“שכחנו שיש הבדלים ברורים בין המינים”

המחשבה שההבדלים בקרב המינים נוצרים בעקבות “הבניה חברתית” ושילדים יכולים לבחור את המגדר שלהם תופסת תאוצה. ד”ר לאונרד סאקס, פסיכולוג, רופא ילדים וחוקר מגדר, מסביר מדוע זה לא נכון ואפילו מסוכן, ולמה חשוב שנתחיל להפנים את זה

תמונה: Shutterstock

מדוע ילדות וילדים מתנהגים באופן שונה?” שאלה המרצה בקורס לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת פנסילבניה. הימים היו אמצע שנות ה-80, האינטרנט עוד לא הומצא וגם לא היה אימייל. בקורס ישב לאונרד סאקס, סטודנט צעיר שעמל על הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה וברפואה. המרצה השיבה בעצמה: “כי אנו מלמדים אותם להתנהג באופן שונה. דמיינו עולם אחר שבו נגדל ילדות שישחקו בטנקים ובמשאיות ונעודד בנים לשחק בבובות… בעולם כזה, הרבה מההבדלים באופן שבו בנות ובנים מתנהגים – ואולי כל ההבדלים – ייעלמו”.

בקורס אחר למד סאקס על עבודתו יוצאת הדופן של ד”ר ג’ון מאני, פסיכולוג רפואי אמריקני שהיה מחלוצי חוקרי המגדר והמיניות בעולם. ד”ר מאני ייעץ להוריו של תינוק מסכן שאיבר מינו נפגע, במהלך ברית מילה, לגדל את התינוק בתור בת. לדברי ד”ר מאני התהליך הוביל לתוצאות מצוינות. הילד אהב ללבוש שמלות, לעזור לאמו במטבח ולא נגע בצעצועים של בנים כמו אקדחים ומשאיות. עבודתו של ד”ר מאני הייתה גולת הכותרת בקורס והוכיחה שההבדלים בין בנות לבנים הם רק “הבניה חברתית” הנוצרת מתגמולים או מעידוד שהורים נותנים לילדיהם כאשר הם עוקבים אחר התפקידים המיניים שהם יצרו להם.

תמונה: Shutterstock

סאקס סיים את לימודי הדוקטורט ושכח מכל העניין. הוא החל התמחות ברפואת משפחה והשליך לפח את מרבית הקלסרים מתקופת הלימודים. לא היה לו מושג שיום אחד יחלו לזרום למשרדו תלמידי בית ספר יסודי עם הפרעת קשב וריכוז, ושדווקא הם יגרמו לו לחזור לעסוק בנושא המגדר. משיחות עם הילדים חשד סאקס שאחת הסיבות להפרעת הקשב נטועה בהבדלים הקיימים בין צורות הלמידה של בנים לאלו של בנות.

אבל כשפנה לספרים המקצועיים כדי למצוא חומר בנושא, הוא גילה שרבים מהם אינם מציינים בכלל שקיימים הבדלים מהותיים בין המינים. לא בלמידה, ובטח שלא בהתנהגות. לא רק שהם אינם מציינים זאת, הם אף מקדמים צורה של תקינות פוליטית – לפיה אסור אפילו לרמוז שקיימים הבדלים כלשהם.

“המושגים הנוכחיים שלנו לגבי גבריות ונשיות הם יהירות תרבותית”, כתבה אן פאוסטו סטרלינג, פרופ’ לביולוגיה ולימודי נשים מאוניברסיטת בראון שבפרובידנס, ארה”ב בספרה משנת 2000 (Sexing the Body). “ההחלטה לתייג ילד כבת או כבן היא החלטה חברתית”. הספר זכה לתשבחות בכתב העת הרפואי החשוב New England Journal of Medicine כמו גם בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. באותות כבוד אקדמיים ובפרסים זכה גם ספרה של ג’ודית באטלר, (Gender Trouble 1990). הספר הפך את הפרופ’ לספרות השוואתית מאוניברסיטת ברקלי לסופרסטארית בתחום המגדר. גם באטלר טוענת ש”גבר” ו”אישה” הם מושגים שנוצרו מהבניה חברתית בלבד.

ספרים אחרים, הבחין סאקס, ייעצו להורים שהדרך הטובה ביותר לגדל את ילדיהם היא עם מגדר ניטרלי. כלומר, עליהם לחנך את הבן או את הבת לשחק גם במשחקים של בנים וגם במשחקים של בנות.

