לאן נעלמים אנשים בפארקים הלאומיים של ארה”ב?

ריאיון מיוחד עם הבלש דיוויד פאולידס החוקר במשך שנים מקרים מוזרים ומסתוריים של היעלמויות בפארקים הלאומיים של ארה”ב

תמונה: Fotolia

“העצים היו בשלכת והצבעים היו בשיא יופיים”, תיאר אלן אטנדרו, בעליו של אתר הנופש “פודר ריבר” בהרי הרוקי שבקולורדו, ארה”ב את הבוקר שבו נעלם בנו ג’ארד בן השלוש. באותו בוקר שבת סתווי ב-2 באוקטובר 1999, נענה אטנדרו בחשש קל לתחנוני ילדיו, ג’ארד ואחותו ג’וזלין בת השש, להצטרף לחברת משפחה שיצאה עם קבוצה לטיול באתר.

כפי שקורה במרבית הטיולים, הקבוצה התפצלה לגוש איטי וגוש מהיר יותר. ג’ארד מלא האנרגיה רץ קדימה, עקף את הקבוצה הקדמית, והמשיך בשביל. שני דייגים על סירה בנהר החליפו איתו כמה מילים. “יש כאן דובים?” שאל אותם בקולו הדקיק והגבוה. “יש, אבל לא ראינו אותם”, הם ענו בחיוך. הילד המשיך להתרחק והדייגים, שלא חשדו במאומה, חזרו לעיסוקיהם. איש לא דמיין שזו תהיה הפעם האחרונה שבה מישהו יראה את ג’ארד חי – סיפור שנחזור אליו בהמשך.

מביאים כלבים, הם מסתובבים סביב עצמם ויושבים, לא מצליחים לאתר ריח. מביאים כלבי קדבר (Cadaver dogs) וגם הם לא מוצאים

דאור קונז ג’וניור (Deorr Kunz JR) בן השנתיים, נעלם אף הוא. זה קרה ב-10 ביולי 2015 בפארק הלאומי של יער סלמון-צ’אליס שבמדינת איידהו, ארה”ב (Salmon-Challis National Forest). קונז הקטן, ששהה בקמפינג עם משפחתו, נשאר בהשגחת סבו כאשר הוריו יצאו להליכה קצרה. כאשר חזרו לאחר 15 דקות הם גילו כי הילד נעלם.

שבועות ארוכים צוותי החילוץ וההצלה, שכללו אין-ספור מתנדבים מתושבי האזור, פשטו על ההרים שסבבו את המחנה, אך ללא הועיל. הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הגישה למחנה הקמפינג הייתה בדרך עפר קשה למעבר, אחת ויחידה. שום רכב לא יכול היה להיכנס ולצאת מן השטח בלב ההרים בלי לעורר תשומת לב.

בני המשפחה נוקו מחשדות למעורבות על פי דיווחי השריף המקומי של מחוז למהי (Lemhi). עד היום לא נמצא הסבר להיעלמותו של קונז או סימנים כלשהם לאשר עלה בגורלו.

הריכוזים הגדולים ביותר של היעלמויות נמצאים בסמוך למקורות מים או שדות של בולדרים. אף לא מקרה אחד נמצא ברצועה של מרכז ארה”ב, אזור המרוחק ממקורות מים גדולים | מפה: Fotolia

אולם בטבע הפראי של קולורדו לא רק ילדים נעלמו. מאות מקרים דומים הופיעו בעשורים האחרונים גם בקרב מבוגרים. ב-29 באפריל 1981, למשל, עבד ד”ר מאוריציו דמץ בן ה-84 במרחק כמה עשרות מטרים מחברו, בשעה שחיפשו מינרלים של אבני טופז וקוורץ בחורש הלאומי “פייק” (Pike National Forest) שבמרכז קולורדו. בשעה 15:25, בדק החבר לשלומו של ד”ר דמץ שהיה מבוגר ובעל מגבלות פיזית, ואישר שהוא בסדר גמור. רבע שעה אחרי זה, כשחזר שוב לבדוק, הוא גילה שדמץ נעלם כלא היה. גם השקית שמילא בתוכה את האבנים נעלמה וכלי החפירה שלו נעלמו. לא היה דם, לא שיער, לא בגדים, לא סימנים של ענפים שבורים או עקבות.

