ה”קולות” שחייבים לשמוע

ספר הראיונות של עמיה ליבליך, “קולות – עוני חדש בישראל”, הוא מופת של כתיבת עיתונאית, ותחקיר נוקב שחייב להיות תמרור האזהרה של כולנו

תמונה: pexels.com

המושג “עוני חדש” תעתע בי כשנתקלתי בו לראשונה. כשאני חושב על עוני אני מדמיין ילדים עזובים מ”אוליבר טוויסט” עם לכלוך של פחם על הלחיים, או לכל הפחות שכונות עוני באפריקה.

התיאור הסוציו-אקונומי “עוני” הציג לאורך רוב ההיסטוריה אנשים שלא היה להם פיזית מה לאכול. כיום שם התואר “עוני” בקושי מצליח להתכתב עם המציאות שבה האנשים השמנים ביותר הם העניים ביותר.

עם זאת, “העוני החדש” מציג סוג של מחסור מודרני, כזה שלא עומד בסטנדרטים שהחברה שלנו הציבה לעצמה. אנשים משכילים העובדים במשרות מלאות ולא מסיימים את החודש.

עמיה ליבליך מתמחה בספרות תיעודית. גבול שבין עיון לפרוזה. הספר “סדר נשים” (2003) הציג פנורמה של נשים שבחרו לחיות ללא תא משפחתי. ספר הראיונות עובד למחזה בתאטרון באר שבע בשם “ילד משלי”.

ספרים מהסוג התיעודי, מוכרים בעולם בעיקר משתי יוצרות אירופיות. הראשונה היא סבטלנה אלכסייביץ’ שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 2015 בזכות ספר ראיונות שתיעד נשים ששרדו את מלחמת העולם השנייה וספר אחר של ראיונות עם אזרחי ברה”מ לשעבר שניסו להתאבד אחרי נפילת הקומוניזם. הסופרת השנייה היא אוסנה סיירסטאד שכתבה את “מוכר הספרים מקאבול” על המלחמה באפגניסטן ואת “בגבם לעולם” – עדויות מהמלחמה בסרביה.

לעומת אותן סופרות-מתעדות שהזכרתי, עמיה ליבליך יצאה לחקור נושא פחות דרמטי, אך עם זאת נושא הכרחי עבור החברה הישראלית.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!