אסטרטגיית המוסר של גנרל דה גול

המנהיג שבחר באסטרטגיה של מוסר וערכים בשעה שכל האחרים חשבו אחרת

גנרל דה גול עומד לצד גנרל לקלארק וקצינים בתחנת הרכבת מונפרנס בפריז, 1944.

האם הנסיבות הן שיוצרות מנהיג או המנהיג הוא שמעצב את הנסיבות לטובתו? – שאלה זו עומדת לפתחו של כל אדם המבקש להבין מהו הסוד ההופך מדינאי למנהיג. התשובה היא גם וגם. שארל דה גול, שלימים היה נשיא צרפת, זכה בתואר הנכסף של מנהיג משכמו ומעלה בגלל הנסיבות של מלחמת העולם השנייה שהביאו את היטלר להכריז מלחמה על צרפת ולהנחיל לה תבוסה בשדה הקרב. מבחינה זו, דה גול היה האדם הנכון בזמן הנכון. אבל האם הוא היה במקום הנכון?

בתוקף תפקידו כמנכ”ל משרד המלחמה, דה גול היה מחובר, באותם ימים, לצמרת הביטחונית והמדינית של צרפת, אך הוא לא היה בעמדת מנהיגות משל עצמו: קרוב למקום הנכון, בלי ספק, אך עדיין לא בקדמת הבמה. דה גול לא היה אישיות פוליטית כי אם איש צבא. במלחמת העולם הראשונה, הוא לא הצטיין במיוחד בשדה הקרב, אך גילה עד מהרה כישורים בתכנון אסטרטגי. בשנות ה-30 הוא שקד על פיתוח הדוקטרינה הצבאית החדשה של צרפת, אך רעיונותיו נדחו על הסף. יריביו במטה הכללי תכננו את שדה הקרב העתידי בדמותה של מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה עשר שנים קודם להן. דה גול נותר במיעוט. אך מתוך כבוד עצמי וראיית הנולד, העדיף לדבוק בדעותיו ונותר כסלע איתן. הוא השכיל לתעל את תסכולו ופרסם שלושה ספרים שבהם הציג את רעיונותיו הנועזים, בהם הערכתו שקרבות בין טנקים יכריעו את גורל המלחמה ולאו דווקא התנגשות בין חיילים המנהלים מלחמת שדה.

עם נפילת צרפת בידי גרמניה, המשבר שפקד את הצבא בפרט, ואת אזרחי צרפת בכלל, הביא לבחירתו המזורזת של מרשל פטן לראשות הממשלה. גיבור מלחמת העולם הראשונה – פטן, שהיה כבר בן 80 שנה, הצהיר עם היבחרו על שאיפתו להשיג הפסקת אש עם גרמניה. המשמעות לא הייתה רק צבאית. מבחינה פוליטית, החתימה על הסכם להפסקת אש פירושה היה כי צרפת מתנערת מן הברית שכרתה עם בריטניה, חוברת מעתה לגרמניה הנאצית ומתייצבת לצידה.

דה גול חלק מכול וכול על הגישה הפייסנית והתבוסתנית של פטן. להניח, ביוני 1940, כי ניצחונה של גרמניה הוא סוף פסוק במלחמה, בשעה שברית המועצות וארה”ב עדיין לא התערבו בה ולא אמרו את מילתם האחרונה הייתה, בעיני דה גול, טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. בתור פטריוט בכל רמ”ח אבריו הוא נחרד במיוחד מן המשמעות המוסרית של ההסכם. זה היה עבורו להוסיף חטא על פשע. פטן היה מוכן בלי כחל וסרק לבגוד בבריטניה, שהייתה בעלת ברית מאז 1904, ובכך לפגוע בכבודה של צרפת פגיעה אנושה ובלתי נסלחת. על פניו, דה גול, שהכיר את פטן מקרוב, יכול היה לקבל עליו את הדין, למתן את חילוקי הדעות עמו, לחבור אליו, להסתמן כיורשו ולחכות להזדמנות שהייתה מגיעה במוקדם או במאוחר ולרשת את מקומו.

