הרשמה לניוזלטר

כששואלים את מורן “מה לכל הרוחות את רוצה?”, היא עונה “לקריביים”. אז שלחנו אותה לאילת

צוות מגזין אפוק | 9 בספטמבר 2012 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

שכחו אותי בים

האגדה מספרת שאבא הוא זה שלימד אותי בגיל שנתיים לשחות. הוא פשוט זרק אותי למים ואמר לעצמו: “אספור עד 10. כשאגיע ל-10 אקפוץ ואציל אותה”. האגדה גם מספרת שהוא ספר עד 17, באמצע התבלבל והתחיל לספור מחדש. מאז ניתן למצוא אותי בכל חלקת מים שיש, אפילו בשלולית.

הצלילה היא התגשמות פנטסיה בשבילי – היא מגלמת בתוכה את העוצמה של הים – המערות, המנהרות, האניות והמטוסים הטבועים. בצלילה נכנסים אט אט לפנטזיה אחרת של ריחוף, של עולם אחר חדש שאינו גלוי לנו, ההולכים על שניים.

כחול עמוק

לאחר יקיצה מוקדמת מדיי, הדרמנו אבא ואני לאילת. נסענו שעות בתוך מדבר אינסופי, על כביש דו-סטרי בעל נתיב אחד, שגם הוא לפעמים נראה כאילו עושה טובה שהוא כביש, ולבסוף משום מקום הגיחו באופק מלונות העיר אילת, שהעלו אדים של חום.

בחוף הים הרוח המדברית החמימה הסתחררה לה בין סוככי הדקל שעל שפת הים, והעלתה לאוויר מעט מהחול הזהוב. היה חם בחוץ, ומלצר מזג לנו כוס מיץ גויאבה מרעננת על כיסאות הנוח המרווחים.

אז זהו שלא!

אילת היא עיר תיירותית להחריד ולמצוא פיסה ריקה בים החושות המאולתרות זה קצת קשה. תוסיפו לזה את העובדה שהיצורים הימיים בחופי ישראל אינם גדולים, וצוללנים המחפשים יצורים גדולים, כמו כרישים, לא ימצאו אותם כאן. אולי נזכה לכך כשסיני תשוב לתיירים.

צלילה

ועל אף שהים של השכן נראה  כחול יותר, חייבים להודות – אנחנו ממוקמים לא רע על פני הגלובוס: קו רוחב 30 בתחום הנמצא צפונית לחוג הסרטן, המוגדר כים ממוזג, שם נמצאת שונית האלמוגים הצפונית ביותר על פני כדור הארץ ומפרץ עמוק עם מעט אלמוגים, שעוד מזכירים עבר מפואר ויפה יותר באזורנו.

ממעמקים צללתי אלייך

לאחר שנבדקו הרישיונות והביטוח העמסנו על עצמנו את הציוד הכבד ודידינו אל עבר המים. לאחר ריקוד קרב ושפע של קולות מאמץ אבא עזר לי להעמיס את המכלים על הגב. בתוך המים לקח כמה דקות, אבל בסופו של דבר התרגלנו, והצלחנו לפמפם ולרדת כ-6 מטרים עד לקרקעית. את השלווה המוחלטת של הים הפרנו רק בשפת הידיים שכללה בעיקר תנועות של שביעות רצון.

ירדנו לקצה הריף עד למדרגה החולית הראשונה. אנו מרחפים מול הקיר ושוקעים לעומק של כ-20 מטר מתחת למים, בעוד שהקיר ממשיך לצנוח הלאה והלאה.

אבא ממשיך לפמפם, כואבות לו האוזניים. מכירים את הלחץ שנוצר באוזניים כשנוהגים בירידה תלולה? אז מה שגורם לו זה השינוי המהיר בלחץ האוויר. ככל שאנחנו מנמיכים כך גדלה כמות האוויר והמים שמעלינו, ובהתאמה גם הלחץ שהם יוצרים. האוזניים שתפקידן להיות רגישות מאוד לשינויים חיצוניים, פשוט מגיבות בהתאם. אבל זה לא הכול, על לחי שמאל של אבא נח לו גוש ירקרק, מהסוג שרק דקומפרסיה של חללי הסינוסים יכולה לחלץ.

אני מסמנת לאבא בבוהן כלפי מעלה ועולה גבוה יותר, לעומק של 12 מטר, שם הראות טובה יותר. שם גם צלופחי המורנה מציצים אלינו מהמערות ובוהים בנו בהשתאות. בתוך תוכי אני בתוך סצנה מסרט של דיסני, בה דגים וסרטנים מרקדים מול עיניי. הייתי משפשפת את עיניי אבל המשקפת עומדת בדרכה של היקיצה מהחלום.

