הפרויקט הוא האגו

אדריכל הפנים גד הלפרין מספר על תחילת דרכו לפני 23 שנה, על האני מאמין שלו, ועל עיצוב מסעדת הרברט סמואל שעליה הוא מועמד לפרס ״אות העיצוב״

צילומים: ואדים ברסטצקי, עמית גירון

גד הלפרין מעצב כבר 23 שנה את מיטב המועדונים והברים בישראל, מסעדות ובתי קפה יוקרתיים בארץ ובחו”ל, משרדים ובתים המיועדים לשימור. השנה הוא נחשב לאחד המועמדים המבטיחים לזכות בתחרות היוקרתית “אות העיצוב”, כפי שאומרים מקורות בענף, על עיצוב מסעדת הרברט סמואל הכשרה של רושפלד במלון ריץ-קרלטון החדש בהרצליה.

“יוהרה בעיניי היא אחת התכונות הנמוכות של המין האנושי, דבר שממנו אני מנסה להתרחק בעיצובים שלנו”, אומר הלפרין. ואכן, המסעדה החדשה בריץ-קרלטון שעל חוף הים נראית נטולת יוהרה. העיצוב משדר איכות ונינוחות, ואינו נסחף אחרי הגל של המודרניות המוגזמת שחדר למסעדות רבות ברחבי הארץ.

“המודרניזם בז בהתחלה לעבר”, מסביר הלפרין, “אבל אני חושב שהמודרניזם היום הוא חלק מהעבר. האדריכלים עובדים בשפה הזו כל הזמן וצריכים לשאול את עצמם מה היו הערכים שהשתמשו בהם קודמיהם בקלאסיקה ואיך יש לתרגם את זה לשפה המודרנית, כי לפני המאה העשרים קרו דברים מאוד ערכיים בעולם האדריכלות, הפילוסופיה, האמנות, המוסיקה ואנחנו חלק מזה”.

מה הרעיון מאחורי העיצוב של מסעדת ״הרברט סמואל״?

“לאחר שהציעו לי לתכנן את המקום, למדתי את החלל והבנתי את האתגרים. היה המון מקום להכניס לשם אור, אנרגיות. אז יצרנו קיר מקררי יינות לכל אורך המסעדה שביום הוא משמש כראי אבל בלילה הוא מייצר אור, ואת התקרה יצרנו כמעין פרגולת רפרפת אור, והפכנו אותה לתקרה של אינסוף, כשהשמים מעלינו וכל החלל מקבל אנרגיות אחרות לגמרי. מסעדה שהייתה אקסטרנית, שכל מה שהיה מעניין בה היה הנוף שבחוץ, הפכה להיות אינטרנית עם אנרגיות פנימיות”.

מסעדת הרברט סמואל במלון ריץ קרלטון בהרצליה

אתה עובד הרבה עם בעלי מסעדות יוקרה, שפים, סלבריטאים ואנשים בעלי השפעה רבה. לא קשה לעבוד איתם?

״בעיניי, ככל שהאנשים מוכרבים יותר ומלאי קונפליקטים פנימיים, כך האתגר גדול יותר. אני רואה את העבודה שלנו, כמתכננים, כעבודה של קריאה של כל הנתונים. הנתון העיקרי הוא האנשים. סוד ההצלחה הוא היכולת לנתח את האישיות שלהם ולדעת איך להבין מה הם אומרים מעבר למילים, מה אומרות תנועות הגוף שלהם, ואם אנשים מדברים בציניות, לא להיפגע מהם, אלא לתרגם את זה לפרויקט.

״אני יכול להגיד שאני מעצב שבא מלמטה. התחלתי את דרכי בתכנון דיסקוטקים. התחלתי לעבוד עם ‘חתולי רחוב’, אנשים שהגיעו מלא כלום, כל יזמי הלילה, אנשי הבילוי הלילי, והיו אז מעט אמצעים והרבה יכולת מינוף של האישיות שלהם. הייתי צריך להתמודד עם אנשים מאוד לא מקצועיים וזה נתן לי שיעור מאוד טוב איך לקחת את המקצועיות ולתרגם את הדרישות של אנשים מורכבים לשפה מקצועית”.

מלון ריץ קרלטון בהרצליה

איך אתה מתמודד עם גחמות של לקוחות?

“יש גחמות, יש מניפולטיביות ויש כוחניות, וככל שאתה לא מתייחס לזה אלא מתייחס אך ורק לחלקים המקצועיים אתה זוכה יותר להערכה ולא נסחף לקטנוניות של תהליכי העבודה שאנחנו חווים. בעיניי, מקצועיות זה קודם כל סוג של טוהר המידות, ואני רואה שאתה יוצא נשכר מזה. אנשים יודעים להעריך את זה. אני מעריך מאוד שירות, אני חושב שזה חלק מהמקצוע שלי ואנשים שאני עובד אתם מאוד מעריכים את זה. שירות זה משהו שבארץ קשה למצוא.

