מקור הסבל: למה אנחנו סובלים? ומדוע זה הכרחי

סיפורו של העיתונאי שיצא לגלות את הסיבה היסודית לכאב הפיזי והסבל הנפשי שכולנו חווים, וגילה אמיתות אוניברסליות, המושתתות על חוכמה עתיקה

איור: מושיק גולסט

ג’ון וקלאודיה קלקסטון היו זוג צעיר בשנות ה-20 לחייהם שזה עתה התחתנו. ג’ון התאהב בקלאודיה ואחרי תקופת זוגיות של שנתיים החליט להתחתן איתה. הנישואין שינו את חייו לגמרי – הם הפכו אותו לאופטימיסט, לפחות ציני ולמאושר הרבה יותר. הוא הרגיש שחייו נפרשים לפניו.

אבל יום אחד החל עולמו של ג’ון להתפורר בין שתי ידיו. אשתו הטריה, קלאודיה, אובחנה כחולה בסרטן “לימפומת הודג’קין” וניתן לה סיכוי של 50 אחוז לשרוד. בתוך שבוע חתכו המנתחים את גופה מבית השחי ועד הבטן בניסיון להסיר כל זכר נראה למחלה. היא נותרה המומה וחלשה, שוכבת חסרת אונים על מיטת בית החולים.

איזו משמעות יש לכאב שנוצר בנפשנו כאשר נולד לנו ילד בעל מום? או כאשר אנו מאבדים קרוב משפחה שנפטר?

ג’ון עבד בתור איש דת בבית חולים מקומי. הוא הסתובב בקרב החולים, הקשיב לסיפוריהם, נשא עבורם תפילה ובעיקר הפגין חמלה. אבל באותם ימים קשים שבהם שכבה קלאודיה על מיטתה, החמלה של ג’ון נעלמה כלא הייתה. “יכולתי להבין מה מטופלים אחרים עוברים, אבל עכשיו כבר לא היה אכפת לי יותר”, הוא אמר. “היה אכפת לי רק מקלאודיה. רציתי לצעוק על החולים האחרים: ‘תפסיקו ליילל, אידיוטים! אתם חושבים שלכם יש בעיות – אשתי עשויה למות בכל רגע!”

ג’ון לא רק איבד את החמלה שלו לסביבה, אלא פיתח גם כעס כלפי האלוהים שלו. הוא הרגיש נבגד. “אלוהים, למה אנחנו?” הוא בכה. “נתת לנו שנה אחת של נישואים מאושרים כדי שנגיע למצב הזה?”

העיתונאי פיליפ יאנסי | תמונה: Dean Ayres/CC BY-SA 2.0

הטיפולים שעברה קלאודיה החלו לגבות מגופה מחיר. יופייה נעלם כמעט בן לילה. היא חשה ונראתה תשושה. עורה הפך כהה, שערה נשר והיא הקיאה כמעט כל מה שאכלה. בהקרנות היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לשכב שם בשקט עירומה על המיטה ולהקשיב לקליקים של המכונה שהפציצה אותה במנות של חלקיקים בלתי נראים. כל מנה הזקינה את גופה בחודשים.

המבקרים שפקדו את מיטתה ניסו לעודד את רוחה במגוון דרכים. חברה אחת הביאה לה פרחים וניסתה לשכנע אותה להתעלם מהסבל ולחשוב בדרך חיובית. אבל כשהלכה, נותרה קלאודיה להתמודד עם הכאבים העזים לבדה. מבקרת אחרת נשמעה כמו הילרית דתית ואמרה לה ש”חולי הוא אף פעם לא רצון האל” ושזוהי עבודתו של השטן. אישה אחרת עודדה אותה להודות לאלוהים על הסבל שנקרה בדרכה. “את יכולה לומר: ‘אלוהים, אני אוהבת אותך כשאתה גורם לי לסבול ככה. זה רצונך, ואתה יודע מה טוב עבורי'”, אבל לקלאודיה היה קשה לסבול את הרעיון.

