מר פול וסר מקארטני

אחד הזמרים והמלחינים המצליחים ביותר אי פעם, נציג להקת "הביטלס" ("החיפושיות") המיתולוגית מגיע להופעה בשנת השישים למדינה, באיחור של 43 שנה, לאחר שההופעה של מחוללי תופעת "הביטלמניה" שנועדה להתקיים בישראל בשנת 1965 בוטלה.

האגדה סביב אותו ביטול תמוה הצמיחה כנפיים, והפנתה אצבע מאשימה לעבר מנכ"ל משרד החינוך דאז יעקב שריד המנוח, אשר העלה כביכול את החשש מהשחתת הנוער התמים. בנו הח"כ לשעבר יוסי שריד ואחרים מנפצים את האגדה ההזויה שאמנם התאימה מאוד לרוח של אותם ימים, אך האמת הרבה יותר בנאלית ויבשה, ומצויה במאבק שהתנהל בין שני המפיקים גיורא גודיק ויעקב אורי, ובעיקר נסבה סביב תקציבים.

מדינת ישראל הפסידה את ההרכב המלא של הלהקה האגדית, אשר התפרקה רשמית באפריל 1970.

ג'ון לנון נרצח בדצמבר 1980 וג'ורג' האריסון נפטר ממחלת הסרטן בנובמבר 2001. רק שניים מארבעת חבריה נותרו בחיים. רינגו סטאר שומר על פרופיל נמוך, ורק פול מקארטני המשיך ליצור ללא לאות, צלח את גיל 64 (כמו שמו של אחד משיריו הראשונים), קיבל תואר אצולה ממלכת אנגליה והפך לאמן הסולו המצליח ביותר מכל חברי הלהקה.

שיריו, שירי אהבה פשוטים, זכו לפופולריות רבה של הקהל ("אתמול", "היי ג'וד", "פני ליין" "אלינור ריגבי", "סרג'נט פפר"), אך המבקרים התלהבו קצת פחות ואהבו דווקא את השותפות היצירתית של הצמד "לנון-מקארטני".

כשנשאל בעבר באחד הראיונות עמו, האם הצליח לפצח את סוד הקסם של אותו מותג מוסיקלי יצירתי הקרוי "לנון-מקארטני" הוא השיב בפשטות ששניהם היו יוצרים טובים. את כל השירים המוקדמים כתבו שניהם יחד בחדרי מלון משותפים, אך גם כשהם התפצלו פיזית, וכל אחד חזר לכתוב לבד, הם עדיין ביקשו לקבל את אישורו וברכתו של השני. בהמשך השתנו היחסים ביניהם.

על פול מקארטני נכתב רבות. הוא נולד ב- 18.6.42 ברובע פועלים של ליברפול (ב"סמטת פני") באנגליה. אביו ניגן בפסנתר וחצוצרה והעניק לבנו את החצוצרה, אותה החליף פול בהמשך בגיטרה אקוסטית. כדי להתמודד עם היותו איטר הוא החליף את סדר המיתרים לנוחיותו. בהמשך עבר לנגן בגיטרה בס המותאמת לשמאליים.

את ג'ורג האריסון פגש לראשונה בשנת 1954. שלוש שנים אחר כך הכיר את לנון, הצטרף ללהקה שלו וצרף אליהם את האריסון. הופעתם הראשונה התקיימה בעיר המבורג בגרמניה, ובשנת 1961 הם חתמו לראשונה בשם "ביטלס" על הסכם עם האמרגן בריאן אפשטיין. רינגו סטאר הצטרף ללהקה אחרון, רק בשנת 1962.

כאשר הלהקה עברה ללונדון הפכה השותפות בין לנון למקארטני ליריבות מרה, וסיבוב ההופעות האחרון שלהם לא איחר לבוא והתקיים בסוף אוגוסט 1966.

מקארטני סיפר לאחר מכן בראיון של שהתקיים באמצעות כלי התקשורת כי הוא זה שהביא לפירוק הלהקה לאחר שרעיונותיו זכו להתעלמות מצד שאר חבריו. עם זאת הוא טען שהם היו בשלים לפירוק במיוחד לאחר מות אפשטיין, המנהל המוסיקלי שלהם. מקארטני השקיע את מרצו ביחד עם אשתו לינדה, בלהקה החדשה שהקים בשם "כנפיים"(wings), אך הרגיש את הקושי ליצור בצל חבורת הנפילים "החיפושיות". לדבריו היה קשה להיות טוב יותר מהם.