דה גול בחר לפתוח דרך חדשה, לעלות על מסלול נועז וקרא תיגר על מי שנחשב באותה תקופה לאבי האומה. נוכח התבוסה הצבאית, המדינית והמוסרית, החליט דה גול, בהיעדר חלופה הנראית לעין, להיות האיש שיקום ויאמר לפטן: “לא”. זה לא היה דבר של מה בכך. איש צבא כמו דה גול שחונך על ברכי המשמעת הצבאית והכיר בכפיפות הצבא לדרג המדיני עשה את הצעד הבלתי מצופה מאיש צבא, אך הנחוץ וההכרחי ממנהיג. ב-18 ביוני 1940, בקריאה ששודרה בגלי האתר של ה-BBC מלונדון, מקום מושבו החדש, פנה דה גול להמוני הצרפתים להצטרף לארגון אשר עמד בראשו – צרפת החופשית שמו – כדי להמשיך במאבק הצבאי עם גרמניה. דה גול גם ידע שבחודשים הראשונים הוא ימשוך אליו את האמיצים והנועזים שדחו על הסף כל שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, וכי רק בהדרגה יצליח לשכנע את המוני הצרפתים להעביר את תמיכתם מפטן אליו.

דווקא משום שהיה משוכנע שהקו שלו נכון מבחינה אסטרטגית ומוסרית כאחד, דה גול היה מסוגל להתאזר בסבלנות  ולגלות איפוק בכל הקשור לתמיכת ההמונים בו. לא היה לו ספק שתמיכה זו תגיע בסופו של דבר אף שתתמהמה. פטן נשען על התהילה של היותו החייל הוותיק והמנוסה של צרפת, ואילו דה גול הצטייר בעיני יריביו כשאפתן וחתרן הניחן בשיגעון גדלות. לפניו עמדו שתי  משימות המשלימות זו את זו. הראשונה הייתה לבנות לעצמו לגיטימציה בין-לאומית כדי להצטייר כחלופה לפטן. לא הייתה למאבקו כל תוחלת מבלי להשיג תמיכה והכרה של בעלות הברית, מלבד בריטניה, כך שבתום המלחמה תיחשב צרפת למעצמה מנצחת, ולא מדינת אויב מובסת לצידן של גרמניה ואיטליה. משימתו השנייה הייתה להביא לכך שארגוני המחתרת שפעלו בצרפת באופן עצמאי במישור הצבאי, המודיעיני והתעמולתי נגד הכובש הגרמני וממשלת וישי בראשותו של פטן, יכירו במנהיגותו כראש המחתרת בצרפת, ברחבי האימפריה הצרפתית ובלונדון.

שליח מטעמו יצא לצרפת כדי לקבל מכלל הארגונים את הסכמתם לראות בדה גול את מנהיג המחתרת הבלתי מעורער, לתאם מולו את הפעולות ולקבל בתמורה סיוע כספי ונשק. שתי המשימות האלו שהלכו והתגשמו בהדרגה הכשירו את הלבבות בצרפת. ככל שהמערכה הצבאית הלכה והתרחבה, והיטלר נתקל בבעיות ובקשיים בחזיתות השונות, נדרשה צרפת לספק מתנדבים שיסייעו לגרמנים. הדבר הגדיש את הסאה. וכך דעך כוכבו של פטן וזוהרו של דה גול בלט יותר לעיני הצרפתים.

הלכה וגברה הזדהותם של בני נוער וצעירים עם סירובו העקרוני והמעשי להשלים עם הכניעה והמצב הקיים. תרמה ליצירת דמותו ותדמיתו כגואל האומה תמיכתם הסגולית של גדולי הרוח, הספרות וההגות בצרפת אשר הכירו במנהיגותו לא על בסיס היכרות עמו כי אם מתוך הבנה שדה גול אכן מגלם את הנאמנות לערכי הרפובליקה, ובראש ובראשונה – החירות. בכל תקופת המלחמה, הקפיד דה גול להופיע במדי צבא, ולשדר שידורים לאומה בהם התייחס להתפתחויות הצבאיות והמדיניות תוך גינוי חריף של שיתוף הפעולה המחפיר עם גרמניה הנאצית. כך הפך דה גול  לדמות בלתי נראית מצד אחד, אך מצד שני נוכחת היטב בקולו הרם אשר שידר ביטחון בצדקת הדרך ובניצחון הקרב.