מבקר אחר גרם לה לחוש שהיא במשימה חשובה. “קלאודיה, נבחרת כדי לסבול בשביל אלוהים, והוא יגמול לך… אלוהים בחר בך כפי שבחר באיוב, והוא משתמש בך כדוגמה עבור אחרים”.

כשהיא פגשה את העיתונאי פיליפ יאנסי שהגיע לכתוב על ההתנסות שלה ועל התנסויותיהם של חולים סופניים אחרים, הוא הקשיב לדבריה מבלי לייעץ. בספרו Where is God when it hurts (1977) עוסק העיתונאי בשאלה “מהו הסבל”, מדוע הוא קורה ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליו.

והוא כמובן לא היחיד. שאלת הסבל לא רק מעסיקה את כל בני האדם באשר הם, אלא גם עומדת היום במרכז תשומת הלב של החברה שלנו המחפשת דרכים להימנע ממנו ככל האפשר.

אנטומיה של כאב

קריירת העיתונאות של יאנסי לא ממש המריאה עד אז. הוא ראיין זוג צעיר שנפצע קשה על ידי דוב גריזלי; הוא גם ראיין סטודנט שסיפר כי אחותו הקטנה מתה בגיל צעיר מסרטן למרות כל הטיפולים והתפילות. יאנסי החל לתהות מדוע אנשים צריכים לסבול ככה? מה המטרה?

נקודת המוצא שלו בחקר הסבל הייתה הכאב. הכאב הפגיש אותו עם אחד מחלוצי חקר הכאב – ד”ר פול בראנד שזכה להכרה ולפרסים רבים על עבודתו הרפואית. המרכזית שבהן הייתה תכנון מערכת כאב מלאכותית שתסייע לאנשים שאיבדו תחושת כאב בידיהם או ברגליהם עקב מחלת הצרעת. בניגוד לכל יתר בני האדם, המטופלים של ד”ר בראנד לא סבלו מכאב, אלא מחוסר כאב – הם פגעו בעצמם מבלי לשים לב. כשנתקעו בחפץ הם דיממו בלי להבחין בכך. וכשרצו בשטח סלעי הם שברו את עצמותיהם לעתים קרובות מבלי לחוש ונאלצו לעבור ניתוחים רבים.

איור: Fotolia

אבל תכנון מערכת כאב התבררה כמשימה לא פשוטה בכלל, כיוון שכדי לתכנן מערכת הקשורה באיברי הגוף, יש לצפות את צרכי הגוף ולהכיר אותם היטב. למעשה הוא היה צריך לחשוב על היצירה הזאת שנקראת “אדם”, ולתפקד כבורא של מערכת מורכבת וחכמה. בסיוע מהנדסים וביו-כימאים הוא פיתח סוג של עצב מלאכותי שהתחבר לאצבע כמו כפפה ושידר תחושת כאב כשהופעל עליו לחץ. אבל למרות הניסיונות החוזרים ונשנים להתאים אותו למטופליו, בסופו של דבר הוא נאלץ לסגור את הפרויקט.

ד”ר בראנד הבין עד כמה מורכבת מערכת הכאב בגופנו וכמה קשה עד בלתי אפשרי לחקות אותה. הספרות הרפואית מכילה מאגר עצום של עובדות על “רשתות הכאב” שבגוף. מבט מבעד למיקרוסקופ מגלה שרק על העור האנושי קיימים מיליוני “חיישני כאב” הממוקמים בפני השטח של העור. הם אינם מיועדים לחוש רק כאב, אלא גם לדווח על מידע נוסף שמגיע: לחץ, מגע, חום וקור. בתוך הגוף רשתות הכאב בנויות בצורה מורכבת לא פחות.

הרופאים רצו לבדוק מה יקרה כאשר יסיתו את תשומת הלב של הנבדקים ממקור הכאב. האם תהיה לכך השפעה על עוצמת הכאב שהם חשים? התוצאות הפתיעו אותם

בספר (Gift of Pain 1997) שחיבר במשותף עם יאנסי, הוא מכנה את מערכת הכאב “יצירה אלוהית”. “תודה לאל על המצאת הכאב! אני לא חושב שהוא יכול היה לעשות עבודה טובה יותר”.

