מארק שאגאל בגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב

תערוכת הליתוגרפיות של מארק שאגאל המוצגת בימים אלה היא תערוכה מעניינת במיוחד המציגה איורים מתוך שני ספרים שונים, בנושאים שונים לחלוטין, שלכאורה אין בינהם קשר. דפי הספרים הופרדו, מוסגרו והפכו לתמונות בתערוכה.

אחד משני הספרים ראה אור בשנת 1966 בפריז ובניו יורק, ממנו לקוחות 24 הליתוגרפיות הצבעוניות המוצגות בתערוכה. איורים אלה מביאים את סיפור המקראי של יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בספר שמות של מהדורה אנגלית קדומה של התנ"ך, שיצאה לאור בלונדון בשנת 1597.

הספר השני, ממנו לקוחות ליתוגרפיות בשחור-לבן, עוסק במחזה "הסערה" של שייקספיר מהמאה ה-17. את הליתוגרפיות עשה שאגאל בשנת 1975, בהיותו כבר אמן מבוגר בן 88.

התערוכה בגלריה האוניברסיטאית עושה הבחנה ברורה בין שני הנושאים; לכל אחת מהן יש אוצרת נפרדת: הפרופ' חנה שקולניקוב, החוקרת את שייקספיר, אצרה את החלק של "הסערה", ופרופ' מירה פרידמן, החוקרת את יצירת שאגאל, אצרה את החלק הצבעוני לפי יציאת מצרים.

"סערה של שייקספיר" מארק שאגאל

התערוכה משתרעת על שני אולמות נפרדים, כשכל אולם מוקדש לאחד הספרים. המבקר בתערוכה מתחיל את המסע החוויתי דווקא עם צבעי השחור–לבן באולם הראשון. המסע בעקבות שאגאל מתחיל מן המאוחר וחוזר למוקדם, מן השחור-לבן אל החגיגה הצבעונית ומן ההבט האישי אל ההבט הכללי. אנו מוצאים בתערוכה זו את שני המעגלים בהם פועל שאגאל היוצר לאורך כל דרכו – מעגל השואב מהמקורות והמסורת היהודית, ומעגל שנובע מתוך חייו האישיים.

העין נמשכת באופן טבעי לצבעוניות המרתקת ולא לצבעי השחור-לבן. הצבעים המרהיבים בסדרה "יציאת מצרים" מתמזגים זה בזה אך פולשים אל מעבר לגבולות הרישום; המתבונן נדרש להסתכלות כפולה, היות שהרישום ומשיכות המכחול הם שני עולמות נפרדים.. שאגאל נצמד לטקסט כפשוטו ומביא את סיפור מתן תורה ללא תוספות. התוספות שלו לסיפור הן באמצעות משיכות צבע עזות החורגות מתוואי הרישום.

הייתה זו הסקרנות שהחזירה אותי שוב ושוב דווקא לאיורים בשחור–לבן של שאגאל; יש בהם משהו בלתי מפוענח, שעורר בי את הדחף לחפש רמזים אל העולמו הפנימי של האמן, לנסות ולגלות מה בדיוק הוא ניסה לומר באמצעות המחזה של שייקספיר.

המחזה "הסערה" של שייקספיר והאיורים בשחור-לבן, מעידים על הלך הרוח בו מצוי האדם ובוודאי יכולים לשמש רקע הולם לסערת הרגשות של שאגאל עצמו כאמן בסוף דרכו העושה חשבון נפש. גיבור המחזה - הקוסם התיאטראלי - נפרד הוא מאמנותו, גולה מארצו, מתאלמן בגיל צעיר ומגדל את בתו לבדו. הקווים המקבילים לחיי שאגאל עצמו ברורים. עם זאת הליטוגרפיות ברובן אינן פסימיות ועוסקות במוטיב האהבה - האהבה לאישה והאהבה לבת, כששני האוהבים אפופים בצלילי מוסיקה הבוקעים מכלי נגינה שונים, כשהבולט מבניהם הוא הכינור, שהוא סימן ההיכר של שאגאל.

איורי "הסערה", כדברי האוצרת שקולניקוב, הם נרטיבים המבטאים "קטעי סיפור" מתוך החיים עצמם ומרחב הפרשנות שלהם גדול; אין אלה סצינות הלקוחות מהצגת התיאטרון, למרות שאלה איורי מחזה. אפשר להזדהות עם תחושות של האוצרת, שעבורה המפגש עם האיורים לא היה אהבה ממבט ראשון, כאשר החלה לעבוד על איורים אלה, אבל אין ספק שעם התבוננות נוספת, הקסם שבהם לאט לאט מתגלה ונחשף.

עוד כתבות נצפות...