צוות החילוץ וההצלה של מחוז ארפהו (Arapahoe, CO) ערך חיפוש שנמשך חמישה ימים רצופים וכלל אנשי מקצוע וכלבים. זה היה אחד מהחיפושים היסודיים ביותר שאי פעם נערכו באזור, שבו כבר נעלמו אנשים בעבר, אך הם לא הצליחו למצוא שום רמז לכך שדמץ היה אי פעם במקום, מלבד הבור שחפר כדי למצוא את אבני הטופז.

“אנשים נעלמו בנסיבות מוזרות ביותר בפארקים הלאומיים בצפון אמריקה ולא נמצאו מעולם, אף על פי שלא הייתה סיבה שזה יקרה”, מסביר דיוויד פאולידס, בלש משטרה בגמלאות שחוקר את הנושא, בראיון מיוחד לאפוק טיימס. “כלבי חיפוש אמורים להיות מסוגלים לעקוב אחרי הריח שלהם והם לא מצאו כלום. היכן האנשים האלה? הצלחתי לתעד בערך 1,200 מקרים. לכולם מאפיינים דומים, כולל אנשים שכן נמצאו הגופות שלהם או שנמצאו חיים, אך בנסיבות מסתוריות”.

היעלמויות חשודות

ערב אחד בשנת 2009, באחד הפארקים הלאומיים של ארה”ב, נשמעה דפיקה בדלת של אחת מבקתות האירוח. זו הייתה בקתתו של דיוויד פאולידס, בלש משטרה בגמלאות, שהיה מוכר לשומרי היער ממחקרים שערך באזור. שניים משומרי היער ביקשו לשוחח עמו מחוץ לשעות עבודתם. היה להם משהו לספר לו. “עבדנו בכמה פארקים וראינו תופעה שחוזרת על עצמה”, הם אמרו, “משהו מוזר שמצריך חקירה נוספת”. בשיחה שנמשכה מספר שעות, סיפרו שומרי הפארק לפאולידס על מקרים רבים בהם מטיילים נעלמו בפארקים ואז נמצאו מתים במקום מוזר, שבו לא היו אמורים להימצא. במקרים מסוימים נמצאו רק פרטי הלבוש שלהם, גם כן במקומות מוזרים, ובמקרים אחרים הם פשוט נעלמו ללא זכר.

דיוויד פאולידס, בלש המשטרה בגמלאות שחוקר את ההיעלמויות | תמונה: באדיבות דיוויד פאולידס

בבוקר המחרת התקשר פאולידס לחבריו בכוחות המשטרה: “שאלתי אותם – יש בזה משהו? תבדקו במקורות שלכם. הם חזרו אליי ואמרו: ‘כן יש פה משהו. כמות לא סבירה של אנשים נעלמים בפארקים’. כך זה התחיל”.

פאולידס החל לעבור על אלפי מקרי היעלמויות, החל מהמאה ה-19 ועד לשנים האחרונות. בשלב הראשון הוא סינן מקרים בהם יש איזו שהיא עדות למקרה פלילי, להתערבות של בן אדם. אחר כך סינן חשדות לתקיפה של בעלי חיים. “ב-99.5 אחוז מהמקרים שאני מתעד אין אפילו חשוד”, הוא אומר. “כשאת מסתכלת על מאות מקרים את רואה שכוחות אכיפת החוק קוראים הרבה פעמים לאנשים שהיו בזירה ‘חשודים’ כי הם מתוסכלים שהם לא יכולים לפתור את התעלומה. ההורים מספרים: ‘סובבנו לרגע את הראש והילד נעלם’. ואז כוחות אכיפת החוק מתחילים לומר שמישהו מהמשפחה כנראה חטף את הילד. אבל אין עדויות, ולכן לא עוצרים אף אחד. אני חי בעולם של עובדות, ואין כאן שום עובדה שתגרום לי לחשוב שמישהו עשה שם משהו”.