ככל שד”ר בראנד התבונן במטופליו הוא הגיע למסקנה ברורה יותר: הכאב הכרחי לגופנו. בלעדיו לא ניתן לחיות לאורך זמן בעולם הזה. בין אם אנו מבינים כיצד המערכות עובדות ובין אם לא לגמרי, הן קיימות כנראה לא במקרה. הן נמצאות בגופנו מסיבה מסוימת וקיים מאחוריהן תכנון מדוקדק ומורכב.

אבל יאנסי לא עצר פה. הוא הבין שכאב פיזי אינו מקור הסבל היחיד. ויש שיגידו שהוא אפילו לא חזק כמו הסבל המנטלי שאנו חווים ביום-יום כשאנו נתקלים בבעיות החיים. יהיו אלה בעיות בזוגיות, קונפליקטים עם עמיתים לעבודה או זיכרון ילדות שלא נרפא – התחושות שמתלוות לכך קשות וגורמות לסבל רב. הסבל הזה חודר לנשמה וגורם לתחושת חוסר אונים וייאוש. איזו משמעות יש לכאב שנוצר בנפשנו כאשר נולד לנו ילד בעל מום? או כאשר אנו מאבדים קרוב משפחה שנפטר? ומדוע זה בכלל קורה?

תורת הגמול

בעודה שוכבת בבית החולים חסרת אונים המשיכה להדהד בראשה של קלאודיה סקסטון שאלה שלא הרפתה ממנה: “למה אני?”

יאנסי החל לחפש תשובות במסורות העתיקות. ספר משלי מספר בין היתר שאלוהים יצר את בני האדם ואת החברה האנושית כדי לפעול על פי עקרונות קבועים. יושר, אמיתות וחמלה מובילים לתוצאות טובות. רמיה, שקר ותאוות בצע מובילים לתוצאות הפוכות.

בבודהיזם קוראים לזה “קארמה” – חומר שנצבר בגופנו בגלל דברים רעים שעשינו בעבר, בחיים האלו או בחיים קודמים. כדי להיפטר מהקארמה עלינו לסבול. לידה היא סבל, עצב הוא סבל ואובדן ומוות הם סבל.

פרופ’ דארין מק’מהון

אנשים הנוסעים למנזרים בהודו ובסין מתבקשים לשבת במדיטציה בריכוז עמוק, ותוך כדי ישיבה ממושכת לסבול כאב המאפשר להשיל קארמה מהגוף. הם גם מתבקשים להשיל “החזקות” – תשוקות, תאוות, רצונות ואינטרסים אישיים שליליים שהאדם “מחזיק” בהם. בדרך זו הם יכולים להגיע למצב תודעה גבוה יותר, ולבסוף להשתחרר מהסבל ולהגיע לנירוואנה. לפי הבודהיזם, מי שלא רוצה לסלק את הקארמה, יצטרך בכל זאת לסבול בדרכים שונות ומגוונות. אולי תתקוף אותו מחלה או שיסבול מחיים מייגעים ומצערים.

מי שולט בחוקי הסבל והקארמה? כשיאנסי סרק את התנ”ך הוא גילה מספר תשובות אפשריות: בספר בראשית מסופר שאלוהים היה מקור הסבל הישיר של ער (בנו של יהודה). אלוהים הרג אותו לאחר שחטא (לפי פרשנות רש”י וחז”ל); ספר איוב מצביע על השטן שמפיל אסונות על איוב בזה אחר זה (לאחר שמקבל את הסכמת אלוהים); ובספר משלי מתוארות ההשלכות הטבעיות שייגרמו לאדם עקב התנהגותו: אם יתנהג בצורה מרושעת הוא יסבול יום אחד בגלל זה.