תמונה: Shutterstock

כשכבר מצא ספרים המדגישים את ההבדלים בלמידה בין בנים לבנות, הוא הבחין שהם מקדמים סטריאוטיפים שאינם מדויקים: בנות רגשיות יותר והמוח של בנים מתאים יותר ללימודי מתמטיקה. מיואש, החליט סאקס לנבור במחקרים המדעיים בנושא ולכתוב ספר בעצמו – Why Gender Matters – המבוסס על מחקרים, על עבודתו עם אלפי ילדים ועל תצפיותיו ביותר מ-400 בתי ספר ברחבי ארה”ב. הספר יצא בגרסה ראשונה ב-2005 ומאז עודכן שוב ושוב כשנוספו לו מחקרים עדכניים.

“גיליתי שמבחינה מדעית קיימים הבדלים רבים בין בנים לבנות”, הוא אומר בריאיון לאפוק טיימס. “אלה הבדלים מולדים. אני לא אומר שכל הבנים הם אותו הדבר או שכל הבנות אותו הדבר. אני יודע שהם לא. בשלושים השנים האחרונות ביקרו במרפאה שלי אלפי ילדים. אבל העובדה שכל ילד שונה, לא צריכה להשכיח מאיתנו את העובדה שקיימים הבדלים ברורים בקרב המינים”.

על טעם ועל ריח

ההבדלים המהותיים והבסיסיים הראשונים שסאקס הצביע עליהם היו בשמיעה, בראייה ובהרחה. הוא הבין זאת באמצעות מחקר שערכו ד”ר פמלה דלטון ושותפיה שחשף גברים ונשים לריחות שונים שוב ושוב. החוקרים גילו הבדלים מפתיעים בקרב המינים: יכולתן של הנשים להבחין בריח מסוים השתפרה ככל שנחשפו אליו שוב ושוב. בכמה השתפרה? ב-100 אלף אחוז. הנשים הצליחו לזהות ריח אפילו כשריכוז החלקיקים שלו באוויר היה קטן ב-100 אלף ביחס לריכוז ההתחלתי שלו. בהשוואה אליהן, הגברים לא הראו שיפור בכל התהליך (Dalton, Doolittle, Breslin, 2002).

למחקר ניתן למצוא הסבר ברמה האנטומית המצביע על הבדלים ברורים בין נשים לגברים. כיצד נקלט הריח במוחנו? אחרי שהוא מגיע לקולטני הריח באף, הוא עובר באמצעות עצב ההרחה ל”פקעת הריח” במוח שבה מבוצע הפיענוח של אותות הריח. והנה ההפתעה: בפקעת הריח של אישה ממוצעת יש 16.2 מיליון תאים לעומת 9.2 מיליון אצל גברים; ו-6.9 מיליון נוירונים לעומת 3.5 מיליון אצל גברים (Pinto-Oliveira, Santos, Coutinho,+10, Plos1, 2014).

מתברר שבנים גם שומעים פחות טוב מבנות. סאקס רצה להבין האם יכול להיות שכאשר המורה מדברת בכיתה, הבנים אינם שומעים אותה טוב כמו הבנות. ב-2007 נערך מחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק שבדק את הרגישות של אנשים שונים לצלילים. המשתתפים לא חולקו לקבוצת בנים וקבוצת בנות. כל משתתף נבדק בנפרד כדי להבין מהי רגישותו לצלילים. מהמחקר עלה כי רגישותן הממוצעת של נשים גבוהה ב-38 אחוז מהרגישות הממוצעת של גברים (Sagi, D’Alessandro, Norwich, 2007). במחקר נוסף שהם ערכו כעבור שנתיים ההבדלים שהתגלו היו גדולים אף יותר והגיעו ל-49 אחוז.

למעשה כבר ב-1974 נערך מחקר באוניברסיטת סטנפורד שתמך בטענות האלה. המחקר הראה כי נשים רגישות יותר לצליל מאשר גברים. רגישות המתבטאת בעוצמה של כ-8 דציבלים לאורך טווח רחב של צלילים. שלוש שנים קודם לכן חוקר בריטי בשם קולין אליוט דיווח על תוצאות דומות במחקר שערך על בנים ובנות בני חמש (Elliott, noise tolerance and extraversion in children). במילים אחרות, כדי שבן ממוצע ישמע את קולה של המורה מספיק טוב כמו הבת הממוצעת, המורה צריכה לדבר בקול החזק בשמונה דציבלים. אין הכוונה לצעוק, אלא לדבר קצת יותר חזק.

