הרשמה לניוזלטר

״הקיוסק של זיגמונד״ שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה…

ד״ר עודד ניב (נימקובסקי) | 18 באוגוסט 2015 | דעות | 3 דק׳

לשגע את זיגמונד

״הקיוסק של זיגמונד״ שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה אני נזכר בזיגמונד ובקיוסק שלו, נזכר ומתבייש מחדש. והבושה לא פגה גם לאחר עשרות שנים. אני זוכר את זיגמונד כאילו היה זה אתמול. זוכר את עיניו השחורות הבורקות בשנאה ובחשדנות, את המספר שהיה על זרועו. לא ידענו בן כמה הוא היה. זקן דיו להיות טרף קל בשבילנו, ילדי השכונה, צברים מחוספסים, דור ראשון לחלוצים ולוותיקי היישוב בארץ ישראל הקטנה שלאחר השואה ומלחמת השחרור.

נכון, הוא לא היה נחמד לקונים שבאו לקיוסק שלו, היחיד באותה עת בשכונה. מעולם לא החליף מילים של חולין, מעולם לא ענה כשמישהו שאל אותו מה שלומו. רק הפטיר מדי פעם את מחיר הפריט שקנו ממנו – עיתון, סיגריות, ממתק – בעברית רצוצה, במבטא כבד, לא מוכר.

הוא לא חייך מעולם, ורק שתק. בעצם, אי אפשר היה לדעת אם חייך או לא בגלל השפם העבות שכיסה את פיו. רק עיניו היו ממוקדות תמיד בידי הקונים, כמו רצה לוודא שאינם גונבים משהו מן הדוכן, ושהם משלמים את הסכום הנכון. לא, זיגמונד לא היה איש נעים, כל כך זר ומוזר, כל כך שונה מאיתנו. לבסוף קיבלו אותו אנשי השכונה כמות שהוא, הפסיקו לומר לו שלום או לשאול לשלומו. קנו, שילמו והלכו.

הוא מזג לעצמו מעט סודה, ידיו רועדות כעלה נידף. הכוס נפלה מידיו ונשברה. הוא הרכין את ראשו בתנועת יאוש ומפיו בקעה לפתע זעקה: ״נאצים! נאצים!״

חוץ מאתנו, ילדי השכונה. כאות מחאה על זרותו ומוזרותו של זיגמונד נהגנו להתגנב בזחילה אל הקיוסק, לחטוף מדוכנו פריטים שונים, לא לשלם ולברוח. או אז היה נוטש זיגמונד את הקיוסק מהדלת האחורית שלו ומזנק בעקבותינו כשהוא מנופף בזרועותיו וקורא קריאות מחאה בשפה הזאת שלו שלא הכרנו. הייתה לו מין ריצה מוזרה, מתגלגלת, ודומה שעשה מאמץ רב להפעיל את רגליו. את פעולת ההסחה הזו היו מנצלים ילדים אחרים ולוקחים מלוא החופן ממתקים מדוכנו הנטוש זמנית של זיגמונד. וכולנו צחקנו צחוק גדול. איזה בידור!

וכך כמה פעמים בכל יום אחר הצהריים, לאחר שסיימנו את שיעורי הבית ויצאנו לשחק ברחוב יום אחר יום, חודש אחר חודש. מעולם לא הבנו איך זיגמונד מחזיק מעמד ומדוע לא הזעיק אף פעם את המשטרה.

לימים למד זיגמונד להתגונן איכשהו מפנינו. כשראה אותנו מתקרבים אל הקיוסק, פרש את זרועותיו, וכציפור שמגוננת על גוזליה, ניסה לכסות את שלל הממתקים שהיו על הדוכן. ״מה אתה רוצָה? לך! לך!״ היה צורח כשהוא מערבב בין המינים.

לא, לא אהבנו את זיגמונד, והאמת שפחדנו מהמספר המוזר שהיה לו על הזרוע. ומרוב פחד המשכנו למרר את חייו, יום יום, חודש חודש, שנה שנה. אפשר לומר שהתבגרנו עם זיגמונד.

״תלכו מפה, מה אתם רוצים מהמסכן הזה?״ גערו בנו דיירי השכונה ללא הועיל. זיגמונד המשיך להיות הבידור של ילדי השכונה, וכשלא היה מה לעשות היינו אומרים: ״בואו נלך ׳לשגע׳ את זיגמונד״.