בעת המודרנית, עם התגבשות התפיסות המטריאליסטיות והאתאיסטיות, בני האדם החלו להיפרד מהמחשבה שלאדם יש נשמה ושמישהו למעלה מפקח על העניינים. כשהנשמה עזבה, נשאר הגוף, ואיתו השאלה: “למה צריך לסבול אם לא באמת חייבים?”

יאנסי הבחין שעצות והסברים הגורמים למטופלים להתמקד בסבל עצמו לא סייעו להם, אלא בדיוק להיפך, ומצא את הדבר המועיל ביותר שאנו יכולים לעשות עבורם

תנועת האינטלקטואלים שכונתה תנועת הנאורות (ההשכלה) במאה ה-18 רצתה לשפר את העולם הזה, את החיים בו ולקדם את היכולת שלנו ליהנות ממנו. הפילוסוף האנגלי ג’ון לוק, אחד ממייסדי התנועה, אמר ש”עיסוקו של האדם הוא להיות מאושר”, כלומר, אין עליו להניח שהסבל הוא חלק טבעי מחייו. באותה תקופה גם החלו להתפרסם ספרים שהדגישו כי האדם לא צריך לסבול מלידה עד מוות, אלא להיות מאושר.

נוסף על כל אלו, רעב ומגפות הופיעו בתדירות נמוכה יותר. אנשים דאגו פחות לשרידותם ועסקו יותר בשאלה כיצד לחיות טוב. הם החלו לדמיין מה יקרה אם הם ימשיכו לנסות לשלוט על נסיבותיהם, לכופף את העולם ואת אי הוודאות שבו לטובתם.

ההיסטוריון פרופ’ דארין מק’מהון מאוניברסיטת פלורידה – אחד מחוקרי “האושר” המובילים בעולם שהתראיין לאפוק טיימס – מזהיר מהמציאות החדשה הזו שבה הרדיפה אחר האושר והניסיון להימנע מסבל הפכו למטרה העיקרית. “לא משנה כמה התקדם העולם, הסבל לא נעלם”, אמר מק’מהון, “לפי התרבויות העתיקות, הוא בלתי נמנע. כולנו נחווה טרגדיות בחיינו. אז להעמיד פנים שסבל לא יקרה – זה לא הפתרון. ללמוד איך להתמודד עם הסבל – זה כן”.

כיצד להגיב לסבל?

בניסוי שנערך ב-1967, זימנו שלושה רופאים למעבדתם 50 נבדקים והפעילו עליהם חום הולך וגדל שנוצר ממקור חיצוני. המטרה הייתה לבדוק מתי הנבדקים ירגישו כאב.

אבל הנבדקים לא ידעו שלרופאים הייתה מטרה נוספת. הם רצו לבדוק מה יקרה כאשר יסיתו את תשומת הלב של הנבדקים ממקור החום. האם תהיה לכך השפעה על עוצמת הכאב שהם חשים?

כשהסיתו את תשומת הלב שלהם באמצעים שונים כמו פעמון, נגיעה ביד או קריאת סיפור בקול רם, הם הבחינו שלפעמים נאלצו להפעיל חום הגבוה ב-45 אחוז כדי שהנבדקים יבחינו בכאב. על זרועם של חלק מהנבדקים אף החלו להופיע שלפוחיות מבלי שהם הבחינו בהן. מנגד, כאשר דעתם של הנבדקים לא הוסחה והם חשבו על הכאב (כפי שקורה אצל חולים רבים השוכבים במיטת בית החולים), הם הראו רגישות גבוהה הרבה יותר (Hardy, Wolff, Goodell, 1967).

בדומה לכך, כשיאנסי ישב לצדה של קלאודיה ומול חולים סופניים נוספים, הוא הבין שכל ההסברים והעצות שגורמים למטופלים להתמקד ולשקוע בסבל עצמו לא סייעו להם, אלא בדיוק להיפך. הוא הבין שהדבר המועיל ביותר שאנו יכולים לעשות עבורם הוא לתת להם תחושה של תקווה – שהם לא הגיעו לסוף הדרך ושיש עתיד בהיר עבורם. בדיוק הפוך מחוסר האונים שהם חשים מהעולם.