מה כן משותף לסיפורים השונים? 

“יש כמה מאפיינים משותפים. לדוגמה, אנשים נעלמים במקום אחד ואז נמצאים או שמוצאים את השרידים שלהם במקום שהם לא היו אמורים להיות בו. זה יכול להיות מקום שהם לא היו מסוגלים להגיע אליו בעצמם ברגל. לדוגמה, מקרה של תינוק בן שנתיים שאחרי 19 שעות הופיע מת על צלע הר במרחק מספר קילומטרים ממקום היעלמו.

“מאפיין נוסף הוא השלב של ההיעלמות ואופן ההיעלמות, זה קורה בשנייה שהאדם נשאר לבד, ממש ברגע ההתנתקות, יכול להיות שלכמה שניות שבהן החברים או ההורים לא הסתכלו עליו והוא נעלם. לרוב זה קורה במקומות שקרובים לדרך הראשית או למחנה ולא בעובי היער היכן שקל ללכת לאיבוד – אלו מקומות שלא אמורים ללכת בהם לאיבוד ולהיעלם בלי זכר. מאפיין נוסף הוא שההיעלמות קורית לרוב לאחר שיש מזג אוויר יוצא דופן כמו שלג, גשם או שרב. הרבה מההיעלמויות קרו בקרבה למקורות מים, או לסלעים גדולים (Bolders) כמו אלה שאפשר למצוא בפארק יוסימיטי (Yosemite National Park) – שם נמצא אחוז הנעלמים הגבוה ביותר”.

אנשים שראו את כל סרטוני הווידאו באים אליי ואומרים אני יודע מה קרה. ואז אני אומר להם אבל מה עם המקרה הזה והזה ומראה להם שזה לא מסתדר

פאולידס מסמן על מפת ארה”ב את כל הנקודות בהן לאורך השנים נעלמו אנשים בנסיבות אותן הוא מתעד. הריכוזים הגדולים ביותר, הוא מדגיש שוב, נמצאים סביב מקורות מים או שדות של בולדרים. אחוז גדול במיוחד נמצא באזור האגמים הגדולים. לעומת זאת, אף לא מקרה אחד שעונה על הקריטריונים שציין פאולידס נמצא ברצועה של מרכז ארה”ב – האזור הרחוק ביותר מן האוקיאנוסים וממקורות מים גדולים אחרים.

בערוץ היוטיוב שלו ובספריו, מתאר פאולידס מאפיינים נוספים: “מביאים כלבים, הם מסתובבים סביב עצמם ויושבים, לא מצליחים לאתר ריח. מביאים כלבי קדבר (Cadaver dogs) וגם הם לא מוצאים”.

“אם נמצא הקורבן חי”, מוסיף פאולידס, “הוא תמיד בלי הכרה או בעל הכרה מטושטשת, וכמעט לעולם לא עם כל פרטי הלבוש שהיו עליו. בעיקר חסרות להם נעליים, בלי שתהיה להם סיבה להוריד נעליים. רוב ההיעלמויות קורות בין השעות 14:00 ל-18:00. לפעמים מוצאים את הקורבן במקום שכבר חיפשו בו קודם לכן, אפילו במקום שחיפשו בו 50 פעם – כמו על שביל שחיפשו בו בכל יום קודם לכן”.

אחוז הנעלמים הגבוה ביותר הוא בפארק יוסמיטי | תמונה: Pixabay

נוכחות של בלשי FBI היא מאפיין נוסף המשותף לחלק גדול מן המקרים העונים לפרופיל אותו פאולידס חוקר. לדבריו, סוכני ה-FBI לא מגיעים למקום כדי לחקור, אלא כדי לתעד. לדוגמה, שבועיים לאחר היעלמו של הילד דאור קונז בן השנתיים (מתחילת הכתבה), הופיעו במקום סוכני FBI כדי לאסוף מידע.