ויום אחד הוגדשה הסאה. זיגמונד שניסה לדלוק שוב בעקבותינו, מעד ונפל. פניו נפגעו ושפמו השחור האדים מדם. איש לא העז לנסות לעזור לו, גם איש לא הספיק. בשארית כוחותיו קם על רגליו וחזר לקיוסק. אנחנו וכל העוברים ושבים קפאנו על מקומנו ועקבנו במבטינו אחריו, כאילו צפינו בסצנה של תיאטרון אימה. הוא מזג לעצמו מעט סודה, ידיו רועדות כעלה נידף. הכוס נפלה מידיו ונשברה. הוא הרכין את ראשו בתנועת יאוש ומפיו בקעה לפתע זעקה קטועה ושבורה: ״נאצים! נאצים!״ והוא התמוטט. השכנים הזמינו אמבולנס. עמדנו מסביב נדהמים ושותקים. אחדים מאתנו עוד הצליחו לראות את עיניו המפוחדות, שבצבצו מתחת לשמיכה שפרשו עליו. שפמו המדמם נעלם תחת מסכת החמצן ששמו על פניו. הם נשאו אותו אל האמבולנס, השחילו את האלונקה פנימה בהינף ידיים זריז וסגרו את הדלת. נקישת הדלת הדהדה בכל השכונה כמו ירייה, וקרעה את הדממה ששררה באותם רגעים ארוכים מסביב.

הייתה זו הפעם האחרונה שראינו את זיגמונד. הקיוסק נשאר סגור חודשים רבים עד שנפתח שוב על ידי בחור צעיר שלא הכיר את זיגמונד. סיפר שקנה את הקיוסק באמצעות עורך דין אחד. אבל מאותה עת ואילך נותרנו לשבת על המדרכה באפס מעשה, במין תחושה מעיקה שאיש לא העז לדבר עליה, שהייתה זרה וחדשה לנו, ושבמשך השנים התעצמה והלכה והיא מטרידה את מנוחתנו עד עצם היום הזה.

אולי בגלל אותה בושה אחדים מאתנו הפכו לרופאים, לעורכי דין, למתנדבים במשטרה ובארגוני סעד, רגישים הרבה יותר לסבלם של אלה ששונים מאתנו וחסרי ישע. ואני עצמי הפכתי להיות קולם של אלה שאין להם קול ולספר את סבלם.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הגולאג הדיגיטלי של גוגל

דינה גורדון

מייקל רקטנוואלד (Rectenwald) הורחק לסמסטר שלם ממשרתו כפרופסור בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת ניו יורק. הסיבה להרחקה הייתה...

הסובלנות החדשה

איל לוינטר

גידי היה נחוש לכסח את הדשא שגדל בחצר. בסוף השבוע הוא הוציא את מכסחת הדשא והתחיל בעבודה, כשלפתע הבחין בשכן מנופף לשלום. "כשתסיים אצלך יש לי בשבילך...

כיצד לגרום לאנשים לשנות את דעותיהם?

מאיה מזרחי

כולנו יודעים כמה קשה לשנות את דעותיו הפוליטיות של מישהו. כמעט כל אחד מאיתנו נקלע בחייו לוויכוח פוליטי, סוער...

התחום האפור של ההתחממות הגלובלית

איל לוינטר

ב-7 באוקטובר 1912 נודע לעולם שעליו להתכונן לקטסטרופה. עיתון הלוס אנג'לס טיימס הזהיר את קוראיו כי כדור הארץ נכנס...

“כולם בבריה”מ ידעו ש’פראבדה’ זה שקר. בארה”ב, לעומת זאת, יותר מ-50% מהאנשים מאמינים ברוב השקרים שמופצים בתקשורת”

יאן יקיאלק

המהלך הבא במשחק השחמט העולמי – מאי 2020

איל לוינטר

1 ארה"ב תפתה חברות אמריקניות לצאת מסין ב-1950 נחקק בארה"ב "חוק הייצור לצרכי ביטחון". מטרת החוק, בתקופה שלאחר...

שכחנו שיש ספקטרום של דעות, וזה הורס אותנו

ג'ושוע פיליפ

כולנו מכירים את השיטה הידועה להחליף ויכוח רציונלי במתקפות אישיות. אנחנו פוגעים זה בזה, הורסים זה את זה,...

מהי באמת אהבה?

איל לוינטר

״כמעט 2,000 שנים חלפו – ולא הופיע אף לא אל חדש אחד!" כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה בספרו המהפכני "אנטיכריסט" (1888). ניטשה צדק – מאז הופעתו של ישוע לא הופיע...

שתפו: