פסטיבל קולנוע גוש-דן

ערב יורד על הנגב המערבי. הסעת העיתונאים עושה את דרכה אל עבר נתיבות, עיירת פיתוח, הידועה בעיקר בזכות קברו של הבאבא סאלי, והישיבה הסמוכה לו של הבאבא ברוך. הפעם הקהל שבא ממרכז הארץ, לא בא לבאבא לכבוד ההילולה השנתית, אלא שם פעמיו דווקא אל פסטיבל "קולנוע דרום". הפסטיבל מתקיים מדי שנה בסינמטק שדרות ומספק במה ליצירותיהם של הסטודנטים בחוג לקולנוע וטלוויזיה של מכללת ספיר, וכן לקולנוע חברתי מהארץ ומהעולם. כל האירועים פתוחים לקהל חינם אין כסף. השנה הפסטיבל הועתק לנתיבות תוך ארבעה ימים בלבד לאור "המצב". כשעברנו ליד שדרות קידמו את פנינו כמה שלטי מחאה נגד הפקרת תושבי שדרות לקסאמים במשך שבע השנים האחרונות, למען לא נשכח מה מתחולל במרחק לא רב מאתר הפסטיבל. נתיבות אינה עונה על הציפיות המדוכדכות מעיירת פיתוח דרומית. היא נלחמת בתדמיתה ומציגה לראווה מרכז נקי ומטופח עם כיכרות נאות. הפסטיבל הועתק למתחם הקונסרבטוריון העירוני, שהפך לבית קולנוע לעת מצוא. הבניין הנחמד הזה עם ריצוף השיש הוא גם לא משהו שמצפים למצוא דווקא בלב נתיבות. כחובב מוסיקה, המראה חימם את לבי.

תהיתי לעצמי, מדוע בעצם לקיים פסטיבל קולנוע בנתיבות הדרומית, הרחק מבירת התרבות התל-אביבית? לדברי פרופ' זאב צחור, נשיא מכללת ספיר: "אחת הבעיות העיקריות של החברה הישראלית הייתה שהיא דיברה בקול אחד – קול מאוד תל-אביבי, שמרחב התרבות שלו נע בין רמת-השרון לסביון. החברה הישראלית היא חברה שחורגת מתחומי גוש-דן, ואין לה הזדמנות להביע את קולה. כאן בשדרות, נתיבות, ספיר – אנחנו אומרים: יש רבדים אחרים שקולם לא נשמע, ואנחנו הרמקול שלו". אכן חזון מרשים. הסתובבתי בין האנשים בכדי לבדוק כיצד הוא ממומש. עניין אותי לשוחח עמם על תרבות בצל הקסאמים ועל החיים הרחק ממרכז העניינים. ככלות הכול, בפסטיבל המתקרא בשם "קולנוע דרום", שרעיונות כה נשגבים הביאו לעריכתו, בוודאי אמורים להימצא כמה דרומיים. האומנם? השרידים היחידים שמצאתי לתושבי נתיבות בקהל היו כמה ילדים ממוצא אתיופי, שהגיעו נרגשים בתקווה שמעט מאבק הכוכבים של גוש-דן יידבק בהם. תקוותם נגוזה, כשהמאבטחים סילקו אותם משם ביעילות.

משמאל לימין יוסף גושו ובבוש טגנה צילום: אפק מתתיאס

לפתע פנו אליי שני תיכוניסטים מקומיים שהמאבטחים טרם איתרו – יוסף גושו ובבוש טגנה – תלמידי כיתה י' בתיכון "הצבי". הם ביקשו שאצלמם וחייכו חיוך רחב למצלמה. שניהם היו נרגשים מאוד מעצם המעמד – לראשונה מתקיים בנתיבות המרוחקת פסטיבל קולנוע. בבוש אמר לי: "אנחנו באמת מתרגשים, כי לא קורה שבאים לפה הרבה במאים כאלה. זה הפסטיבל הראשון שנערך פה, בנתיבות, ואנחנו מאוד שמחים שזה פה. מצידי שזה ייערך כל שנה. אבל הפעם זה נערך פה רק בגלל מקרים נוראיים שקרו בשדרות. אנחנו מקווים, בלי שום קשר למקרים נוראיים כאלה, שיהיה בשדרות הפסטיבל שוב ושוב".