בסרט MISSING 411 מתועד מקרה של סמואל בוהלק (Samuel Boehlke), ילד בן שמונה שנעלם בפארק הלאומי של “אגם קרייטר” (Crater Lake National Park) במדינת אורגון בארה”ב ב-6 באוקטובר 2006.

טים אוונגר (Tim Evenger), שריף בגמלאות של מחוז קלמט’ (Klamath) אשר בשטחו שוכן הפארק, מספר בסרט שסמואל הקטן היה כפי הנראה על הקשת האוטיסטית. הוא ואביו היו קרובים לנקודת התצפית קליטווד קוב (cleetwood cove) כשהם החנו את הרכב ויצאו להתבונן בנוף. בעקבות חילופי מילים עם מבקר נוסף, החל סמואל לרוץ בשובבות במעלה הגבעה, מבלי להקשיב לאביו שרץ אחריו, ונעלם במעבה היער. צוותי החילוץ וההצלה פתחו באותו ערב בחיפושים. בעונה זו של השנה הטמפרטורה באגם קרייטר יורדות בקלות אל מתחת ל-0 והצוותים היו במירוץ נגד הזמן. למרות זאת, רק ביום השני לחיפושים צוות הפארק הזעיק תגבורת אך אז התחיל לרדת שלג והגביל את החיפוש. מסוקים הצטרפו לחיפושים אך מזג האוויר הסוער עצר אותם מלהמשיך. 174 אנשים וכלבי חיפוש התפזרו בשטח וחיפשו את הילד אבל לא מצאו דבר. המקרה נשאר תעלומה עד היום.

“לרבים מאלו שנעלמו יש איזו שהיא נכות פיזית או מנטלית”, מבחין פאולידס, “פעמים רבות לקורבן יש אוטיזם או דמנציה. את יכולה לחשוב שזה הגיוני שאדם כזה יעלם יותר בקלות, אבל זה לא הגיוני שלא נוכל לאתר אותם. זה לא מסתדר. בצד השני של הספקטרום האינטלקטואלי, יש גם אנשים בעלי יכולות יוצאות דופן שנעלמו – באחוזים גבוהים יחסית לממוצע בחברה”. בספריו, פאולידס מתעד מספר גדול במיוחד של מקרים בהם מעורבים פיזיקאים שנעלמו בנסיבות מוזרות.

הרשויות מסתירות מידע

שרידיו של ג’ארד אטנדרו, שנעלם ב-1999 ועמו פתחנו את הכתבה, נמצאו ארבע שנים מאוחר יותר על ראש צוק מעל השביל – מקום שהילד לא יכול היה להגיע אליו בכוחות עצמו, ואזור שחיפשו בו בעבר בעזרת מסוק.

“אין סיכוי בעולם שג’ארד יגיע לשם בהליכה”, מספר אלן אטנדו, אביו של ג’ארד, בריאיון לאפוק טיימס.

אלן אטנדו, אביו של ג’ארד, הילד שנעלם

“כדי להגיע לשם ברגל הוא היה צריך ללכת בערך 600-450 מטר בעלייה תלולה למקום שקשה להגיע אליו במעלה ההר. אפילו לנו קשה להגיע לשם. אין שום סיכוי בעולם שהוא היה הולך לשם בעצמו”.

בתחילה נמצאו בגדיו של ג’ארד, אך לאחר חיפוש נוסף במקום נמצאה שן אחת והחלק העליון של הגולגולת שלו. “כשהם מצאו את הבגדים לא היה עליהם דם בשום מקום”, נזכר אטנדרו. “הם (משרד השריף, י”א) ניסו לומר שהוא הותקף על ידי אריה הרים אבל לא היו שערות של אריה הרים בשום מקום על בגדיו, והנעליים שלו נראו ממש טוב. התייעצתי באופן פרטי עם ארבעה מומחים וכולם אמרו שלא היה שום סימן לתקיפה של אריה הרים על הבגדים שלו. הג’קט היה אמור להיות קרוע לחתיכות והוא לא נפגע כלל. ברגע שמצאו את הבגדים קיבלתי ממשרד השריף תעודת פטירה. הם סגרו את התיק ושכחו מזה”.