״כשלמדתי בבצלאל היו שתי אסכולות: כאלה שאמרו שאדריכלים הם אמנים; וכאלה שחשבו שאדריכלים הם בעלי מקצוע ונותני שירות. עד היום, אחרי כמעט 30 שנה, אני בטוח בזה שלהבדיל מאמנים אחרים, אדריכל תפקידו לתת שירותים לפרויקט. אני חושב שאדריכלים שמבינים את זה הם מצליחים”.

אז אתה צריך לוותר על האגו בשביל זה, לא?

“לגמרי, אתה צריך לתת שירותים לפרויקט, לא לעצמך. הפרויקט הוא האגו. ולא אתה וברגע שמבינים את זה אז כולם עובדים כצוות אחד לטובת המטרה הזו – להקים את הפרויקט שיצליח, שיהיה מדויק”.

עם איזה סוג של אנשים לא תעבוד?

“אני לא עובד עם אנשים שהם פורעי חוק ואנשים לא ישרים. יש לי סיפור על זה: פעם אחת הוזמנתי לקניון רמת אביב ושם אחד מהאנשים שלא אנקוב בשמו פנה אליי לתכנן את בית הקפה. אמרתי לו שבית הקפה מעוצב ואין צורך לעבוד עליו, אז הוא אמר שבא לו לשנות אותו. הבנתי מזה שהוא לא מרוויח את הכסף שלו מהפעלת בית הקפה, והוא אומר לי: ‘אתה יודע מה? אהבתי איך אתה בתוך חמש דקות קראת מי אני. אני אכניס אותך למשרד שבו אני מרוויח את הכסף האמיתי’. נכנסנו לחדר צדדי. מי שמכיר את הדמות יודע עכשיו על מי אני מדבר.

״הוא אמר לי: ‘המקצוע שלי הוא ללמוד בפרק זמן קצר מאוד מי הדמות שעומדת לפניי’. הבנתי שכשאתה נותן שירותים עצמאיים זו התכונה הראשונה שאתה צריך לפתח כדי לדעת עם מי לא לעבוד. מבחינתו הוא התכוון לזה שהוא לא מלווה כספים למי שלא יחזיר לו את הכסף, והוא צריך להבחין בזה בפרק זמן קצר מאוד על סמך תנועות גוף, דיבור, לבוש, וזו אחת התכונות או האינטואיציות שכל עצמאי שמחליט לרקום קשר עם אדם זר צריך אותן, כי בעולם שלנו אפשר לעשות חיבורים לא טובים שמובילים אותך אחר כך לבזבוז אנרגיות”.

עבדת איתו בסוף?

“לא, והוא הכיר בזה, ולא נשארנו חברים, אבל הוא גם לא כועס. למדתי ממנו הרבה, זה ניתב את דרכי מאז, וכשמגיע למשרד אדם ופונה אליי אני צריך ללמוד אותו כמו שהוא לומד אותי. אני צריך ללמוד אם הוא איש ישר, אם הוא לא מגלומן, אם הוא מסוגל לסמוך עלי כבעל מקצוע, לתת לי להוביל, אחרת נבזבז הרבה מאוד זמן”.

איך אתה מבין את זה?

״ברור לי ששפת הגוף זה דבר שלא יכול לשקר. אתה יכול להיות חד לשון, אבל שפת הגוף לא משקרת. יש כמה קודים שעוזרים לי לדעת במהירות עם מי לא לעבוד.

“בעבודה שלי אני עובד עם אנשים כוחניים. אין לי בעיה עם כוחניות, אבל יש לי בעיה עם זלזול בקהילות, באנשים. העבודה שלי מחזקת, זה שאני יוצר את הפרויקט ונותן שירותים, אני מחזק בכך את האדם שמולי ואני צריך להאמין בו שהוא אדם ראוי ואם הוא לא מוערך אני לא אעבוד איתו”.

מסעדת Blue sky על גג מלון קרלטון בתל אביב

בוא נעבור לדבר קצת על מסעדות היוקרה שאתה מעצב

“אני נגד המילה מסעדות יוקרה. אני חושב שמסעדה היא מקום ציבורי לכל אדם וברגע שאתה קורא לה מסעדת יוקרה אתה כבר מתכוון לאיזשהו סוג של מידור שאני חושב שהוא שגוי. אני הייתי קורא למסעדות פרימיום ‘מסעדות שמשדרות איכות’, ואיכות היא לא בהכרח יוקרה, זה לא נכון לחשוב שכאשר נותנים פתרונות איכותיים הם בהכרח חייבים לעלות הרבה כסף”.

אז אין לך בעיה לעצב חומוסייה בכרם?

“הלוואי. עשינו גם שיפודייה. כשאתה מתכנן מסעדה שצריכה להכיל בתוכה את כל המרכיבים שימתגו אותה כמסעדת איכות, אתה צריך להבין את השפה. ברגע שנצליח לפתח שפה שתקרין מקצועיות, זו תהיה ההצלחה״.

