המצליחים

החאן הוא תיאטרון נדיר בנוף ארצנו עקב היותו תיאטרון ממוסד הפועל כמו פרינג'. מחד הוא נראה כמו תיאטרון ממוסד בעל מנגנון, אך מאידך הוא כלל לא מנסה לקרוץ לשום קהל מנויים, אלא לסטור על לחיים בעוצמה עם הצגות אמנותיות ונוקבות, מהסוג שאמורות להיות בכל תיאטרון המכבד את עצמו, אך לא תמיד הן בנמצא. מדוע? התשובה היא פשוטה. הצגות בידור מסחריות הן רווחיות יותר. ומדוע עסקינן בכך? מהטעם שמכאן מתחיל סיפור המחזה.

מעשה בתיאטרון אחד. נקרא לו "תיאטרון החאן". מנהלו החדש, הצעיר והשאפתן (ליאור ברנס) קץ ברפרטואר האמנותי מדי של התיאטרון שאינו מושך קהל. התיאטרון הרבה לעסוק עד היום באמנות וברוח, ועל כן קופתו מלאה ברוח, ולא בכסף. הוא רוצה להפיק להיט, שלאגר, מחזמר. משהו שהקהל יאהב. צריך שהקהל יאהב. צריך למכור הצגות גם להיכל התרבות של קריית מלאכי, וגם לוועדי עובדים. הרי הצלחה שווה כסף. ומה עם אמנות? לעזאזל האומנות! התיאטרון צריך להיות גוף כלכלי, הפועל למטרת רווח בלבד. לא חשובה המהות, חשובה הצורה.

המנהל האמנותי, גולי בן-מוששת (עיוות שמו של במאי הבית של תיאטרון החאן, אודי בן-משה, המשמש בהצגה הזאת כבמאי משנה) הוא אידיאליסט (מגולם על-ידי אודי רוטשילד). הוא מרחף בספרות אחרות, שקוע בעולם הרוח ורחוק שנות אור מהעולם הגשמי. הוא מגויס בלב כבד למשימת יצירת השלאגר. כאן בתוך סיפור המסגרת מתחילה להתפתח עלילת ההצגה החדשה אודות מריה (מיכל שטמלר), נערה ממוסקבה, שבאה לארץ כדי להציל את אביה, אשר נטש אותה. ידוע לה שהוא עומד להירצח, ויש בידיה רק שבוע לאתרו.

בהמשך העלילות מתערבבות זו בזו עד שקשה להבחין בין הסיפור לבין המסגרת לבין החיים שמאחורי הקלעים בעולם המציאות, או שמא חד הם?

תמונה: מימין לשמאל _ לירון ברנס, ארז שפריר, ניר ויינשטין, אודי רוטשילד, ניר רון, כרמית מסילתי-קפלן ויהויכין פרידלנדר.צילום: יחצ"נים

ההצגה משלבת הומור פנימי רב על תיאטרון החאן המנותק משאר התיאטרונים הממוסדים ברוחו (החאן מעדיף אמנות על-פני הצלחות ורווח) ובגופו (החאן מתעקש לפעול בירושלים, בעוד רוב התיאטרונים הגדולים פועלים בתל-אביב). כשהטלוויזיה מספקת לציבור רק לחם ושעשועים, תיאטרון החאן משיב כאן לסאטירה את כבודה האבוד, ומנהל קרב של תיאטרון מול טלוויזיה, תיאטרון אמנותי מול תיאטרון מסחרי, ובכלל – של ירושלים מול תל-אביב. אך אירוני הוא הדבר, שכמעט כל שחקני החאן מגיעים מגוש-דן רבתי, וחוזרים לשם לאחר ההצגות. אירוני לא פחות הוא שמי שכתב את הקומדיה יחד עם למיכאל גורביץ, מנהלו האומנותי הנפלא של תיאטרון החאן, הוא לא אחר מדניאל לפין. בצד עיסוקו של לפין בכתיבה ותרגום מחזות, הוא גם כתב לא מעט לטלוויזיה המסחרית, ש"המצליחים" מוחה נגדה. אני רק מקווה שהוא אכן יוסיף ויתרום מכישרונו הרב לתיאטרון, אף על פי שהפרנסה לא נמצאת במחוזות המחזות.

הבימוי של מיכאל גורביץ ואודי בן-משה נפלא, ומלא בקטעים של תיאטרון חזותי-לולייני, קטעים בהם השחקנים מחליפים דמויות במהירות מסחררת וגם בסלפסטיק מבוים ומשוחק לעילא. לא אוכל לציין שחקנים בולטים, מכיוון שכל להקת החאן הייתה וירטואוזית כהרגלה, ואולי אף יותר מתמיד. התפאורה של סבטלנה ברגר מופתית, מודולארית, משתנה ללא הרף ומותאמת היטב לכל תמונה ותמונה. התלבושות של דליה פן והתאורה של רוני כהן משרתים נהדר את המחזה.

ההצגה רצופה בשירים חדים כתער, שחיבר עלי מוהר ז"ל והלחין יוני רכטר. כולם מבוצעים להפליא, בדיוק וברגש על-ידי צוות השחקנים, שאינם בהכרח זמרים בימים כתיקונם, וזאת בוודאי הודות לעבודה טובה של רחל הוכמן בתחום ההדרכה הקולית.

בטוחני כי המחזה "המצליחים" עוד יילמד בחוגים לתיאטרון ובבתי-הספר למשחק. לא זכור לי שצפיתי בסאטירות רבות בכזאת רמה, אם בכלל. יהיה ניתן להעריך טוב יותר את האמירות החזקות שבמחזה רק בראייה היסטורית על תקופה, שרידדה את התרבות עד לשיעור קומתו של "סכין גילוח שוכב", בלשונו הציורית ורבת הדמיון של מתן וילנאי, בתקופה בה היה שר המדע, התרבות והספורט... (זאת תקופה שבה אפילו עולם הדימויים של מנהיגי המדינה שאוב מהקטלוגים של חברת ג'ילט)

בריטניה: מתפתחת תעשיית צעצועי אפליקציה

עוד כתבות נצפות...