סאקס לא נעצר בהבדלים הבסיסיים האלה והתעניין האם יש גם הבדלים הקשורים בהעדפות או בתכונות מסוימות. מה קורה, למשל, כשנותנים לילדים דף לבן ומבקשים מהם לצייר מה שמתחשק להם? “חוקרים הגיעו באופן עקבי למסקנה שמרבית הבנות יציירו פרחים, עצים או חיות מחמד בצבעים רבים. ומרבית הבנים יציירו סצנת אקשן – מפלצת האוכלת אדם או טיל הפוגע בפלנטה”, כותב סאקס. “בניגוד לבנות שלדמויות בציוריהן יש עיניים, פה, שיער ובגדים, לדמויות בציורי הבנים (אם יש דמויות) בדרך כלל אין עיניים, פה, שיער או בגדים”. באחד המחקרים נבדקו 700 ילדים בני גיל 6 עד 12, מ-13 מדינות, בקרב תרבויות שונות (אפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה). התברר שהבנים כללו מכוניות וסצנות ספורט בציורים בכמות הרבה יותר גדולה מהבנות (בערך פי 2). חלקם גם כללו כלי נשק – דבר שאף בת לא ציירה (Alter-muri , Vazzano, 2014).

מעבודתו עם אלפי ילדים ומתצפיות שערך על גננות ומורות, טוען ד”ר סאקס כי אי הבנת ההבדלים יוצרת סטיגמה. מלמדים מורים שכאשר ילד בן שש מצייר דמות אנושית, צריכים להיות לדמות הזו עיניים, פה ושיער. ואם אין לה – צריך לתקן את הילד. “ההנחה המונחת ביסודם של הדברים ושלא מדברים עליה היא שיש רק דרך אחת נכונה לצייר: עם הרבה צבעים ופרטים. אבל ציורי הבנים בדרך כלל אינם עומדים בקריטריון הזה. וכשהם מציירים סצנות אלימות – כמו אביר ההורג דרקון – יאמרו להם בדרך כלל שהם עברו את הגבול. אולי יעירו להם בצורה עדינה: ‘אנדרו, למה אתה חייב לצייר משהו אלים כל כך? תסתכל על הציור של אמילי, כלבלב חמוד, למה אתה לא יכול לצייר משהו כזה?'”

הערות מסוג זה, הנובעות מאי הבנת ההבדלים בין בנים לבנות, מסביר ד”ר סאקס, גורמות לבנים לסלוד מציור או מאמנויות ויזואליות ולא לעסוק בכך. “התוצאה היא תרבות שבה בנים רבים מאמינים שציור זה לבנות. אבל אין שום דבר מולד בזה – גברים מסוגלים ליצור אמנות נפלאה (לאונרדו דה-וינצ’י וסנדרו בוטיצ’לי כדוגמה, מ”מ).

לקיחת סיכונים

סאקס לא הסתפק בהבדלים הבסיסיים וצלל עמוק עוד יותר למחקרים העוסקים, למשל, בנושא של לקיחת סיכונים. כפי שנראה מיד יש לכך השלכות מרחיקות לכת על עולם העבודה והעסקים. כדי להבין במה מדובר אפשר להתבונן בניסוי שנערך ב-1992, בו ביקשו ממשתתפים לזרוק טבעות לתוך מוט במטרה להשחיל כמה שיותר טבעות. מרבית הנשים הצעירות במשחק עמדו במרחק צעד או שניים מהמטרה, השליכו את הטבעת והמשיכו הלאה. מרבית הגברים הצעירים, לעומתן, עמדו במרחק עשרה צעדים מהמטרה, אף על פי שזה הגדיל במידה רבה את הסיכון להחטיא אותה.

בחלק נוסף בניסוי הביאו החוקרים נשים שיתבוננו בנשים זורקות, וגברים שיתבוננו בגברים זורקים. זה היה החלק המעניין באמת: רוב הנשים המשיכו לזרוק את הטבעת בדיוק באותו אופן שזרקו לפני כן. אבל רוב הגברים התנהגו אחרת – כשצפו בהם גברים אחרים הם לקחו כמה צעדים נוספים אחורה וזרקו מטווח רחוק יותר, אפילו אם לא הכירו את מי שצפה בהם וידעו שלא יפגשו אותו שוב (Sorrentino, Hewitt, Raso-Knott, 1992).