צניעות ומינימליזם

המשרד של הלפרין בנחמני, הוא תל אביבי מאוד כמו שהלפרין אוהב. “החלל מספר את הספור של העיר ומחובר לעיר”, מסביר הלפרין. “לפני 30 שנה זו הייתה דירה ואנחנו עיצבנו אותו על פי הפילוסופיה שלנו בחוסר יהירות אך עם איכות, ועם חללים שיהיו נוחים לעובדים ולאורחים שלנו בצניעות התל אביבית. זה אומר חומרי גלם עניים, טיח ולא ציפוי של שיש או אבן או אפילו עץ. הארתי את הטיח בעזרת סוג של קרניז״.

איך התחלת את הקריירה שלך באדריכלות? 

“לאחר שסיימתי את הלימודים בבצלאל יצאתי בפעם הראשונה לעולם הגדול. נסעתי לניו יורק, ללמוד במכון פרת’, וקיבלתי שוק תרבותי ממה שראיתי שם לעומת מה שהיה אז, לפני כמעט שלושים שנה, בארץ. כשחזרתי הרגשתי כאילו אני בא עם סוג של שליחות. ראיתי שיש חוסר גדול בארץ באיכויות אסתטיות של עיצוב של חללים מסחריים, והחלטתי להיכנס לנישה הזאת. הקליינט הראשון שלי היה מיקי דותן, הבעלים של ‘האוזן השלישית’ שפתח בשנקין חנות תקליטים. כל הסחורה שלו היתה מונחת בקופסאות קרטון. הצעתי לו לעצב לו את החנות והוא סירב. ‘עיצוב זה עצוב’, הוא אמר. ‘אני לא מאמין בעיצוב כי זה לא כלכלי’.

״אמרתי שאני מוכן לתכנן את החלל שלו ב-300 דולר – רק שייתן לי לעשות את זה – ואני אוכיח לו שאחרי שאנחנו נגמור את התכנון הוא יכפיל את הרווחים שלו. אז הוא נתן לי את הצ׳אנס הזה.

״ככה גרתי במשרד באלנבי כדי שההוצאות שלי יהיו מינימום, ושכנעתי אנשים שייתנו לי לתכנן את החללים המסחריים שלהם. אני חושב שהיום זה הרבה יותר ברור שהמעצב יכול להגדיל את מעגל הלקוחות של מקום ואת העניין שלהם להיכנס ולשהות במרחב אם הוא עשוי בצורה מקצועית״.

זה נראה לך טבעי לגור במשרד?

משרד השקעות VC7 בהרצליה

“כן. זה נראה לי טבעי להתחיל ממה שיש לך. לא הרגשתי חסך, זו הייתה בעיניי הרפתקה. להתמסר, לתת את כל היכולות. זה ברור לך שכדי להתחיל אתה צריך להבין שבהתחלה אין לך, שאתה מתחיל משם״.

אז אתה כבר לא לוקח 300 דולר על פרויקט

“בכל מקרה זה לא מקצוע שאתה עובד בו מכיוון שאתה בן-אדם חומרני. כל מי שמתעסק בתחום הזה יגיד את זה בלבו. אין לך היכולת לצאת לפנסיה, וטוב שכך, כי כשאבא שלי יצא לפנסיה, נרדם לו המוח. אני לא מאמין בלצאת לפנסיה, אני מאמין בעבודה. כל עוד אתה עובד, המוח שלך עובד, גם אם אאבד את הראייה, אני לא יודע מה אעשה, אבל לא אפסיק לעבוד כי להפסיק לעבוד זה להפסיק לחיות”.

מה הסגנון שלך באדריכלות?

“למינימליזם יש המון כוח בעיני והוא לא קשור לטרנד מסויים באופנה, רואים אותו גם באמנות הקלאסית. זה כמו הרישומים של ליאונרו דה-וינצ’י שבמעט קווים הצליח להביא את האופי של הדמות. באותו אופן ידעו באדריכלות הקלאסית לשים את השנדלייר בדיוק במקום הנכון. זו גאוניות, ולשם אני שואף להגיע. אני שואף לפתח שפה מאד קריאה ומדוייקת, ובמעט אמצעים. הצמצום וההפשטה האלה נותנים לאנשים חופש לראות דברים מנקודת מבטם, ואתה לא כופה את עצמך ואת האגו שלך על העיצוב”.

תן דוגמה לאתגרים מיוחדים שאתה נתקל בהם.

“הרבה פעמים החללים שאנחנו צריכים לעצב קטנים מאוד והתקרה נמוכה. במקרים כאלה אנחנו משתמשים באור, שמאפשר למקסם את החלל, והופכים אותו לחלק אינטגרלי מהעיצוב. כך עשינו למשל בקרלטון בתל אביב שהיה חדר מכונות שהפכנו אותו למסעדה. החלל שלו היה מצומצם מאד וכדי ליצור תחושה של מרחב השתמשנו בלדים שהאור שלהם נזרק לכיוון הקיר וכך קיבלנו את גוון האור שרצינו. המשחק הזה עם האור יכול לחולל קסמים. כך הצלחנו ליצור חלל שהאורחים יזכרו אותו כחוויה נעימה וירצו לחזור אליו”.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!