“הילדה הזאת היא אפס מאופס”

מילדה תזזיתית שלא התאימה למערכת, הפכה נעמה אהרונוביץ לאישה מעוררת השראה: “היה לי ברור שאני דפוקה. אמרתי לאימא: ‘תפנימי שאני פוסטמה ותתרכזי בילדים האחרים שלך’. אבל אימא לא ויתרה”

צילום: רוני כנעני

אחד הזיכרונות הקשים של נעמה אהרונוביץ (היום בת 43) היא הסטירה המצלצלת שקיבלה בכיתה ט’ ממורה בבית הספר. היא דווקא חשבה שבפגישה הזאת היא סוף סוף תקבל שבחים. בפעם הראשונה בכל שנותיה בבית הספר היא הצליחה לקרוא ספר שלם ואפילו לכתוב עליו. אבל הספר שבחרה ומה שכתבה לא היה לטעמה של המורה שהטיחה בפניה של אהרונוביץ שהיא “אפס מאופס”. הוויכוח ביניהן התלהט, והסתיים בסטירה שהשאירה את אהרונוביץ בתסכול עמוק ועלבון שצורב בנפשה עד היום.

זה לא משנה מה אדם עובר בחיים, זה משנה מה הוא בוחר לעשות עם מה שהוא עובר

ההפתעה הגדולה שלה הייתה תגובתה של אמה, מי שתמכה בה ועודדה אותה לאורך כל השנים הקשות שהיו לה בבית הספר. “טוב מאוד שקיבלת את הסטירה”, היא אמרה. “מהיום הסטירה הזאת היא הדרייב, המוטיבציה שלך, ללמוד כמה שיותר ולהשיג כמה שיותר תארים. יהיה לך יותר קשה מכולם, ואת תירקי דם על כל תואר. אבל את לא תוותרי. כי זה לא משנה מה אדם עובר בחיים, משנה רק מה הוא בוחר לעשות עם מה שהוא עובר”. ואהרונוביץ בחרה לשנות את חייה.

בית הספר הוא רק בשביל ההפסקות

הזכרונות הראשונים של אהרונוביץ דווקא מתחילים טוב. ילדה בכורה לאבא בצבא קבע ואמא גננת, ובהמשך עוד שתי אחיות ואח, בשכונת גילה בירושלים. “מגיל אפס הייתי ילדה פעלתנית מאוד”, היא מספרת בראיון לאפוק טיימס, “אבל הבית היה חם מאוד ומחזק, וההורים לא ראו בזה שום דבר יוצא דופן”. במסגרות הקטנות של גנים פרטיים ומשפחתונים בהם בילתה בשנים הראשונות לחייה ידעו להכיל את התזזיתיות שלה. “הייתי ילדה שצריכה להסתובב כל הזמן, לא יכולתי לשבת הרבה במקום אחד. וכל הזמן חיפשתי אתגרים וריגושים. חיפשתי היכן אפשר לטפס על עץ, ואם כבר לבנות בקוביות, אז לבנות אותן על עץ, כל הזמן לשחק בכדור, להצחיק את כולם”. אבל הכול התהפך כאשר הגיעה לכיתה א’.

נעמה בת חמש | תמונה: באדיבות נעמה אהרונוביץ

היא לא זוכרת הרבה מהשנים בבית הספר היסודי. “בגלל תחושות התסכול האיומות שהיו לי ביסודי, יש לי בלאק אאוט מהתקופה ההיא”. אבל יש דברים שהיא בכל זאת מצליחה לשחזר. כילדה עם הפרעות ריכוז וקשב חמורות, “אף פעם לא יכולתי לשבת ארבע דקות, ופתאם צריך לשבת ארבעים וחמש דקות. המורה צועקת כל הזמן ‘נעמה תשבי’, אבל אני לא יכולה לשבת. אז אני הולכת לילד אחר ומציקה לו. ויש כל כך הרבה מלל בשעור, המורה מדברת ומדברת, ואני מתנתקת ומפליגה במחשבות על מה הולך להיות בהפסקה. כל דבר הכי קטן: דלת שנפתחת, מישהו עובר במסדרון, מיד מסיח את דעתי למקום אחר”.

“כשאימא הייתה שואלת “יש שיעורים? שיקרתי ותמיד אמרתי שאין שעורים. אם יש מבחנים, אף פעם לא למדתי למבחנים. אספות הורים ותעודות – היו מבחינתי רגעי החושך הכי גדולים. אף פעם לא הייתה לי בעיה לקלוט מה שלימדו, גם אם הייתי רק שתי דקות בכיתה קלטתי הכול. אבל כל המסגרת והמטלות מסביב לחצו, ולא התאימו לי”.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!