תמונה: Shutterstock

“בנים רבים אוהבים לקחת סיכונים פיזיים ומתרשמים מבנים אחרים הלוקחים סיכונים, במיוחד אם הסיכון מצליח”, כותב ד”ר סאקס. “לעומתם, פחות סביר שבנות ייהנו מלקיחת סיכונים פיזיים למטרת לקיחת הסיכון, והרבה פחות סביר שהן יתרשמו מאנשים אחרים הלוקחים סיכונים”. את הטענה הזו הראו שלושה חוקרים אמריקנים שסקרו גוף מחקרים גדול בנושא לקיחת סיכונים (Byrnes, Miller, Schafer, 1999). אין זה אומר כמובן שבנות אינן מוכנות לקחת סיכונים, אלא שפחות סביר שהן ירצו לקחת אותם מתוך הנאה לדבר. החוקרים גם מציינים שלגיל יש השפעה. ככל שהגיל עולה, כך הנשים מצמצמות את הפער ומתקרבות לגברים מבחינת נטילת סיכונים.

ד”ר לאונרד סאקס

כל הורה מתחיל מכיר את זה: בנים נוטים לרכב על אופניים מהר במורד ירידה תלולה, לקפוץ ממגלשות או לטפס על עץ גבוה. מחקרים שנערכו בארה”ב ומסביב לעולם הצביעו על כך גם כן – בנים נוטים יותר להשתתף בפעילויות פיזיות מסוכנות מאשר בנות (Pickett, Schmid, Boyce, +11, 2002). “אם המזהירה את בנה: ‘אל תרכב על האופניים מעבר לשביל להולכי רגל, כי אתה עלול להיפגע’, מפספסת את הנקודה”, אומר ד”ר סאקס. “בנה יודע שזה מסוכן. הוא רוכב על אופניו ליד השביל להולכי רגל בדיוק בגלל שזה מסוכן”. באופן מפתיע, כשילדים נשאלים מי עלול להיפגע יותר מטיפוס על עץ או מרכיבה על אופניים – בנים או בנות – הם מסכימים שבנות. המציאות במקרה הזה הפוכה – בנים נפגעים יותר (Morrongiello, Midgett, Stanton, 2000).

ייתכן שלקיחת סיכונים משפיעה באופן לא מודע גם על הליהוק של גברים, על פי רוב, לתפקיד ראשי בסרטי אקשן. גברים לוקחים יותר סיכונים וגם נהנים מזה. החיסרון הוא שזה גורם להם למות בכמויות גדולות יותר. מגמה דומה נצפתה גם אצל קופים. החוקרות לינדה פדיגן וסנדרה זוהר בדקו, ב-1997, מדוע יש הרבה נקבות ומעט זכרים בקרב אוכלוסיית קופי מקוק יפנים במחנה קופים בטקסס (בעבר היחס היה כמעט 1 ל-1 אבל קפץ ל-1 ל-5). הן סרקו מידע לאורך 21 שנה והגיעו למסקנה כי “הזכרים נעלמו בגלל התנהגות לקיחת הסיכונים שלהם”, כמו ניסיון לחצות כביש מהיר (ולהימחץ על ידי משאית). בניגוד לטענה שבנים מושפעים מהבניה חברתית הגורמת להם לקחת סיכונים רבים יותר, הקופים הזכרים לא לקחו סיכונים כי צפו בסרטי ג’יימס בונד או שיחקו במשחקי וידאו. אלא כי נולדו עם מאפיינים שגרמו להם להסתכן יותר מנקבות.

בראיונות עבודה גברים מעזים להסתכן יותר ולבקש שכר גבוה יותר | Shutterstock

מכאן ניתן לגזור שאלה נוספת: על מה משפיעה לקיחת סיכונים בטווח הארוך? האם היא יכולה להשפיע, למשל, על רמת השכר של הבן לעומת רמת השכר של הבת? היום, השכר הממוצע של נשים העובדות במשרה מלאה נמוך מהשכר הממוצע של גברים. עובדה הנצפית ברוב חלקי העולם. העיתונות מלאה באין-ספור סיבות כלכליות והיסטוריות לכך, בהן גם אפליה. אבל האם יכול להיות שבעידן העכשווי זה קשור בדבר מעט שונה? מחקר שנערך באוניברסיטת קרנגי מלון בדק את משכורותיהם של סטודנטים שסיימו זה עתה את לימודיהם לתואר שני בתחום הניהול, והראה כי כבר בעבודה הראשונה השכר ההתחלתי של הגברים היה גבוה בשמונה אחוזים בממוצע משכרן של הנשים. האם זה קרה בגלל שהמעסיקים העדיפו גברים והפלו נשים? כשבדקו מדוע, התברר שהגברים פשוט ביקשו שכר גבוה יותר. 57 אחוז מהם עשו כך, לעומת שבעה אחוזים בלבד בקרב הנשים. ומי שביקש – בדרך כלל גם קיבל. במילים אחרות, פערי השכר נבעו מהעובדה הפשוטה שהנשים לא ביקשו יותר כסף. לבקש יותר כסף פירושו לקחת סיכון גדול יותר, במיוחד כשזו הצעת העבודה הראשונה שלך (Babcock, Laschever, 2003).

