאימים כדי לחשוף את התגלית.

הלנה קנטור, שהייתה אז סטודנטית לגרפיקה ועבדה עם פרקש בציור על קירות במחלקות ילדים בבתי חולים, סיפרה שפרקש הראה לה צילום מאותו ציור קיר בנווה צדק. "הלכנו לשם עם כלי חשיפה וראינו עוד קירות כאלה", היא מספרת.

בזמן חשיפת הציורים חשבה קנטור כיצד לבנות שבלונה מהדוגמה הזאת: "בשירותי הצבאי התעסקתי עם תצלומי אוויר שבעקבותיהם בניתי מפה. אמרתי לשי שבאותו אופן אני יכולה גם לשחזר את הציור הזה. רציתי להשתעשע עם זה וגיליתי שאפשר לשחזר".

"שי התחיל לחקור את העניין ואני התנסיתי בצד המעשי. הוא התחיל להיכנס לבניינים נטושים ולגרד קירות ואני הצטרפתי אליו. בניתי טכניקה בעקבות הדברים שראיתי. ביקרנו בבתי אבות אנשים בני 90, כדי לנסות לברר מה היו הציורים האלו וגילינו שמאחוריהם הייתה קבוצה שנקראה 'צבעי העיר'. זה היה עסק משפחתי- בחורף כל המשפחה חתכה שבלונות ובקיץ הגברים יצאו לעבוד. הם היו מקצועיים מאוד. למקצוע קראו "מעלאר".

מתי ואיך החלו הרשויות להתעניין ולהשקיע בציורי הקיר האלו?

"כאשר המועצה לשימור אתרים קראה לנו לבית סלוצקין שברחובות זה החל להשתנות. בעת שיפוצים במקום, אחד הפועלים הכה בטעות על קיר ופתאום התגלה חלק מציור. הגענו לשם ומצאנו ציורים נוספים. בו זמנית גם הבתים בשכונת שרונה החלו לעבור שימור וכך החלו הפרויקטים הראשונים שלי. התחלנו לאסוף פיסות מידע. שי היה נוסע להנאתו, מנסה לחפש ותמיד מוצא. היינו נכנסים לבתים ללא רצפה או תקרה. לפעמים היו גרים שם הומלסים, אלו היו ממש חוויות".

עד שחשפתם את הציורים על הקירות, אנשים צבעו אותם בלבן?

"כן, בית ביאליק לדוגמה היה צבוע בלבן. אני זוכרת שבאתי עוד לפני השיפוץ ב-2002 וביקשתי שירשו לי לחשוף חלק מהקיר ולא אפשרו לי. 'אצלנו זה לבן' אמרו לי, 'אל תיגעו לנו בקירות, אנחנו יודעים מה יש בהם'. אבל אם אני רואה רצפה מצוירת אני יודעת כמעט בוודאות שיש לי ציור קיר. יש כמה שכבות של ציורים וחושפים את כולם. השכבה הראשונה על הקיר צוירה תמיד בתחילת המאה והיא גם הכי יפה והכי מושקעת. ישראל של אז היא קיבוץ גלויות. יש לנו בארץ כל מיני סגנונות. 'צבעי העיר' הפולנים, הערבים... מאוחר יותר אנשים צבעו על הציורים. התחלנו לקטלג את הציורים לפי סגנונות ותקופות. היה עיצוב כללי של כל הבית, אנשים לא עשו סתם פס. הם התאימו את הצבעים של הקיר לרצפה, למעקה, לקיר החיצוני של הבית. היו שילובי גוונים מפתיעים - היום לא עושים יותר דברים כאלו, הם לא פחדו מצבעים חזקים.

עם הזמן הכרנו יותר את עבודתם של "צבעי העיר" וידענו באיזה מקום לחפש את זה בקיר. בהמשך גילינו תקרות מדהימות - זה היה משהו שכולם עשו, גם העניים וגם העשירים. העניים היו עושים אפילו רק פס אחד, אבל תמיד היו עושים. אנשים התחילו להתקשר אלינו, זקנים שמצאו בבוידעם כלי עבודה ושבלונות. היינו רושמים את כל הגוונים, השקפים וממשיכים. את כל הדברים האלו למדתי מאותם צבעים ותיקים".