המוזרות לא הסתיימה בכך. נעליו של ג’ארד נראו חדשות לגמרי ולא כאילו עברו עליהן ארבעה חורפים מלאי סופות, מספר אביו. על הגולגולת שלו נמצאו שריטות, שלדברי חוקרי מקרי רצח ובוחנים משפטיים עמם התייעץ אטנדרו, לא יכלו בשום אופן להיגרם מבעל חיים, אלא רק מחפץ חד מאוד. “נאמר לי כי ‘אף אחד לא ראה שום דבר דומה לזה, מעולם'”, מספר אנטנדרו בספר שכתב על היעלמות בנו (Missing: When The Son Sets).

בין הנסיבות המוזרות של המקרה הייתה גם התנהגותם של השריף ואנשיו. מכנסיו של ג’ארד שנמצאו בזירה היו הפוכות מבפנים החוצה – עובדה נוספת שנותרה ללא הסבר. במסיבת העיתונאים השריף מנע מאנשי הצוות להראות את המכנסיים ההפוכות לקהל, וכאשר פנה אליו אטנדרו לקבל הסבר, השריף סובב אליו את גבו והתרחק. נוסף לכך, כאשר משפחת הילד ביקשה ללכת בשביל בתקופת החיפושים, כוחות המשטרה מנעו זאת מהם ואף איימו עליהם במעצר.

“בזמנו זה היה מתסכל מאוד. היה קשה להאמין לכל מה שהלך שם. עכשיו, זה כבר 20 שנה אחרי”, מסכם אטנדרו. “בזמן הנוכחי, כדי לחיות את חיי, אני חייב לשכוח ולסלוח. אני לא יכול לתת לזה להמשיך להשפיע עליי. בזמנו הייתי נסער מאוד”.

חיפוש אנשים נעלמים הוא תחום שבאופן רשמי נמצא באחריותם של צוותי החילוץ וההצלה במדינות השונות. אך הנוהל הקבוע, כפי שגילה פאולידס, הוא שנערך חיפוש אינטנסיבי בשבוע או בשבועיים הראשונים ואז המקרה נשכח ונופל אל תהום הנשייה. לאחר קריאת אלפי דוחות של מקרי היעלמות וראיונות עם עשרות בני משפחה ואנשי צוות של כוחות החילוץ וההצלה, מבקש פאולידס והארגון אותו הוא מוביל, לשנות את כללי המשחק.

הארגון, הפועל ללא מטרת רווח, נקרא “פרויקט הנעלמים של קאן-אם (קנדה-אמריקה)” (The CanAm Missing Project). חברי הארגון כוללים שוטרים בגמלאות, מומחים של כוחות החילוץ וההצלה ואנשי מקצוע נוספים שמתנדבים לחקור מקרים בלתי מוסברים של היעלמויות באזורי הטבע הפראי של צפון אמריקה.

אחת הסיבות העיקריות לקיומו של הארגון הוא החשד שהרשויות הפדרליות, שבאחריותן הפארקים הלאומיים, מסתירות מן הציבור את סטטיסטיקות המקרים ואת הדוחות של פעולות החיפוש. מידע שמן הראוי לחשוף לציבור כדי למנוע הישנות של מקרים כאלה.

הפארקים הלאומיים או גופים ממשלתיים פשוט סירבו לספק לך סטטיסטיקות ונתונים? 

“בארה”ב, אם אתה כותב ומפרסם ספרים, מותר לך להגיש בקשה ולקבל מידע באמצעות חוק חופש המידע. הגשתי בקשה כזאת בשנת 2009, אחרי שכבר פרסמתי שני ספרים. על פי חוק, אם אין להם מידע, הם חייבים להשיג לך אותו. אחרי כשישה שבועות חזר אליי עורך דין מטעמם ושאל מדוע אני צריך את זה? אמרתי לו שזה לא חוקי לשאול את זה בתור קריטריון האם לתת לי את המידע או לא. הם שוב חזרו אליי אחרי כמה שבועות ואמרו: ‘בדקנו, והספרים שלך לא נמצאים במספיק ספריות’. זה לא תנאי שקיים בחוק חופש המידע, זה תנאי פרטי שלהם שהם המציאו כדי שלא יצטרכו לתת לי את המידע”.