מקארטני מודה בפתיחות רבה בראיון עמו שהוא נחשב ל"מוסד בריטי", ואף חושב על עצמו בגוף שלישי. לעתים הוא מתעורר בבוקר ושואל את עצמו האם הוא באמת אותו פול מקארטני המוכר לציבור, והתשובה היא ש"משחק החיים" גורם לו להיות שני אנשים: האיש הפרטי שרוצה להיות אדם רגיל, והאיש הציבורי. רק הפרדה בין שתי הדמויות מאפשרת לו לשמור על האיזון הדרוש כדי לתפקד. הוא גם יודע שלולא היותו מותג "פול מקארטני" לא היה לו צורך במרחב הפרטי שכל-כך קדוש לו. חבריו ומשפחתו בליברפול הם אלה ששומרים עליו להישאר עם הרגליים על קרקע המציאות.

לגבי זהותו, סיפור פיקנטי: בשנות השבעים הצליחה תוכנית רדיו להסעיר את הרוחות באשר לזהותו של מקארטני. בתוכנית נטען כי מקארטני האמיתי נהרג בתאונה, וכי הביטלס חיפשו כפיל למלא את מקומו. את טענותיהם ביססו עורכי התוכנית על צירוף נסיבות מסוים במציאות, וחיזקו את הטענות באמצעות שירם של הביטלס "יום בחיים". בשיר מוזכרת תאונת דרכים, והוא הושמע בתוכנית בהילוך אחורי, כשברקע נשמעה לחישה חוזרת שנשמעה כמו Paul is dead כל זה הוכח שזה לא נכון לאחר שהופיע בעצמו מול הציבור והכחיש את השמועות.

כשנשאל מה סוד היצירה שלו בתקשורת על ידי אחד המראיינים הסביר שהכול מתחיל והתחיל מהאזנה למוסיקה. הוא יושב ליד הפסנתר או לוקח את הגיטרה ליד, ומחכה שהם יובילו אותו. הוא רק נדרש לאמץ את החושים הנכונים ולזרום עם רעיונות טובים. השירים הטובים ביותר נכתבו דווקא כשהוא הניח הכול, עשה הפוגה, התמלא באנרגיות ונתן לתת-מודע שלו לעבד את המחשבות שהפכו בתהליך לצלילים ולשירים.

מקארטני מסביר בהמשך לראיון כי הוא עושה דברים רק כשיש לו השראה, וכסוג של תרפיה בזמנים קשים. לעתים ההשראה מוצאת את כיוונה במוסיקה ולעתים בציור.

עובדה פחות ידועה על מקארטני היא שהוא מצייר כבר מתחילת שנות השמונים.

את התערוכה הראשונה הציג בשנת 1999 בגרמניה, ציורים מלאי צבע וחיים של דיוקנאות, נופים, מסכות וכו', המשקפים כדברי המבקרים את אישיותו האופטימית, וכן את חוש ההומור וחוש המציאות שהוא ניחן בהם. ביוני השנה הציג מקארטני את ציוריו גם בתערוכה בקייב, אוקראינה, לרגל קונצרט שקיים שם בכיכר העצמאות.

באירוע, שהיה פתוח לקהל, הסביר המפיק להמונים שהגיעו להריע לאליל, כי מקארטני הוא סמל ל"ביטלס" שניסו בשיריהם לשנות את העולם וליצור תרבות חדשה שבה שורים האהבה, השלום והחופש. יש יותר דברים שמאחדים את בני האדם מאשר מה שמפריד ביניהם, ואין זו משימה בלתי אפשרית להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו. אין זה פשוט לקרב בין מזרח למערב, בין צעירים ומבוגרים ובין אמונות שונות.

הדברים נאמרו באוקראינה, אך תקפים בכל מקום. המוסיקה היא אחד האמצעים לגישור בין תרבויות, עמים ואמונות ואפשר לעשות בה שימוש.

סר פול מקארטני גרף בחייו 15 פרסי גראמי, מתוכם אחד עשר כחבר ה"ביטלס", שלושה כאמן עצמאי ואחד על מפעל חיים בשנת 1990.

אנחנו נזכה לראותו סוף-סוף כאן בישראל ב-25 בספטמבר, בפארק הירקון.

עוד כתבות נצפות...