הטריפ של ציונה

מאת עומרי יבין / אנסמבל זיגוטה / תיאטרון הסימטה

12/06/2007 אופק מתתיאס - מיוחד לאפוק טיימס
הקטן אותהגדל אותהדפסE-mail הגשת הכתבה

ציונה (נתלי שילמן הנפלאה) היא מדריכת תיירים מטורללת, הלוקחת את הצופים לטיול הזוי ביפו בלוויית שניים, ספק מאבטחים, ספק סוכני שב"כ, יואב וחובב (אמיר צבי ואליאן וולאג'י במשחק ראוי לציון). ציונה מסלפת את ההיסטוריה ומנסה להציג את ההיסטוריה של ישראל משנת 1948 (שנת עצמאותנו) כחזות הכל. לפתע היא לא חשה בטוב, ואז הטיול תם, והצופים-תיירים נכנסים לאולם. ציונה, שאיבדה את זיכרונה, מנסה לברר מי היא. כך היא נקלעת לרצף של מאורעות היסטוריים מתולדות יפו, המשולבים בהיסטוריה של מדינת ישראל העצמאית של אחרי 1948. בהצגה ישנה ביקורת פארודית-סאטירית דקה נגד שכתוב ההיסטוריה על-ידי התנועה הציונית, וביקורת פציפיסטית נגד המיליטריזם הישראלי.

הטריפ של ציונה
מתוך"הטריפ של ציונה"

נתלי שילמן ביימה את ההצגה יחד עם מרינה בלטוב. האחרונה מוכרת לקהל צופי התיאטרון בעיקר ככוריאוגרפית ברוכת כישרון, שזכתה בפרס התיאטרון שלוש פעמים (2000, 2001 ו-2003). זה ניכר בקטעי המחול הנפלאים המשולבים בהצגה, בהם מתבלטת בעיקר נתלי שילמן. השתיים הן המייסדות של אנסמבל "זיגוטה", שנקרא בשמו מכיוון שהוא משלב אומנים מתחומים שונים, מפגיש בין תנועה למילה ויוצר הפריה הדדית בין כל התחומים. פאולינה אדמוב עיצבה את הבמה במינימליזם תוך שימוש יצירתי באביזרים. סבטלנה ליפשיץ ומאיה סוסקולסקי הפליאו לעצב את התלבושות, כשהן שמות דגש מיוחד על בגדיה של נתלי שילמן. המוסיקה של אורי פרוסט והתאורה של אורי מורג משרתות ביעילות את המתרחש.

אומנם הרעיון מקורי ומעניין, וניכרים רצון טוב והתלהבות מצד צוות השחקנים, ובמיוחד משחקה רב העוצמה של נתלי שילמן המדהימה, המשולב בקטעי מחול וירטואוזיים שהיו יכולים לזכותה בכמה פרסים. אף על פי כן, המרחק בין מה שההצגה הייתה יכולה להיות לבין מה שהיא בפועל – גדול מאוד. התוצאה הסופית אינה מלוטשת דיה וסובלת מעודף מונולוגים ודיאלוגים סהרוריים, שלא תמיד ברור הקשר ביניהם. הרצף העלילתי אינו נהיר בחלק גדול מהזמן, ולכן, אם להשתמש בלשונו הציורית של צדי צרפתי, ההצגה עוברת ליד. מן הראוי שתיאטרון פוליטי-ביקורתי יחדור בעוצמה לעומק צידו השמאלי של בית החזה, ידקור את הלב ולא יעבור ליד. ניכר שההצגה רוצה לומר דברים רבים על האתוס הציוני, הזהות הישראלית והזיכרון הקולקטיבי הישראלי (באמצעות איבוד הזיכרון הסמלי של ציונה וניסיונה לתור אחר זהותה), אך לא תמיד ברור בדיוק מה היא מנסה להגיד. אולי יותר ליטוש ומיקוד יסייעו להצגה להתרומם למה שהיא הייתה יכולה להיות. עד אז תישאר היא בתור הבטחה בלתי-ממומשת.

כתבות נוספות במדור תרבות
מוזיאון ד'אורסיי רכש ציורים של בוּגֶרוֹ מאהלר: מוסיקה המגלמת קודש וחול
מודעות AdBrands
חדשות-ראשי תרבות הטריפ של ציונה

Feedback Form