הקהל במקום חיכה בקוצר רוח להקרנת הבכורה החגיגית של "הסודות", סרטו החדש של אבי נשר. אך הם שכחו שהם בנתיבות. ערב הפתיחה במוצ"ש התחיל באיחור אופנתי בן כשעה, מכיוון שכיאה לעיר של מקובלים, בנתיבות שומרים על קדושת השבת מכל משמר. לכן כשהשבת מאחרת לצאת, ההקרנה מבוששת מלהתחיל. בנאומי הפתיחה החגיגיים הדגישו שוב ושוב את החשיבות של קיום פסטיבל קולנוע בדרום וחזרו על סיסמאות שחוקות. מה בדיוק נאמר שם? חזרו אחורה אל דבריו של פרופ' זאב צחור ותקבלו את תמצית הנאומים. הנואמים הקפידו לשבח את יחיאל זוהר, ראש עיריית נתיבות, על דאגתו להעתקת הפסטיבל לעירו. ראש עיריית שדרות, אלי מויאל, לא הוזכר ולו במילה אחת. לאחר שתקפו את תרבות הרייטינג הזולה והשטחית, עלה לנאום אבי ניר, מנכ"ל קשת, המעניקה השנה חסות לפסטיבל, וניסה להשיב לטענות בכך שהוא עובד בשביל להשיג רווח ולא מתבייש בכך. אין זה מתמיה כלל וכלל. נראה היה שנתינת החסות של קשת לפסטיבל – גם היא לא נבעה מטעמים פילנתרופיים ומטעמים של רגישות חברתית, אלא אך ורק למטרות רווח. קשת הרי הייתה שותפה בהפקת "הסודות". בעצם הענקת החסות לפסטיבל היא השיגה במה להצגת הסרט החדש ואגב כך ניסתה ליצור לעצמה תדמית חברתית – כל זאת מבלי להכניס לאולם לא את מסעודה משדרות, ולא את חברותיה מנתיבות.

נהג המונית שהחזיר אותנו לת"א באותו הלילה היה רפי, תושב שדרות כבן 50. כששוחחתי עמו לאחר עזיבתנו את מתחם הפסטיבל, הסתבר לי לפתע שאכן גרים במקום אנשים שאינם מיובאים מגוש-דן. רפי מגדל בשדרות את ילדיו. את המיגון בבניין הדו-קומתי בו הוא מתגורר מספק מרחב מוגן זעיר שאמור להספיק ל-12 נפשות. המצב רע. הממשלה לא דואגת להם והעירייה מושחתת. שאלתי אותו, מה לגבי ראש העיר, אלי מויאל? למה הוא לא הוזכר באף לא אחד מהנאומים בפתיחת הפסטיבל? גם רפי אינו שבע רצון מתפקודו של מויאל, דבר שתאם את הלך הרוחות במתחם הפסטיבל. יחיאל זוהר עובד בנתיבות, אך שדרות תקועה מאחור, לטענתו. "מה לגבי חיי תרבות?" אני שואל. מגיעות כשלוש הצגות בשנה. הוא זוכר שההופעה האחרונה התקיימה לפני כשמונה חודשים. הופיע אז חיים אוליאל, בן שדרות, שזכר לעיר חסד נעורים. רפי לא היה בהופעה. הוא צריך לעבוד. הוא עובד ועובד, ובקושי מצליח לכסות את ההוצאות על הסולר, בעוד מחיריו של זה מאמירים בהתמדה. אני מקשה, אבל באר שבע במרחק חצי שעת נסיעה. האם אינך יוצא לשם מדי פעם עם אשתך והילדים? רק מדי פעם, כשיש לו נסיעות לבאר שבע. מאיפה יש לו כסף לזה? הלא הוא בקושי מרוויח את היומית. פעם היה טוב יותר, כשפסטיבל קולנוע דרום התקיים בשדרות. הסטודנטים היו מגיעים לעיר והייתה אווירה נחמדה. עכשיו גם את זה אין. מה לגבי העתיד? עכשיו רע. בעתיד יהיה רע עוד יותר. רפי לא רואה עתיד לשדרות.

אכן לא פשוט.

ואולי תושבי עיירות הפיתוח זקוקים ליותר מפסטיבל בן שבוע, שלאחריו הם חוזרים אל מציאות חייהם הקשה? אולי אפילו השקעה ביצירת קולנוע בשיתוף הקהילה תסייע להם לפרוק מתחים יותר מהעתק של פסטיבלים תל-אביביים, הממוקם בדרום באופן מלאכותי?

כאמור, ערב הפתיחה היה סגור למוזמנים בלבד. אי לכך, האווירה השלטת הייתה של מעין פסטיבל קולנוע גוש-דן שהועתק לנתיבות. סרט הפתיחה מגוש-דן, המוזמנים מגוש-דן, ותושבי עיירות הפיתוח נשארים בחוץ. לכך הם כבר רגילים.