קפוצ'ינו ברמאללה

"יש לי חלום" - אלו היו מילותיו של מרטין לותר קינג. גם לי, האזרח הקטן, יש חלום שיהודים יחיו בכפיפה אחת ובדו-קיום עם הזר והשונה: דתיים עם חילונים, ספרדים עם אשכנזים, וכל אלה עם ערביי ארץ ישראל, ועם מיעוט שאינו תמיד דומם – הפלסטינים.

האם קיימת דרך לדו-קיום שהיא אכן כנה ומבוססת על קבלת השונה והזר תוך מתן כבוד הדדי, עצמאות, חירות ושוויון - כפי שחרטה המהפכה הצרפתית על דגלה? החומה נמצאת משני צדי המתרס - כל אחד מהצדדים צריך להסיר את אותן דעות קדומות מלבו, ולנסות לפתח הערכה, קבלה וכבוד הדדי על מנת שהשנאה תמחק בהדרגה. הבריאה מדהימה, אך האם אין אנו בני האדם מכלים כל פיסה יפה וטובה שלה במלחמות חסרות שחר בהן מתים ילדינו, והאם פיסת האדמה עליה נלחמים לא תישאר שוממה אם נכלה זה את זה?! האם אדם לאדם זאב? האם אנו מסוגלים לשמור על כבוד האדם וחירותו, שהם הבסיס לקיומנו?

השאלות קשות, ולכל אחד מאיתנו תשובות משלו, אך אולי כדאי לנו להאזין זה לזה, לנסות להידבר, ולהגיע יחדיו לשלום בתוכנו ובינינו.

כחלק מחיפושי הבלתי נדלה אחר תשובות לחלק משאלות אלו, והדחף הבלתי נשלט שלי לצדק שבמקרים רבים עולה לי - ולרבים אחרים - במחיר בריאותנו, יצאתי לראות הצגה שנקראית "קפוצ'ינו ברמאללה"

הכותבת, סועאד עאמירי, היא ארכיטקטית פלסטינית, מייסדת ומנהלת "ריוואק - מרכז לשימור אדריכלי" ברמאללה. ילדותה ונעוריה עברו עליה בעמאן, דמשק, ביירות וקהיר. ב-1981 עברה לרמאללה. בזמן כניסת הצבא לרמאללה ב-2002 החלה לרשום רשימות מן ההסגר. הכתיבה שימשה לה תרפיה.

ההצגה בנויה מחמישה סיפורים אישיים, הלוקחים אותנו למקומו של הפלסטיני, החי בחוסר ודאות, חוסר שקט המאיים שוב ושוב, אך הממשיך לשרוד למרות הכל. הגיבורה הראשית מוצאת עצמה נלחמת למען צרכים מאד בסיסיים של החיים: לאהוב, לאכול, לנסוע, לנוע ממקום למקום, לעבוד, לקבל תעודת זהות, להיפגש עם משפחה וחברים, אפילו לישון.

המוסיקה שהושמעה ברקע, בערבית שתובלה בצרפתית, קיבלה עוצמה מיוחדת ופיוטית, והכאב הרב עבר במילים. התפאורה הורכבה מכורסא, שידה, כותנת לבנה שתלויה על חבל כביסה, מזוודה פתוחה עם צרור מטלטלים, ותיק בורדו אדום. הסמליות שבצבעים ובחפצים בלטה: לבן – טוהר, אדום – דם, צרור המטלטלים רמז על הארעיות וחוסר הטריטוריה של הפלסטיני.

בפתיחה הגיבורה מקלידה על מחשב נייד כמרמזת: גם אנחנו מתקדמים בקצב העולם המודרני, איננו אותו עם נבער שאתם חושבים.

מטרת ההצגה וחשיפתה לקהל היא לתת במה לצד השני של המטבע, ולאפשר ליותר ויותר אנשים לשמוע ולראות את מצוקת הפרט בתוך העימות. ההצגה מנסה להגיע ללב הצופה לא מעמדת מסכנות, אלא בהומור וגישה חיובית.

ההצגה התקיימה בחצר בית ברמת השרון. הקהל הורכב ברובו מנשות watch, אותן נשים העומדות במחסומים ומפקחות על פעילות החיילים שתיעשה כראוי ועל פי עקרון הומאניטרי בסיסי.

לא צריך להתאמץ לקרב קהל שכזה לסבלו ומצוקותיו של הפלסטיני. השאלה היא כיצד ניתן לקרב מחזה כזה לאנשים שנמצאים במקום אחר על המפה הפוליטית, וכן, האם הצגה כזו בשטחים, בערבית, לא תגביר את הפער בין שני העמים. אין לי תשובה חד משמעית.

סלווה נקארה היא שילוב של אישה מודרנית חזקה, ערביה, ואזרחית ישראלית. היא כואבת את הפער והתהום הפעורה בין העמים, ומנסה בדרכה שלה להירתם למאמץ לסגירת פערים אלו. בשיחה עם הקהל היא סיפרה על ה"אני מאמין" שלה: טבע האדם הוא לחופש ולמרחבים, אין עלינו לנו לסגור את עצמנו מנטלית, ואסור להתייאש, כי הייאוש הוא בסיס לאובדן היכולת, צריך להאמין ולעשות. היא אמנם מופיעה גם במחזות של שייקספיר ואיבסן, אך למטרה הזו היא הכי מחוברת, לנפץ את החומה המנטלית.

אני מעדיפה לסיים ולדמיין את העולם כמו ג'ון לנון בשירו "Imagine" ששם כולם חיים בהרמוניה ובשלווה, או במילות התנ"ך - שהן גם מילות הברית החדשה – "ודר זאב עם כבש" או בערבית יא-רט (הלוואי).

יבוא יום בו נפתח את הדלת ונגלה שגם מה שנראה בלתי אפשרי הוא למעשה אפשרי, ואותה חומה מטפורית בינינו יכולה להישבר במו ידנו. חזון אחרית הימים? ימים יגידו. ואנחנו נכתיב את השעות, הדקות, והשניות שירכיבו את אותם ימים, ונוכל לשתות קפוצ'ינו ברמאללה. אני הראשונה שאשמח להגיע, ואם יש צורך אביא גם עוגיות.

עוד כתבות נצפות...