טור עורך גיליון 317: תפיסות מוטעות

במשך עשרות שנים רווחה התפיסה שילדים קטנים, בגיל 3 עד 12, המתלוננים על כאבים ברגליים ובגב מבלי שקיבלו מכה או מתחו שריר, סובלים מ”כאבי גדילה”. למעשה עד היום עדיין ממשיכים להשתמש במונח “כאבי גדילה”: באתר האינטרנט של קופת חולים כללית (“להתעורר מכאבי גדילה”), באתר האינטרנט של המרכז הרפואי שערי צדק (“כ-35%-10% מהילדים יחוו כאבים מסוג זה”) ובמכון וינגייט (“כאבי הגדילה שמלווים את שחקניות הטניס הצעירות”).

אולם מחקרים מהשנים האחרונות מראים ש”כאבי גדילה” הם ככל הנראה המצאה. יש תיאוריות המצביעות על כך שהבעיה נובעת מעייפות השריר או משברי מאמץ קטנים שמתפתחים בעצמות הילדים, בגלל הקפיצות והריצות. “ויתרה מכך”, כפי שנכתב באתר רפואת הילדים של אוניברסיטת שיקגו (Pediatrics Clerkship), “לא נראה שילדים הגדלים במהירות סובלים מכאבי גדילה יותר מילדים אחרים”.

תפיסה שגויה אחרת שהשתרשה ברבים מאתנו קשורה באולקוס (כיב קיבה). במשך עשורים לימדו בבתי הספר לרפואה שאולקוס נגרם מעצבנות או מלחץ נפשי. עוד כילד מתבגר, אני זוכר שרופא המשפחה דיבר על כך. אבל מאז, הסיפור סביב האולקוס החל לפתע להשתנות. ה”אשם” בכך היה מדען אוסטרלי צעיר בשם בארי מרשול. ב-1982, לפני שיצא לחופשת הפסחא, הוא השאיר במקרה דגימת חיידק במעבדתו. כששב למעבדה כעבור חמישה ימים, התרבה החיידק והפך למושבה שלמה. לא חלף זמן רב עד שמרשול ושותפו גילו שאותו חיידק מצוי בכל האנשים הסובלים מאולקוס. הם קראו לו “הליקובקטר פילורי” והכריזו כי הוא הגורם לפצע. למרות זאת, במשך כמעט עשור (שנות ה-80) רופאים רבים סירבו לאמץ את הטענה והמשיכו לנקוב ב”לחץ נפשי” כגורם לבעיה – רעיון שהתקבע בראשם של אנשים רבים עד היום. מכשנואש ד”ר מרשול להוכיח את צדקת טענתו במילים הוא עבר למעשים, ושתה תמיסה עם חיידקים. בדיקה גילתה שהוא החל לפתח תסמינים של כיב קיבה. על תגליתם זו זכו מרשול ושותפו, ב-2005, בפרס נובל.

כמו במקרים של “כאבי גדילה” ואולקוס, תפיסות רבות אחרות שהורגלנו להאמין בהן משתנות לאורך השנים ומופרכות לגמרי. בעבודה על הגיליון הזה, העוסק כמעט כולו ב”תפיסות מוטעות”, הופתענו לא אחת מהנושאים שבהם עסקנו, ואנחנו מקווים שתופתעו באותה מידה. החל מהעובדה שמקורו של הגמל הוא לא במדבר; שיעקב אהב את לאה ולא את רחל; ושההחלטות הקשות ביותר מתקבלות בתוך שלוש שניות; ועד לשאלות עמוקות יותר. תחשבו, למשל, על הפילוסוף פרידריך ניטשה, שדיבר על “מות האלוהים” ונתפס כמי שנתן לגיטימציה להופעת תורות כמו הנאציזם, האתאיזם ואף הטרנסהומניזם. האם הוא באמת היה כזה? ומה לגבי רעיון השוויון, שהפך לסמל לנאורות שעליו יש לבסס את ערכי החברה שלנו? בכתבה בנושא נראה מדוע זו תפיסה מוטעית.

אנו מקווים שתיהנו מהגיליון ותמליצו עליו לחברים.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!