בראיונות שפורסמו בערוץ היוטיוב הרשמי של “פרויקט הנעלמים של קאן-אם”, פאולידס מרחיב בנושא:

“אמרתי [לנציג שחזר אליי בטלפון] ‘בוא נגיד שאני רוצה לשלם עבור המידע. כמה תגבו ממני עבור רשימה של נעדרים מפארק יוסמיטי? וכמה עבור רשימה של הנעלמים מכל הפארקים?’ הם חזרו אליי ואמרו שבשביל רשימה מיוסמיטי אצטרך לשלם 34 אלף דולר ושאם ארצה רשימה מכל הפארקים זה יעלה לי 1.5 מיליון דולר. התייעצתי עם מספר עיתונאים חוקרים שאני מכיר ושאלתי אותם אם הם מאמינים שאין רשימה. לא מצאתי עיתונאי אחד שאמר שיש אופציה כזו. הם פשוט לא רוצים לתת את הרשימה”.

מאז 2009 פאולידס מתעד את המקרים הלא מוסברים בסדרת ספרים בשם “Missing 411”. עד כה פורסמו בסדרה תשעה ספרים שבהם מתועדים בפירוט כ-1,200 מקרים העונים למאפיינים שאותם זיהה פאולידס. ב-2017 אף יצא סרט תיעודי בשם Missing 411 המתייחס לחלק מן המקרים ובו ראיונות מצולמים עם בני משפחה וצוותי חיפוש. בחודש שעבר עלה לשידור סרט נוסף מטעם ערוץ ההיסטוריה האמריקני.

איך בסופו של דבר אספת את המידע שפרסמת בספרים ובסרטים?

“זו עבודת נמלים. אני והצוות שלי משוחחים עם שומרים בפארקים, הולכים לספריות מקומיות, מסתכלים בארכיונים של עיתונים ומחפשים דיווחים על אנשים שנעלמו”.

אף על פי שפאולידס מכיר את הסיפורים מקרוב הוא ממשיך לטייל בטבע הפראי לעתים קרובות ואף ממליץ לאחרים לעשות זאת, אבל לנקוט באמצעי בטיחות. “אני הולך בזהירות ואני לא הולך לבד כמעט אף פעם. כשאני כן הולך לבד אני לוקח משדר מיקום אישי, Personal locator) 99) אחוז מהאנשים שכתבתי עליהם כנראה היו נשארים בחיים אם היה להם אחד כזה. אני תמיד נושא עמי אקדח, משדר אישי, מצפן, מפה. אני תמיד אומר למישהו לאן אני הולך, ותמיד בודק את מזג האוויר לפני שאני יוצא. אני חושב שאם אנשים יעקבו אחר ההוראות האלה נוכל להפחית את ההיעלמויות ב-80 אחוז”.

השאלה “מה לדעתך קרה לכל אותם אנשים שנעלמו?” היא שאלה שפאולידס שומע הרבה, אך מסרב להציע תשובה. “אנחנו לא עוסקים בהשערות אלא בעובדות. אם אני אתן לך השערה והיא לא תהיה נכונה אז כל האמינות שלי תלך. אני עוסק באיסוף עובדות ובפרסום שלהן”.

“אנשים שראו את כל סרטוני הווידאו באים אליי ואומרים אני יודע מה קרה”, הוא מסביר בריאיון בערוץ היוטיוב הרשמי של הארגון. “ואז אני אומר להם אבל מה עם המקרה הזה והזה ומראה להם שזה לא מסתדר. אף אחד מעשרות אלפי האנשים שקראו את הספרים שלי, שבהם יש גרפים ורשימות, לא חזר אליי ואמר: אני יודע מה הנוסחה, הנה מה שקרה”.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!