איור: Fotolia

ניסויים שנערכו על חיות ועל בני אדם המחישו את העיקרון הזה. ד”ר קורט ריכטר, שהיה פסיכולוג באוניברסיטת ג’ון הופקינס, ערך ניסוי מזעזע שבו הכניס שתי חולדות למיכל מים גדול. את החולדה הראשונה הוא זרק לתוך המכל ובדק מה קורה לה. חולדות הן שחייניות טובות, ולכן החולדה חתרה והשתכשכה במים במשך כ-60 שעות עד שהותשה ולבסוף טבעה למוות.

עם החולדה השנייה הוא עשה ניסוי שונה. הוא החזיק אותה בידיו במשך כמה דקות עד שהיא נכנעה והפסיקה להיאבק. לאחר מכן הוא הניח אותה במים. אחרי ששחתה במשך מספר דקות בודדות, היא לפתע שקעה בפסיביות לתחתית המכל ומתה. ד”ר ריכטר העלה את התיאוריה שהיא פשוט “ויתרה”. אחרי שנאבקה בתוך ידיו היא השתכנעה שאין לה סיכוי להיאבק במים, אפילו לפני שנכנסה אליהם. לפי התיאוריה שלו: היא מתה מחוסר אונים.

ניסויים אחרים הראו שתחושת חוסר אונים יכולה לשנות את הפיזיולוגיה. בניסוי אחד, נתנו לשתי קבוצות של עכברושים שוקים חשמליים. לחיות בקבוצה הראשונה ניתנה אפשרות לכבות את הזרם באמצעות דוושה, ולקבוצה השנייה לא. אחרי זמן מסוים של שוקים חשמליים התברר שהזרם כבר לא הכאיב או הפריע לעכברושים, אבל העכברושים בקבוצה השנייה – שלא ניתנה להם האפשרות לכבות את הזרם – הפכו לפגיעים הרבה יותר למחלות.

בניסויים שנערכו על בני אדם, הודגמה האנטי-תזה של חוסר האונים – כוחה המרפא של התקווה. בקיץ 1996 ערך במרכז הרפואי של יוסטון ד״ר ברוס מוסליי (Moseley) הפקה דרמטית של מצג שווא. לעשרה חולים שסבלו מדלקת פרקים ניוונית בברך נקבע אצלו תור לניתוח שהיה אמור להקל על הכאבים שמהם הם סבלו. הם עברו בדיקות והרדמה והוכנסו לחדר הניתוח.

מחדר הניתוח כולם חזרו הביתה עם קביים וכדורים נגד כאבים. מה שקרה באמת בחדר הניתוח הוא שלכולם ביצעו חתכים לפתיחת אזור הברך, אבל רק חמישה עברו בפועל ניתוח לתיקון הברך. היתר עברו ניתוח מדומה, תרגיל ב”כאילו”, הנקרא בשפה הרפואית “ניתוח פלצבו”. הצלקות שהיו לכולם על הברך לאחר תפירת החתכים לא הסגירו מה באמת קרה לכל אחד.

התוצאות הפתיעו את כולם. ניתוח הפלצבו אכן עבד. חצי שנה לאחר הניתוח, המטופלים עדיין לא ידעו מי מהם עבר ניתוח אמיתי ומי ניתוח מדומה, אבל כולם דיווחו על הקלה ניכרת בכאבים ושיפור ניכר ביכולת התנועה. אלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלצבו.

ב-2002 חזר ד”ר מוסלי על הניסוי, הפעם עם 180 מטופלים. שנתיים אחרי הניתוח, כל המטופלים דיווחו על הקלה גדולה בכאבים וגם הפעם אלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלצבו.

“תקווה אמיתית מאפשרת לאדם להאמין שאפילו אם הוא נופל והגרוע מכל קורה”, כותב יאנסי, “הוא עדיין לא הגיע לסוף הדרך. הוא יכול לעמוד ולהמשיך הלאה”.

