בית בזכרון יעקב פרי תכנונה של האדריכלית נילי פורטוגלי

פיתוח בר קיימא אינו רק טכנולוגיה

אולי התרגלנו שפיתוח בר קיימא הוא אוסף של חוקים שמטרתם חיסכון באנרגיה ומים וחוסר פגיעה בנוף, שימוש בחומר זה או אחר. פורטוגלי מרחיבה את המושג של פיתוח בר קיימא ובנייה ירוקה כאשר היא שמה במרכז את טובתו של האדם למענו נוצר המבנה. מה שטוב לאדם יהיה טוב גם לסביבה. למשל, טובתו של האדם היא לחיות בכל חלקי הבניין באור טבעי במשך שעות היום, גם בחדר המדרגות מבלי להזדקק לטכנולוגית החשמל. דבר זה כמובן מבטיח חיסכון באנרגיה.

השטח עליו מוקם המבנה אינו אחיד ויש לקחת בחשבון את השונות ולתכנן כל חלק במבנה לפי פני השטח וסביבתו, לפי הנוף הנשקף מן המקום.

כאשר פורטוגלי מתכננת חלון היא עושה זאת בשטח עצמו, כי חשוב מה יראה האדם שבתוך המבנה כאשר יביט החוצה דרך החלון וגם מה יראה עובר אורח כאשר יביט על החלון מבחוץ.

התכנון של כל מבנה הוא רצף של פרטים החל מצורתם וצבעם של הקירות החיצוניים ועד לפרט הקטן ביותר של גרם המדרגות בפנים. פורטוגלי מבצעת את התכנון הבניין כולו, גם את תכנון הפנים עד לפרט האחרון.

מקומות אוניברסליים ומסורת

"כיצד מתרגמים בפועל ביצירת בניין את החוויה שרוצים ליצור במקום ?" פורטוגלי מספרת שבתחילת שנות השבעים, קמה קבוצת מחקר שהניחה שמאחורי כל אותם המקומות ההיסטוריים בהם אנחנו מרגישים נעים ונוח ללא קשר לתרבות, יש משהו משותף שהוא ראי לדבר פנימי יותר שטבוע בנו. "אם נצליח לאבחן את אותם דפוסי תכנון המהווים ראי לאותה נפש" היא מוסיפה, "נוכל גם בימינו ליצור מקומות כאלה. לא מדובר על נוסטלגיה אלא על דברים שניתן ליצור כיום אם נחזור לתפיסת עולם ולדפוסי תכנון נכונים".

פורטוגלי קושרת את הנושא לעניין המסורת. "בעבר הייתה מסורת בכל תחומי החיים. הדברים היו ברורים, הייתה נקודת ייחוס שהכתיבה שפה. כאן לא קיימת תרבות ברורה ולכן אין שפה. אותה קבוצת מחקר משנות ה-70 באה ואמרה שכדי שנוכל ליצור סביבה שבה כל המשתתפים יבינו אחד את השני, יש להגדיר מחדש אותם דפוסי תכנון. יש למצוא את הדפוסים שיהיה להם את הכוח להחזיר את האיכות שאבדה".

מהם דפוסי תכנון?

פורטוגלי היא בת למשפחה מצפת הנמצאת בה כבר שבעה דורות. היא התגלגלה כילדה ברחובות צפת ובבתי הכנסת שלה. הדפוסים שהיא חוותה במקומות אלה הטביעו עליה חותם. לדבריה, דפוסים אלה קשורים לסביבה הפיזית בארץ שהיא תולדה של החיים כיהודים במקום.

מדובר בערכים שאנחנו יכולים ליצור גם היום. התנאי ליצור אותם הוא להבין שהמושגים הקשורים לאסתטיקה ויופי הם לא סובייקטיביים אלא אובייקטיביים וניתן לדון בהם. "במקומות בהם המסורת היא חזקה כמו בארצות המזרח הרחוק או בלונדון, פריז ואיטליה" אומרת פורטוגלי, "גם האדריכלות המודרנית היא הרבה יותר טובה " .

והנה דוגמאות מדפוסים היוצרים את שפת הבניין:

קביעת השער – השער והכניסה למקום הם הקושרים את המבנה לרחוב. השער צריך להיות ברור מאוד ובעל נוכחות.

חצר - דפוס תכנון שמדבר על הפרדה וחיבור בו זמנית של הבניין לרחוב. הבניין אינו מנותק לחלוטין מהרחוב. במרכז החצר שאינו בהכרח המרכז הגאומטרי יכולה להיות מזרקה של מים. המים הם סמל לחיים בהרבה תרבויות בעולם, לפני כניסה למקומות קדושים או מקדשים דתיים רבים אפשר למצוא מבנה עם מים זורמים שהוא שונה בכל מקום.

חלל כניסה – חלל הכניסה הוא מקום שונה משאר החללים במבנה. הוא יכול לבוא לידי ביטוי על-ידי עיצוב תקרה שתייחד אותו משאר החללים בבניין. לחלל הכניסה יש קשר עם שאר חלקי המבנה.

ארקאדה - דפוס החוזר בתרבויות שונות והוא בא לחבר את הבניין ולהפריד אותו מהשטחים החיצוניים - הגינות והחצרות. מוצאים אותם באירופה ובמקדשים ביפן.

מגבלות המקום כביכול - פורטוגלי בעיקרון אינה עוקרת עצים. בשני מקרים היא מספרת על עצים שהיו בשטח עליו עתיד היה לקום מבנה. במקרה הראשון במרכז יום לקשישים ברחוב רש"י בתל אביב השתמשה בשני אקליפטוסים עתיקים כדי למקם את שער המבנה. במקרה אחר בו הייתה שדרה של עצים בשטח, היא תכננה את המבנה במרכז שדרת העצים ומיקמה כל חלון של הבניין מול אחד העצים, דבר שנתן הרגשה שהמבנה נמצא ביער.

ספר זוכה פרס ר.י.ב.ה

ספרה של פורטוגלי "תהליך היצירה ורוח המקום" שנכתב בשפה האנגלית, זכה להיות בין 20 הספרים הנבחרים על ידי אגודת האדריכלית הבריטית בקטגורית ספרי אדריכלות בעולם ר.י.ב.ה (R.I.B.A). בספר היא המציגה את דרכה החדשה לבניית סביבה פיזית שבה האדם הוא הערך המרכזי.

"לא בכל יום יוצא ספר המתאר את השקפת עולמו של אדריכל ישראלי, עבודתה של פורטוגלי משלבת אדריכלות, רוחניות, תקווה ומהות. אין ספר שדומה לו, הוא יחיד במינו", כך הוערך הספר על-ידי אגודת האדריכלים הבריטית.

פורטוגלי לא רק מספרת על 30 שנות עבודתה כאדריכלית, היא גם מראה לנו בספרה מיצירותיה ביותר מ-700 תמונות צבעוניות.

בין עבודותיה בתל אביב: מרכז למוסיקה על-שם פליציה בלומנטל בכיכר ביאליק, מרכז יום לקשישים ברחוב רש"י, והספרייה למוזיקה אריאלה. היא תכננה שכונת מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל ואת ביתו של הסופר דוד שיץ בירושלים.