כעס ותיעוב באילת ובמים

הרבה צוללנים מתייחסים לים ולשוכניו כמגרש משחקים אחד גדול, שהכול מותר בו. רכיבה על צבי ים, משיכה בזנב המורנה האימתנית או התמסרות במלפפוני ים, “חארקות” בשטחי  הדשא התת ימי וצלילה מגושמת בה ההתקדמות מתבצעת על ידי הדיפת אלמוגים. הדבר מכעיס ומכאיב בלב בו זמנית. העדינות של המערכת האקולוגית הזו בלתי ניתנת להשבה, כפי שניתן לראות באילת. אני תופסת באבא דקה לפני שהוא מראה לשני צוללנים חובבים את הדרך החוצה.

אבודים במעמקים

צלילה

על אף שהתכוונו להגיע צפונה יותר, אנחנו מגלים שקצת נסחפנו. הקרקעית קיבלה תפנית, מדרון אחד החליף מדרון אחר, והעשב מתחתנו היה ירוק באותה מידה. אבל אבא שלי שהוא גבר לתלפיות פשוט לא יודה שהוא טעה בדרך. אנחנו ממשיכים לצלול. הנוף הימי יפה בכל מקום שלא תנחת ויש הרבה מה לראות, יוכיחו זאת האלמוגים רכים ואלמוגי שולחן המכסים את הקרקעית. ואילו אני מגלה קצת מאוחר מדי שהמשקולות יותר מטביעות אותי ממציפות אותי. האיזון מעל קרקעית הים קשה יותר אבל אני נותנת לאוויר בריאותיי ובמאזן להעלות אותי קצת יותר למעלה.

חזרה לקרקע

לאחר שאנחנו מכלים את מכל האוויר כמעט עד סופו, בחוסר רצון משווע אך עם בטן מקרקרת, אנחנו מדדים אל החוף ומגלים שלא נסחפנו יותר מדיי. היציאה מהמים לאחר התמצאות חדשה במרחב משכנעת אותי לבסוף שבעצם לא עברנו ליקום חלופי. משם ישירות לארוחת הבוקר, הפעם בתפריט: שימורי טונה וסרדינים.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האקדמאים שהפילו את האקדמיה מכים שנית

יאן יקיאלק

כל מחקר המוגש לפרסום בז'ורנל אקדמי המכבד עצמו צריך לעבור ביקורת עמיתים. הוא נקרא על ידי אנשי אקדמיה המתמחים...

ארגז הכלים המנטליים של אלוף הנינג’ה

דינה גורדון

בפעם הראשונה שיובל שמלא הגיע למשרד אפוק טיימס זו הייתה פגישת היכרות לקראת הרצאתו באירוע "אפוק 9" השנתי שלנו....

הכוח המסתורי שאומר לכם איך לחשוב ומה לומר

איל לוינטר

בתחילת פברואר, כאשר עלה החשש כי מגפת הקורונה עלולה להגיע לאיטליה, הועלתה האפשרות להכניס לבידוד סינים שהגיעו...

איך עובדים הקולות הפנימיים שכולנו שומעים

מאיה מזרחי

לפני 600 שנה, אישה בשם מרג'ורי קאמפ עזבה את ביתה בקינגס לין שבאנגליה ונסעה לפגוש את הנזיר הקדוש ג'וליאן. רבים...

מסע בעקבות התרבויות האבודות

רקפת תבור

כשהתיאולוג הגרמני, גוסטב דייסמן, הוזמן ב-1929 לספריית ארמון טופקאפי שבאיסטנבול כדי לקטלג את המסמכים שנותרו פזורים בה לאחר...

עולמה התת-קרקעי הנסתר של תרבות הנסקה

יערה ארגוב

מדבר נסקה, אחד המקומות הצחיחים ביותר על פני כדור הארץ, שוכן על רמה בגובה 498 מטרים מעל פני הים, בסמוך לאוקיאנוס...

ראיון עם ג’ו יורגנסן – הממוקמת שלישית בבחירות לנשיאות ארה”ב

יאן יקיאלק

ג'ו, ברכותיי על זכייה במעל 1.6 מיליון קולות בוחרים (1.2% מהקולות הכלליים)....

הגולש המשותק ששבר את כל השיאים

חנה יון, דינה גורדון

בשביל ברונו האנסן האוקיאנוס היה אהבה ממבט ראשון. כשעבר עם הוריו, בגיל 17, להתגורר בעיר החוף דרבן שבדרום אפריקה, הוא טבל את רגליו...

שתפו: