בחירות דמוקרטיות באפריקה? הדיקטטורים לא בעד

זיופים בבחירות, פילוג אתני, אך אפריקה בהחלט מתעוררת

10/01/2012 קרמנה קרומובה - אפוק טיימס
הקטן אותהגדל אותהדפסE-mail הגשת הכתבה

קונגו
קונגו, 29 בנובמבר 2011: מצביע מתווכח עם עובד קלפי. הקלפי הותקף יום קודם לכן ע"י חמושים אשר שרפו את כל פתקי ההצבעה – צילום: Phil Moore/AFP/Getty Images
הבחירות האחרונות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו הסתיימו בצורה המוכרת היטב באפריקה: האשמות בדבר זיופים, אלימות, וערעור על התוצאות. במקרה של קונגו המפסיד בבחירות הצהיר על עצמו כנשיא ובכך שחזר את הסיפור המתמשך והמתיש שהתרחש בחוף השנהב בשנה שעברה.

במדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה דמוקרטיה היא בדרך כלל הצגה המתנהלת עבור האזרחים, או אולי עבור העולם, ללא השקעה אמיתית בעקרונות היסוד. על אף שעל פניו נראה כאילו יש הכרה בדמוקרטיה כדרך הטובה ביותר המובילה לשלום וליציבות, הרי שבמציאות האתגרים העומדים בפני הגשמתה עדיין קשים מאד.

אפשר לומר שרפורמות דמוקרטיות התרחשו באפריקה לאחר תמריצים ממקורות מערביים. התהליך התחיל בשנת 1989 עם דו"ח של הבנק העולמי, בשם "אפריקה דרומית לסהרה: ממשבר לפיתוח בר-קיימא". הדו"ח בעצם "בפעם הראשונה קישר בין הזרמת עזרה למה שנקרא 'פיקוח'", אמר ניונגה מ. מוליקיטה, סגן יו"ר מועצת המנהלים של המרכז האפריקני הדרומי בדו"ח משנת 2003. פיקוח טוב כלל דברים כמו מערכות רב-מפלגתיות, חירויות פוליטיות, חברה אזרחית פעילה, שלטון החוק, ושקיפות בקבלת החלטות.

ניצול מניפולטיבי: להחזיק בשלטון ולזכות לעזרה

במהלך השנים גורמים שונים קראו למדינות בעלות שלטון דיקטטורי להפוך בן-לילה לדמוקרטיות המבוססות על חוקה, זכויות אדם, ומערכת בחירות רב-מפלגתית.

וכך, אפריקה אמצה את הדמוקרטיה אל לבה. אולם היישום עצמו של הדמוקרטיה היה קוסמטי בלבד ושימש כאמצעי להשגת מטרה, קרי: להמשיך ולהחזיק בשלטון ויחד עם זאת לזכות לעזרה. הגדרת הדמוקרטיה נעשתה בצורה מניפולטיבית ונוצלה על ידי אלו המבקשים להרוויח מהעניין ולשמור על כוחם השלטוני.

עתה, 20 שנה מאוחר יותר, השינוי הוא זעום. מאז הבחירות בקונגו בנובמבר האחרון (הפעם השנייה בה נערכה הצבעה דמוקרטית במדינה), ג'וזף קַבּילה המכהן בתפקיד הנשיא שמר על אחיזתו בשלטון. זאת למרות שמשקיפים רבים טענו שהבחירות היו לקויות והתוצאות מזויפות.

לדעתם של מומחים, קבילה חיבל במכוון בתהליך הבחירה בכך שהקים את ועדת הבחירות רק תשעה חודשים לפני ההצבעה, מה שיצר כאוס בקלפיות. אחדות מהן אף לא נפתחו.

סיפור דומה לזה התרחש בקמרון באוקטובר האחרון, כאשר הנשיא המכהן פול בּייָה הזמין מראש את כל המקומות בטיסות היוצאות לצפון המדינה. בכך בּייָה חסם ביעילות ניהול מערכת בחירות על ידי מתנגדיו ובעצם הבטיחה לו את הקדנציה השישית שלו ברציפות בשלטון.

"הדמוקרטיה משמשת כבסיס המינימלי, כדי לשוות חוקיות לשלטון דרך הקלפי , למרות שאותו שלטון או אותן בחירות יכול להיות לא חוקיים", אומר בשיחת טלפון מקייפטאון סאנושה נאידו, אנליסט פוליטי עצמאי.

דוגמה ידועה מהעת האחרונה היא שאף כי המתמודד אַלאסאנָה קואטארה הוכרז בחוף השנהב כמנצח על ידי חוקרים מטעם האו"ם, לא אופשר לו לכהן כיוון שהדיקטטור מזה תקופה ארוכה, הנשיא לורן גְבַּאגְבּוֹ, סירב למסור לידיו את השלטון. בעקבות זאת שרר מצב תיקו ארוך ואלים עד שגבאגבו נלכד ונעצר בעזרתם של כוחות צרפתיים. גבאגבו עומד עתה בפני האשמות על שפיכות דמים בעקבות הבחירות שיידונו בבית הדין הפלילי הבין לאומי.

יחד עם זאת, בגלל ההתערבות הבין לאומית לא הובהר לחלוטין מי האשם האמיתי בזיוף הבחירות בחוף השנהב. התקשורת במערב צידדה בקואטארה ותיארה את גבאגבו כמחבל בבחירות, זאת על אף חשדות רציניים באשר לחוקיות מערכת הבחירות של קואטארה שנידונו באיחוד האפריקני.

גם בקונגו זיוף הבחירות היה כה משולח רסן ונשאלת השאלה מי חיבל בתהליך הדמוקרטי – המנצח הקודם ג'וזף קבילה או יריבו ההיסטורי אטיין טשסקדי שערער על התוצאה.

"קונגו וחוף השנהב גם יחד הן דוגמאות למגמה רחבת היקף באפריקה של דמויות אלקטוראליות המחבלות בתהליכי פוסט-בחירות כדי להשיג יתרון אישי, ללא התחשבות בתוצאות האמיתיות", כתב באי-מייל גרנט מסטרסון, בכיר ב-EISA – "מכון הבחירות לדמוקרטיה בת-קיימא באפריקה" הנמצא ביוהנסבורג.

מבנים דמוקרטיים מובילין לפילוג

על פי משקיפים, קשה יותר ויותר לערוך בחירות שתוצאותיהן תהיינה מקובלות על כולם, כאשר הסיבה העיקרית לכך היא שהמבנים הדמוקרטיים מעודדים למעשה פילוג על בסיס אתני ופילוגים אחרים הקיימים כבר בשפע.

על פי הסופר האירי כריסטופר רואיין, בארצות שבהן קיימים קווי שבר אתניים, דתיים או תרבותיים, הגישה הדמוקרטית פותחת את הדלת לניצול שיטתי של זכויות לרעה על ידי הרוב השולט.

זו הייתה הסיבה ששימשה כתירוץ לנשיא מוּסֶבֶני מאוגנדה לקיים את ה"דמוקרטיה ללא מפלגות" שלו. מוסבני טוען שדמוקרטיה המבוססת על מפלגות נידונה להתדרדר תוך זמן קצר למפלגות אתניות שיילחמו בבחירות על בסיס טיעונים אתניים פלגניים.

דוגמא נוספת אפשר למצוא במדינה החדשה ביותר באפריקה, סודן הדרומית, שנולדה לאחר שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם. שבטים רבים בדרום סודן אינם מכירים בחוקיות שלטונה של תנועת השחרור של העם הסודני, מה שמסביר את חוסר האמון השורר בין המפלגות הפוליטיות.

"אין הרגשה שהם שותפים, כמו שחקנים המשחקים באותו מגרש; ההרגשה היא שהם אויבים בגלל שבעבר הקרוב הם היו חלק מקבוצות מורדים שונות שנלחמו אחת בשנייה, והם מעבירים את הדברים האלה לזירה הפוליטית", אומר וינסנט טוהְבי, המנהל הארצי של EISA בקונגו.

דמוקרטיות לוקות בחסר

מדינות אפריקניות נתקלו בעבר בקשיים רבים בניסיונן ליישם פיקוח חזק. בדרך כלל קיים חוסר אמון מצד האוכלוסייה במדינה ובמערכת הבחירות שלה לאור חוקים המשוחדים לטובת צד מסוים ומינויי בחירות פרטיזניים.

רוב הפוליטיקאים חסרים בידע בסיסי לגבי פיקוח טוב מהו. דבר זה אף הוא תורם לחוסר האמון במוסדות.

"תוכל למצוא אנשים רבים שאין להם מושג כיצד ממשלה פועלת", אמר טוהבי.

יתר על כן, אנשים לא תופסים פוליטיקאים כאנשים שנכנסו לפוליטיקה מתוך מחויבות לעם. הם נתפסים כדואגים לסיפוק האינטרסים הפוליטיים והפיננסיים האישיים שלהם. במדינות רבות שבהן הסקטור הפרטי מצומצם, המדינה היא מקור ההכנסה האמיתי היחידי.

לדברי טוהבי, הניסיון באפריקה מראה כי יש צורך בלפחות שלוש או ארבע מערכות בחירות כי לייסד דמוקרטיה יותר יציבה.

מתוך 44 מדינות אפריקניות שדורגו ב- Economist Democracy Indexלשנת 2011, רק אחת נחשבת כ"דמוקרטיה מלאה" – האי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי שאימץ רפורמה דמוקרטית ב-1968.

דרגה אחת מתחת נמצאות ה"דמוקרטיות הלוקות בחסר". אלו כוללות את דרום אפריקה, קייפ ורדה, בוטצואנה, נמיביה, לסוטו, גאנה, מאלי, בנין, ומאז 2011 גם זמביה. רוב המדינות, אך לא כולן, קיימו סיבובים רבים של בחירות רב-מפלגתיות. בד בבד 23 מתוך 53 הדיקטטורות בעולם ממוקמות באפריקה שמדרום לסהרה.

הזמן בשל לסגירת הפער

למרות האמור למעלה, יש מקום לאופטימיות. בניגוד לדמוקרטיות המבוססות בעולם הקיימות כבר מאות שנים, רוב מדינות אפריקה קיימות רק כ-50 שנה. בנוסף, אפריקה חווה עתה צמיחה כלכלית ללא תקדים בתולדותיה וחושפת פוטנציאל עצום. כך שהזמן בשל לסגירת הפער.

בנוסף, כאשר האביב הערבי מהדהד ברחבי הסהרה, גם האפריקנים מצפים לשינוי פוליטי וחברתי.

"אזרחים רגילים מחזירים את הכוח לידיהם", אומר איברהים פאקיר, מנהל מוסדות הפיקוח ותהליכים ב-EISA.

הפגנות ה"צעידה לעבודה" באוגנדה באפריל שעבר, עצרות ההמונים בגבון נגד המשטר בינואר 2011, והתקוממויות בסדרי גודל שונים בחוף השנהב, ניגריה, קונגו וסודן, מצביעים על כך שמעורבות אזרחים בפוליטיקה נמצאת בהחלט בעלייה.

הכתבה המקורית באנגלית
כתבות נוספות במדור קיימות
עוררו עניין השבוע

עוד כתבות נצפות...

חדשות-ראשי קיימות בחירות דמוקרטיות באפריקה? הדיקטטורים לא בעד

-->
Feedback Form