סאקס טוען שהדבר הראשון שהורים צריכים להפסיק לעשות זה לגונן על בנותיהן | תמונה: Shutterstock

מחקר שנערך ב-2018 הראה דבר דומה – פער השכר באחת החברות הגדולות בעולם נובע כמעט אך ורק מלקיחת סיכון (כתבנו על המחקר בגיליון 321). מתברר שהנהגים הגברים ב-Uber ארה”ב הרוויחו בממוצע לאורך מספר שנים 21.28 דולר לשעה, ואילו נשים הרוויחו רק 20.04 דולר. הסיבה לכך לא יכולה להיות אפליה, שכן השכר בחברה נקבע על פי נוסחה אחידה לגברים ולנשים. אז מה גרם לפער? גברים נטו לקחת סיכון רב יותר – הם בחרו במסלולי נסיעה בהם שיעור הפשע גבוה יותר ולכן מחירי הנסיעות גבוהים יותר כפיצוי על הסיכון. והם גם נטו לנהוג מהר יותר ולכן צברו יותר נסיעות באותו פרק זמן (The Gender Earnings Gap in the Gig Economy, 2018).

“כדי להצליח בעסקים אתה חייב לקחת סיכונים”, מסביר ד”ר סאקס. “אתה רוצה שבתך תהיה מסוגלת לעשות זאת – לקחת סיכון ברגע הנכון. אבל איך תוכל להעצים אותה שתרגיש ביטחון עצמי לעשות זאת?”

סאקס טוען שהדבר הראשון שהורים צריכים להפסיק לעשות זה לגונן על בנותיהן. “צפיתי בהבדלים גדולים באופן שבו הורים מגיבים כשהילד שלהם נפצע. כשג’ייסון בן ה-14 נפצע בגבו לאחר ששיחק פוטבול ובקושי הצליח ללכת, אביו עזר לבנו הלוחם לדדות למשרד שלי. הוא היה מודאג, אבל גם גאה… ‘ג’ייסון הקריב את גופו כדי לעצור את הבחור השני שהחזיק בכדור’, אמר האב. ‘כך ניצחנו'”. אבל כשטרייסי בת ה-14 סבלה מאותה פציעה בדיוק כששיחקה הוקי, השאלה הראשונה של הוריה הייתה “האם טרייסי צריכה לוותר על הוקי?”

“בדיוק את זה לא צריך לעשות”, אומר סאקס ומספר על מחנכת איסלנדית בשם מרגרט פאלה אולפסדוטיר (Margrét Pála Ólafsdóttir) שפיתחה תוכנית המעודדת בנות צעירות לקחת סיכון. אחד התרגילים של אולפסדוטיר היה לקחת את הבנות לפארק ולבקש מהן לרוץ יחפות על האבנים, ולאחר מכן לאפשר להן לרקוד. כשאחת הבנות נאנחה שכואב לה ברגל בגלל האבנים, שאלה אולפסדוטיר את יתר הבנות: “מה אנחנו יכולות לעשות במקום להתלונן שכואב?” “לשיר” ענו הבנות שהכירו את התרגולת. ככל שחלף הזמן הבנות החלו ליצור בעצמן אתגרים ולקחת יותר סיכונים.

אגרסיביות בונה

בספרו מונה ד”ר סאקס הבדלים רבים נוספים בין בנים לבנות, כמו אופן הלמידה (מתברר שניתן ללמד פיזיקה באופן שיהיו יותר נשים במקצועות מדעיים) והיחס למין (מרבית הנשים מעדיפות קשר מיני בהקשר של יחסי אהבה ארוכי טווח, בעוד גברים עושים זאת כדי לספק את תשוקותיהם).

אחד ההבדלים המעניינים שסאקס מצביע עליהם עוסק באופן שבו בנים ובנות יוצרים חברויות חדשות. הפסיכולוגית ג’נט לוור השקיעה שנה מחייה כדי לצפות בהתנהגות של ילדים בבית ספר יסודי בארה”ב. התובנה הכי מעניינת שלה הייתה שבנים משתמשים באלימות פיזית (באגרסיביות) זה כלפי זה יחסית הרבה, בערך 20 פעמים יותר מאשר בנות עושות זאת זו מול זו. מדובר במסקנה די אינטואיטיבית. אבל החלק המעניין לא היה זה, אלא העובדה שבנים המשתמשים באגרסיביות אלו עם אלו הופכים בדרך כלל לחברים לאחר מכן, ובנות לא – הן אינן משחקות יותר זו עם זו ונוטרות טינה. אגרסיביות בקרב בנות אינה בונה מערכת יחסים, היא הורסת אותה. אבל בנים משתמשים באגרסיביות כדי לתקשר ולהתחבר זה לזה. הם עושים זאת לא רק בבית הספר, אלא גם בחוגים שאחרי שעות הלימודים, בכדורגל ובאגרוף תאילנדי. כך נוצרות מערכות יחסים שלפעמים מחזיקות לכל החיים.

“אגרסיביות משפיעה גם על הדרך שבה בנים מדברים זה עם זה”, מסביר סאקס. “תכניסו מכשיר הקלטה לחדר הלבשה של בנים ותקשיבו להתלוצצויות: ‘אימא שלך שמנה כל כך שהיא ישבה על אייפד והוא הפך לטלוויזיה שטוחה!’ ‘אימא שלך טיפשה כל כך שהיא חושבת שטאקו בל היא חברת טלפונים במקסיקו’… אגרסיביות כזו היא מצב של יחסים בין אישיים בקרב בנים. לבנות קשה לקבל ולהבין את זה”.

במחקר שנערך ב-1996 התגלה שאגרסיביות היא העדפה המופיעה אצל בנים כבר מרגע שהם מסוגלים לדבר. “כבר בגיל שנתיים, כשניתנת לבנים אפשרות לבחור בין סיפור אלים לבין סיפור חמים, הם בדרך כלל בוחרים בסיפורים האלימים. בנות בגיל הזה בדרך כלל בוחרות בסיפורים החמימים”, כותבים החוקרים (Tracy Collins-Standley, 1996).

תמונה: Shutterstock

מחקרים אחרים מצביעים שהאגרסיביות הגברית נוצרת עוד קודם – ברחם, בזכות הורמונים גבריים המשפיעים על העובר. כדי להבין זאת, חלק מהחוקרים התבוננו על בנות הסובלות ממצב רפואי מיוחד הנקרא “היפרפלזיה מולדת של האדרנל” (CAH). במצב זה מיוצרת במוחה של הבת, בעודה ברחם, רמה גבוהה של הורמון גברי הגורם לה להיוולד עם “מוח גברי”. כשמוצע לה לבחור בין צעצוע של מטוס, דמות צבאית או בובת ברבי – קיים סיכוי גבוה שהיא תבחר במטוס או בדמות הצבאית (Berenbaum, Snyder, Klein, Pescovitz, 1995). ככל שמוחה נחשף יותר להורמון הגברי, כך התנהגותה תהיה גברית יותר. סאקס טוען שהורים שניסו להשפיע על בנות כאלה לשחק במשחקים “נשיים” לא הצליחו להשיג שום השפעה.

למרבה הצער, הוא כותב, מחנכים רבים אוסרים כיום על בנים להתנהג בצורה שבנים מתנהגים בטענה שזה מעודד התנהגות אלימה. “היה מקרה של ילד בן עשר בשם ג’וני ג’ונס שהלך לחזית הכיתה כדי לקבל מהמורה עיפרון. בדרכו חזרה, חברו העמיד פנים שהוא ‘יורה’ עליו. בתגובה, ג’וני העמיד פנים שהוא מותח חץ וקשת ו’יורה’ בחזרה… המורה לקחה את שני הבנים למסדרון ונזפה בהם. לאחר מכן היא שלחה את ג’וני למנהל.

“הפתרון לאילוף הדחף האגרסיבי של בנים הוא לא לדכא את הדחף בכל פעם שהוא מופיע, אלא להמיר אותו. לרומם אותו למשהו מועיל. ג’ולי קולינס, יועצת בבית ספר תיכון שבו ביקרתי בג’ורג’טאון, הסבירה את זה כך: ‘אתה לא יכול להפוך בריון לילד פרחים. אבל אתה יכול להפוך בריון לאביר'”.

תמונה: Shutterstock

אגב, הטרדה מינית היא סוג של בריונות, אבל המוטיבציה לבצע אותה שונה, מסביר סאקס. “הצורה השכיחה ביותר של הטרדה מינית היא בן המטריד בת שסירבה לו. בתצפיותיי ביותר מ-400 בתי ספר, מצאתי כי בתי ספר שהיו אפקטיביים ביותר במניעת הטרדות מיניות הם אלה המלמדים בנים להיות ג’נטלמנים ובנות להיות לֵיְדִּי’ס. ג’נטלמן אינו מטריד ליידי, וליידי לא תסבול הטרדה”.

בספרו מתייחס ד”ר סאקס גם ל”אנומליות” – בנים שאינם מתנהגים לפי מאפיינים גבריים ובנות שאינן מתנהגות לפי מאפיינים נשיים. לא מדובר בטרנסג’נדרים או בהומואים. אלא בילדים בעלי מאפיינים השונים מעט מכל היתר. בנים כאלה הם בדרך כלל פחות אגרסיביים. הם יכולים ליהנות מספורט, אבל ספורט שאין בו מגע, כמו טניס או באולינג. הם לא ישחקו כדורגל כי הם לא אוהבים לפגוע או להיפגע. “עבור רבים מהבנים האלה החברים הקרובים ביותר שלהם ביסודי הם בנות. כשהם מגיעים לחטיבת הביניים, הבנות רוצות להכיר את הבנים המגניבים. וכיוון שהילדים האלה אינם מגניבים, הם נותרים ללא חברים”. הסוציולוגית פרופ’ פטריסיה קאיו סקסטון גילתה בשנות ה-60 כי אף על פי שבנים כאלה נראים מבוהלים, הבנות “האנומליות” הן חסרות פחד, עצמאיות ותחרותיות. הן הפכו לנשים האינטלקטואליות ביותר בבגרותן (Sexton, Feminized Male, 1969).

גם במקרה זה, ה”אנומליות” נובעות מסיבות מולדות. מאפיינים גבריים כמו קול עמוק ואגרסיביות גבוהה קשורים כאמור בהורמונים זכריים כמו טסטוסטרון (כמו גם בקולטנים שלהם) המשפיעים על גנים מסוימים ומפעילים אותם, והתוצאה היא מוח גברי – תהליך שמתחיל ברחם (לדוגמה: Auyeung, Lombardo, Baron-Cohen, 2013).

הטבע האמיתי חזק יותר

אז כיצד הגענו למצב שבו הורים מחליטים לשנות את הזהות המגדרית של ילדיהם? סאקס חוזר לקורס שבו למד על ג’ון מאני, הנחשב לאחד המדענים המובילים בתחום לימודי הג’נדר בשנות ה-60 וה-70, וזה שייעץ להורים לגדל את בנם בתור בת לאחר שאיבר מינו נפגע. אחרי הכול, אם ג’נדר הוא רק הבניה חברתית, כלומר, ילדים הופכים לבנים או לבנות בגלל הדרך שבה הוריהם גידלו אותם, אז ניתן להלביש בן בשמלה ולגדל אותו כבת והכול יהיה בסדר.

אבל ד”ר מאני לא הציע רק את זה. הוא המליץ להורים לחתוך את אשכיו של הילד ולהתחיל לתת לו הורמונים נשיים כשהוא יגיע לבגרות מינית. הוא פרסם דוחות על “הילד שגודל כילדה” וטען שהוא גדל באושר, נהנה לשחק בבובות ולסייע לאמו במטבח.

בינתיים, התברר שלילד היה תאום זהה שגדל בתור בן. הוא אהב להעמיד פנים שהוא יורה באנשים באקדח ולקפוץ בשלוליות בוץ. “אני זוכר שקראתי את הדוחות האלה כשהייתי סטודנט. הם היו משכנעים מאוד, לא רק עבורי, אלא עבור כל מי שקרא אותם”, נזכר ד”ר סאקס. “עד 1997, מרבית המומחים הסכימו שג’נדר הוא רק הבניה חברתית – המצאה של החברה”.