חלון למציאות אחרת

לאחר מספר עבודות בהן הוכיחה את עצמה, קיבלה קנטור בשנת 2004 את מלגת פורד ומילגה מהשגרירות האיטלקית כדי לנסוע וללמוד שִחזור ושימור ציורי קיר באקדמיה "ספינלי" שבפירנצה. כשהגיעה לשם החליטו לא לפתוח כיתת ציורי קיר מחוסר ביקוש, וקנטור נאבקה כדי שתפתח כיתה. מורה בכיר בבית הספר שמע על התלהבותה הרבה והחליט לקחתה תחת חסותו.

קנטור נשארה ארבעה חודשים בפירנצה. "קיבלתי המון ידע אפילו שהתקופה הייתה קצרה. וכשחזרתי לארץ, נתנו לי פרויקטים נוספים. היה לי יותר ידע וביטחון ועבדתי בבתים כמו בית ביאליק, בית העיר, המשרד של מאיר דיזינגוף ועוד".

היי טק של צבעים

בשנת 2008 קיבלה קנטור פרויקט שנמשך שנתיים בבית שיף הנקרא גם בית הרצלילינבלום- מוזיאון לבנקאות ונוסטלגיה תל אביבית, והייתה חייבת להעסיק וללמד עובדים נוספים. "הייתי צריכה לגדול, כל החדרים היו מצוירים, אלו היו ארבע תקופות ובקומת הקרקע שבע תקופות. בחרתי כמה אמנים ורציתי שיהיה לנו שם - הרגשתי שאנחנו ממשיכים את מסורתם של הציירים של פעם ומשתמשים בטכניקה שלהם. קראתי לנו "ציירי העיר" ולא "צבעי" כי מה שאנחנו עושים זה לא צבעות, זה היי טק של מקצוע הצבעים. זו אמנות הדורשת הרבה ידע וטכניקה".

הטכניקה, עבודת המכחול וציורי קיר בכלל, מה חשיבותם בעולם בו האחידות והשימושיות תופסות את מקומם?

"על תקרה מצוירת עובדים ארבעה אנשים במשך חמישה חודשים", אומרת קנטור ומראה לי תמונה של תקרה שציירה בפרדיס. " אני מאושרת כשמזמינים ממני ציורי אשליה, זה גורם לבית להיפתח, זה חלון למציאות אחרת. הייתי רוצה שכל הידע הזה יבוא לידי ביטוי, שתהיה כאן תרבות כזאת, אין לה תחליף, רואים היכן יש מגע יד אמן.".

החומר שמתחבר עם הרוח

"באיטליה למדתי שמלאכת השימור היא אמנות יפה ואני מכניסה את הלב שלי לדבר הזה". מספרת קנטור ומעירה: "המודעות לשימור עלתה אבל עדיין יש יזמים שאינם רואים טעם בזה שהעירייה מחייבת אותם להשאיר את הציורים במבואות ובחדרי מדרגות. אנשים היום פחות מזמינים ציורים כי אפשר להדביק טפט. אני שואלת את עצמי לאן הולכת האמנות היפה".

ויש לך תשובה?

"אני רק יודעת שעם המנותק מהתרבות שלו, מהשורשים, ולא מכבד את העבר - גם אין לו עתיד. תמיד צריך לדעת מהיכן באת, זה הבסיס לתרבות שלנו עכשיו וגם לתרבות שתבוא. צריך לשמור ולהעריך את הדברים המעטים שיש. במיוחד בארץ, אלו השורשים שלנו, זהו חלק מההיסטוריה. זה מלמד אותנו מי היו האנשים האלו ומאפשר לנו להרגיש את האווירה בה הם חיו. זה החומר שמתחבר עם הרוח. אי אפשר לצבוע בניין כזה בלבן, זהו פשע. הייתי רוצה שציורי הקיר גם היום ימשיכו לשקף את האמנות ואת האמת של האדם".

---

לפרטים נוספים על עבודתיה של הלנה קנטור

תגיות: ציורי קיר, אמנות, ארץ ישראל הישנה, מוזיאון

עוד כתבות נצפות...