בתוך מחילת הארנב

להתמודדות מול סבל קיים בכל זאת רובד נוסף, עמוק עוד יותר. לפני כ-80 שנה הפסיכו-אנליטיקאי אדמונד ברגלר שכתב 25 ספרי פסיכולוגיה, הבחין שבמערכת ההפעלה של הפסיכולוגיה האנושית קיים פגם רציני. משהו הדומה לווירוס או לבאג במערכת מחשב.

ברגלר קרא לזה “החזקה רגשית”. כשאנו סובלים מקושי מנטלי, במקום להמשיך הלאה אנו נתקעים בתוכו, כאילו אנו קצת נהנים ממנו. רעיון הדומה מאוד ל”החזקה” שמדברים עליה בבודהיזם לפיה אנו מחזיקים ברגשות כמו קנאה, כעס ותשוקות.

ברגלר הסכים עם פסיכו-אנליטיקאים קלאסיים שאנו אוגרים במוחנו מגיל ילדות תחושות וחוויות של קיפוח, דחייה, חוסר אונים וכד’. כיוון שהרגשות השליליים נותרים לא פתורים, בהמשך החיים נחווה אותם שוב ושוב בדרכים כואבות. לפי ברגלר, כמבוגרים אנו מפרשים לעתים קרובות את חוויותינו מתוך המושגים שצברנו.

כאשר אנו חווים רגש שלילי אנו נוטים להאשים אוטומטית אחרים ומשוכנעים שהם גרמו לנו להרגיש כך או שהם מקור האכזבה, הכעס או הקנאה שלנו. מעטים מאתנו, לפי ברגלר, מוכנים להכיר בכך שהסבל הרגשי שנגרם לנו נוצר בגלל נכונותנו למחזר אותו.

לדוגמה, אדם שמקנא צריך לנסות להבין מדוע הוא סובל מקנאה. ייתכן שיש לו “החזקה” עמוקה יותר לתחושה של דחייה. בגיל צעיר הוא חווה דחייה שגרמה לו סבל, ומאז זה עולה בכל פעם ומתבטא בדרכים שונות – בפעם הזו בצורה של קנאה. זה המקור הנסתר לסבל שלו.

בספרו Why we suffer (2015) מתאר הפסיכו-תראפיסט פיטר מיכאלסון את התיאוריה של ברגלר. “נניח שאתה עומד בתור לקופה במכולת ומישהו לפתע ‘חותך’ אותך בתור. אתה יכול להגיב באגרסיביות כלפיו או בפסיביות ולא לומר כלום. אם אתה אגרסיבי, אתה בסכנה ‘לזרום עם השליליות’ של המצב ולהפוך ללוחמני. ככל הנראה תסבול מאוחר יותר מתחושת אשמה או מבוכה על תגובתך המוגזמת. אם לא תגיד כלום, אתה גם כן בסכנה ‘לזרום עם השליליות’ כשתהפוך לזועף ורותח מכעס, ובהמשך תבקר את עצמך על הפסיביות שהפגנת כשאפשרת לו להמשיך עם ההתנהגות החצופה שלו.

“אז איך אפשר בסיטואציה כזו לא להיהפך לשלילי? אתה צריך להיות מסוגל לקחת אחריות על השליליות שלך. השליליות הזו שייכת לך. האיש שחתך אותך בתור לא גורם לה. הוא רק מפעיל אותה בך. אתה צריך להתבונן במרכיבי השליליות שמופעלים בתוכך. האם אתה מרגיש שהאיש הפגין חוסר כבוד כלפיך? אם זו התחושה שמכאיבה לך, פירוש הדבר שיש לך החזקה לרגשות שליליים הקשורים בתחושת חוסר חשיבות ואי הערכה”.

מיכאלסון מציע שנשאל את עצמנו שאלות פשוטות: מדוע אני כועס? ממה אני מפחד? מה גורם לי להרגיש עצוב? למה אני מרגיש בודד? ובגדול: מדוע אני סובל?

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!