מה קרה ב-1997? ד”ר מילטון דיימונד מאוניברסיטת קנזס החליט ליצור קשר עם ד”ר מאני כדי לשאול מה קרה “לילד שגודל בתור ילדה” ומדוע לא פורסמו דיווחי המשך על כך. ד”ר מאני השיב שאיבד קשר עם המשפחה אחרי שעברה דירה. לא משוכנע, איתר ד”ר דיימונד את הילד שהפך לנער, ולמד כי ד”ר מאני שיקר – הילד לא אימץ באושר את תפקיד הבת. הוא נקרא “ילד גורילה” על ידי חבריו לכיתה בגלל נטיותיו הגבריות. הוא שנא בובות ושמלות ואהב להתגושש. הוא היה אומלל לגמרי בתור בת וניסה פעמיים להתאבד. אחרי הניסיון השני הוריו סיפרו לו את האמת – שנולד בתור בן וגודל בתור בת בהמלצתו של ד”ר מאני. הילד דרש מיד שיאפשרו לו לחזור להיות בן, על אף שלא היה לו יותר איבר מין ולא אשכים, ועל אף שכבר קיבל הורמונים נשיים במשך מספר שנים. הוא בחר לעצמו שם חדש: “דיוויד”. הוא הרגיש שחייו היו מאבק של דיוויד מול גוליית. ב-2004 הוא התאבד.

הסיפור גרם לרבים לפקפק בתיאוריה של ד”ר מאני על הג’נדר. לא רק בגלל שמאני שיקר, אלא בגלל שהילד לא הצליח להפוך לילדה, אף על פי שסיפקו לו בובות, שמלות והורמונים נשיים וגם לא סיפרו לו שהוא נולד בן. בסופו של דבר הוא אף דחה את השינוי. הטבע האמיתי שלו היה חזק יותר. “היו אנשים שלא הסכימו שיש לכך השלכות כלשהן על התיאוריות. הם המשיכו לתמוך ברעיון של ד”ר מאני שג’נדר זו המצאה של החברה. הם אמרו: איזו מסקנה ניתן להסיק ממקרה אחד? נוסף לזה, ההורים שינו את מינו של הילד רק בגיל שנה וחצי. אולי הניסוי היה עובד טוב יותר לוּ היו משנים את הילד לילדה מוקדם יותר”.

כיום זה כבר הפך לתופעה, במיוחד בארה”ב ובקנדה – הורים לילדים קטנים טוענים שהילד בן החמש אוהב להתלבש כמו בת, ואפילו אומר שהוא בת. סאקס מסביר שמחקרים רבים עקבו אחר ילדים כאלה במשך 15 או 20 שנה לבגרותם, ובכל מחקר, מרבית הבנים גדלים להיות גברים שאין להם שום עניין להיות אישה (לדוגמה: Drummond, Bradley, Peterson-Badali, Zucker, 2008). באחד המחקרים הגדולים ביותר, מתוך 139 בנים שהתעקשו בילדותם שהם בנות הכלואות בגוף של בן, רק 12 אחוז המשיכו להרגיש כך בגיל ההתבגרות או כשהפכו לבוגרים. כלומר, 88 אחוז מהבנים יצאו מזה (Bailey, The man who would be queen). “במילים אחרות, אצל מרבית הבנים הצעירים כשזה קורה, זה רק שלב בחיים”, טוען סאקס. “ולמרות זאת, קיימת היום חשיבה בקרב ארגוני בריאות פסיכיאטריים מובילים, ש’הלקוח תמיד צודק’. אם ילד בן שש אומר לך שהוא בעצם בת, אתה משנה את השם שלו לשם של בת ושולח אותו לבית הספר לבוש בשמלה, מבלי בכלל לחקור ולנסות להבין מה גורם לו לחשוב כך. זה ניצחון האידיאולוגיה על המציאות”.

“אנשים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כמו ג’ודית באטלר (שספרה הוזכר בתחילת הכתבה, מ”מ), טוענים שג’נדר זה עניין של עשייה, שזה הבניה חברתית טוטאלית”, אומר לי סאקס כדי לסכם את עמדתו: “מנגד, אנשים מסוימים בצד הימני טוענים שנשים נבנו מראש להיות מטפלות וגברים נבנו מראש להיות ציידים. אני טוען שבאטלר ותומכיה משמאל טועים בעובדות: היבטים רבים בג’נדר הם מולדים. אבל גם אנשים בימין טועים: ההבדלים המולדים לא צריכים ליצור מגבלות חברתיות”.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!