פרשנות: הילדים החכמים בעולם, ואיך הם הפכו לכאלה

העיתונאית אמנדה ריפלי בכנס PopTech בשנת 2012 | תמונה: Thatcher Cook for PopTech

המדען הגרמני אנדראס שליישר עמד מול קבוצה קטנה של עיתונאים באחוזה שבה יושבים המשרדים הראשיים של ה-OECD ב”שאטו דה לה מואט” בפריז. העיתונאים הקשיבו לו בעת שהציג בשנת 2001, בפעם הראשונה, את מבחני פיז”ה – מבחני חתך בין-לאומיים חדשים שמדדו את מיומנויות הלמידה של מיליוני תלמידים בני 15 ברחבי העולם. “אלו אינם מבחנים רגילים”, הסביר המדען, “לא ביקשנו מהתלמידים תשובות למשוואות או חיברנו שאלות עם כמה תשובות לבחור מהן. חיפשנו להבין את היכולת של התלמידים לחשוב בדרך יצירתית”.

כששליישר הכריז אלו תלמידים הגיעו לראש הרשימה בתוצאות המבחנים, מדינות כמו גרמניה, ארה”ב וגם ישראל קיבלו את החדשות בתדהמה. הן חשבו שדווקא הן היו טובות בחינוך. הרי הן גיבשו “אני מאמין”, השקיעו כסף, משאבים וטכנולוגיה כדי לשפר את מערכות החינוך. ובכל זאת, מדינות כמו פינלנד, או גרוע מכך, דרום קוריאה, לקחו את “הפרס”.

אנחנו לא באמת מבינים למה משמש בית הספר. כשאתה מבין את זה, הרבה יותר קל לך להתמקד ולנקות את כל הרעשים מסביב

שליישר התחיל לככב כמומחה בוועדות חינוך שונות שהקימו מדינות בתקווה שיעזור להן לפענח מה נכשלו לעשות. אנשי חינוך התחילו להתעניין בתוכניות החינוך של מדינות אחרות כדי להבין מה המשמעות של ללמד ילדים לחשוב בדרך יצירתית ולנתח באופן עצמאי. רפורמות קטנות וגדולות החלו לקרות, בתקווה להציג תוצאות שאפשר יהיה להתגאות בהן.

אולם על אף כל הניסיונות לפצח את משוואת החינוך, ההבדלים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים בכל מדינה הותירו רק יותר סימני שאלה לגבי דרכי הפעולה “הנכונות” שמדינה יכולה לנקוט בהן. מדינה כמו ארה”ב, למשל, שנודעה באנשי החינוך שלה, ונחשבה כמדינה המקדמת חינוך לחשיבה ביקורתית ויצירתיות – נותרה מבולבלת מאוד. זאת המדינה שהשקיעה הכי הרבה כסף בחינוך, הרבה מעבר למה שהשקיעה פינלנד. ובכל זאת, מצאה את עצמה רחוקה מהפסגה.

אמנדה ריפלי, עיתונאית אמריקנית שכותבת עבור ה-TIME ומגזינים מצליחים אחרים, התחבטה, בשנת 2008, באותה שאלה: “מדוע באמת התלמידים בארה”ב לא מצליחים בבחינות?”