אחרי שמשפחת סימפסון חזתה לפני 16 שנה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארה״ב, ואחרי שקריאת ה-D’oh! של הומר כשהוא כועס או עצבני נכנסה למילון אוקספורד ב-2001, כעת החליטו באוניברסיטת גלזגו לבחור במשפחת סימפסון לככב בקורס פילוסופיה שיעודד סטודנטים לדון במהות החיים.
״שאלות פילוסופיות יכולות להיות לפעמים יבשות מאוד וקשות להבנה״, אומר מנחה הקורס ד״ר ג׳ון דונלדסון בראיון לאפוק טיימס. ״כששמים אותן בקונטקסט משעשע כמו משפחת סימפסון, הן יכולות להיות קלות יותר לעיכול״.
כדוגמה לקונטקסט כזה נותן דונלדסון את האפיזודה ״בארט הגאון״, בעונה הראשונה של הסדרה. באפיזודה הזאת נערך בכיתה של בארט מבחן אינטלגנציה, ובארט גונב את המבחן של חנון הכיתה, ומוסר אותו כמבחן שלו. פסיכולוג בית הספר שבודק את המבחנים נופל בפח, ומפנה את בארט לכיתת מחוננים.
כשבכיתת המחוננים עורכים דיון על רצון חופשי, בארט שלא מסוגל להשתתף בדיון, מתגלה בכל מערומיו. ״אנחנו משתמשים באפיזודה הזאת כקרש קפיצה לדיון פילוסופי על רצון חופשי והאם באמת יש לנו רצון חופשי״. למעשה כל הסדרה מלאה ברעיונות פילוסופיים, מוסיף דונלדסון בראיון לעיתון הסקוטי The Scotsman. ״יוצר הסדרה, מאט גריינינג, היה סטודנט לפילוסופיה, וזה מתבטא בכל אפיזודה בסדרה״.
דונלדסון גם מתכוון לפתח בקורס דיון, האם אריסטו היה רואה את אב המשפחה, הומר, עם כל המגרעות שלו, כאדם מוסרי. הוא עצמו חושב שלהומר יש כמה וכמה בעיות באופיו. ״הוא גרגרן, מתקשה לומר את האמת, ולעתים הוא די אלים. אבל יש גם הרבה מה לומר להגנתו. הוא בעל נאמן, אדם של משפחה עם לב גדול, ובדרכו שלו, בעל מזג טוב״.
דונלדסון הוא לא החוקר היחיד באקדמיה שמתלהב לאמץ את הסימפסונים. ג׳וליאן באגיני, פילוסוף ומייסד המגזין Philosopher’s Magazine, כתב במאמר שפרסם ב-2012 כי ״הסימפסונים זה הרבה יותר מאשר סרט מצויר מצחיק, זהו חיבור פילוסופי. זה דן בנושאים פילוסופיים – טוב יותר מאשר רוב הפילוסופים״.
במאמר אחר ב״חדשות בי.בי.סי״ (2006), הוא מסביר שסרטים מצוירים הם הדרך הטובה ביותר לדון בנושאים פילוסופיים, כי הם לא מציאותיים באותו האופן שהפילוסופיה אינה מציאותית. ״הפילוסופיה דנה בנושאים מופשטים עם מילים גדולות כמו ׳אמת׳, ׳צדק׳, ׳מוסר׳, ׳משמעות׳. באותו האופן, סרטים מצוירים עושים הפשטה של המציאות. למשל אב המשפחה, הומר, הוא לא דמות ריאליסטית באופן שמציגים אנשים בסרט או בנובלה, אבל יש לו מספיק איפיונים מוכרים כדי ליצור דמות שהיא סוג של ׳כל אחד׳.