שייקספיר במיטבו

"המלך ליר" בתיאטרון הקאמרי הוא חוויה בלתי רגילה שאסור להחמיצה. הבימאי הגרוזיני רוברט סטורואה יחד עם מעצב התפאורה מיריאן שבלידזה, המוסיקה של גיאה קנצ'לי ומעצבת התלבושות אנה כרושצ'ובה יצרו, תוך גישה חדשה ושונה לחלוטין, יצירה מהממת העובדת על כל החושים. לאחר תקופה של עיצובי במה נזיריים, או לכל היותר ריאליסטיים ושמרניים, מגיח לבימה הישראלית עיצוב קונסטרוקטיביסטי-גיאומטרי, משולב ביצירה פיסולית בקווים פתלתלים של נורות ניאון צבעוניות, יחד עם תאורה מופלאה של שמואל אטמזגי המשנה את חלל הבימה לחלוטין בגווניה. לפתע, כל מילה שנאמרת, גם אם בהיגוי לא ברור, היא חלק מהטרגדיה האיומה והרלוונטית גם היום, של אב המחלק את רכושו בחייו, ובזה – מאבד באחת את מעמדו ואת הכבוד שרכשו לו.

שירי גולן ועודד ליאופולד מתוך ה"מלך ליר"

הרוע שמגלות שתי בנותיו של המלך (שירי גולן החזקה והמצוינת בשיאה, וקרן מור עם שיא הרוע בסיום) כלפי אביהן, הוא השטניות בהתגלמותה. כך גם כל יתר הסובבים את המלך, ובראשם אוהד שחר בתפקיד חייו, ניר שלמון ומוריס כהן המצוינים כמלך צרפת ודוכס בורגונדי (ועוד תפקידים) והנסיך החדש של הבמה הישראלית עודד ליאופולד, שדבר לא עומד בפניו בדרך להשגת השלטון. כך גם שני החתנים, אלי גורנשטיין ואבי טרמין, ורק שלושה נשארים נאמנים למלך שהפך לקבצן – הליצן, רמי ברוך המצוין, אסף פריינטא, רוזן קנט שפוטר, ומיכה סלקטר, הבן החוקי של גלוסטר, ששניהם מתחזים לקבצנים בדאגתם לליר, ועושים זאת בעושר הבעה רב.

גישת הבימאי האקספרסיוניסטי מעשירה את הבימה עם צוות שחקנים ענק, המגובה בחיילים ואנשי חצר, וכך האימפקט של ההצגה מועשר ומועצם, הן הודות למשחק, הן הודות לתפאורה, האורות והמוסיקה המשתנים, וכל העושר הוויזואלי. המוסיקה המלווה את ההצגה עשויה רבדים-רבדים. ישנם משפטים הלקוחים ממוסיקת ג'אז, אחרים מאופרה, וכן מוסיקה מקורית יפהפייה של קאנצ'לי. בתכניה, העשירה במאמרים מרתקים, לוכד את העין מאמרו של ג'ורג' אורוול מ-1950 "המלך ליר וטולסטוי". המאמר מסביר ומבהיר עד כמה סיפורו האישי של טולסטוי דומה למלך ליר. אורוול כותב: "אל תיתן חינם את אדמותיך!!!", "אם אתה מוותר על כוח – אתה הופך את עצמך מטרה להתקפות. אם אתה זורק את נשקך – מישהו פחות צדיק כבר ירים אותו". מכאן, המסר שעולה מתוך ההצגה של הקאמרי יכול בקלות להתקשר עם מה שקורה בארץ, וגם אם אינו קולע לטעם כל הקהל – לא ניתן לשלול את ההצגה בגלל הלקח שבה. כל מכלול המרכיבים בהצגה כה משובח – שמי שלא יראה – יפסיד.