דה גול שידר תעוזה בלתי רגילה והוא לא נגרר אחר האירועים. הייתה לו ראייה מפוכחת, והוא היה נכון לעשות מעשה. הוא יצר גרעין קשה של נאמנים וסחף אנשים שהלכו שבי אחריו. לאחר הפלישה לנורמנדי, ביוני 1944, בידי הכוחות האמריקניים, הבריטים והצרפתים דרכה של צרפת אל השחרור מהכיבוש הנאצי הייתה קצרה. באוגוסט 1944, נכנסו ארגוני המחתרת הצרפתיים לפריז והוציאו את הכוחות הגרמנים מן הבירה, ממשלת וישי נפלה ומנהיגיה נעצרו. דה גול עמד בראש הממשלה הזמנית עד עריכת הבחירות הכלליות הראשונות שבהן ניצח ביד רמה. ואולם, חילוקי הדעות בינו לבין המפלגות האחרות לגבי אופיו של המשטר הרפובליקני הצרפתי החדש הביאו אותו להגיש את התפטרותו כבר בשנת 1946. דה גול פרש לביתו והקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונות המלחמה שלו. נראה היה כי דרכו הציבורית הגיעה לקיצה. ואולם, הנסיבות שוב הפכו את הקערה על פיה ודה גול נדרש שנית להציל את צרפת – הפעם לא מן האויב הגרמני אלא מידי עצמה.

מילה משנה מציאות

החזית לא הייתה עוד על אדמת צרפת אלא באלג’יריה שבה החל מ-1954 פרצה התקוממות ערבית-מוסלמית נגד הנוכחות והשליטה הצרפתית במקום. אמנם ידה של צרפת הייתה על העליונה מבחינה צבאית, אך לא היה בכוחה לשים קץ להתקוממות העממית שנהנתה מלגיטימציה בין-לאומית. ממשלות קמו ונפלו. והנה, במאי 1958, עלה לשלטון ראש ממשלה חדש אשר נאמר עליו שהוא לא פוסל אפשרות של קיום משא ומתן ישיר עם המורדים באלג’יריה אשר תבעו לכונן מדינה עצמאית. די היה בעצם הידיעה כדי להביא את המתיישבים הצרפתים באלג’יריה לצאת בהפגנות ענק באלג’יר כדי לערער על הלגיטימיות של הממשלה שזה עתה קמה. המחאה לא הייתה אזרחית בלבד. ראשי הצבא עודדו אותה ואף נטלו בה חלק. האיום לתפוס את השלטון בכוח עמד על הפרק והחל לתפוס תאוצה. כדי למצוא מוצא מן המשבר, עלתה הצעה – לא שגרתית במשטר דמוקרטי תקין – שזכתה לתמיכת ההמונים באלג’יריה. ולפיה ראש הממשלה הטרי יגיש את התפטרותו ובמקומו יתמנה לא אחר מאשר דה גול.

אף שמינויו נבע מלחץ הצבא והמתיישבים, ולא מבחירות כלליות בהשתתפות אזרחי צרפת, נעתר דה גול לבקשה כדי לחלץ את צרפת שהייתה על סף מלחמת אזרחים. מי שגאל בעבר את צרפת מתבוסה וחרפה יצליח להשיב את הסדר ולהחזיר את החיילים לבסיסיהם תוך שמירה על אלג’יריה בחיקה של צרפת.

הצעד הראשון שנקט דה גול, לאחר עלייתו לשלטון, היה לשנות את החוקה. דה גול גרס כי נחוץ לכונן משטר נשיאותי אשר יחזק את הרשות המבצעת על חשבון האינטרסים הצרים של המפלגות הקטנות. על סמך החוקה של הרפובליקה החמישית, הוענקו לנשיא, שהיה למפקד העליון של הצבא, סמכויות נרחבות: הוא יכול לפזר את הפרלמנט, לקבוע את הנושאים לדיון בו, ליזום ולערוך משאל עם בנושאים שונים שיוכרעו על ידי האזרחים במקום בפרלמנט. תקופת כהונתו של הנשיא נקבעה לשבע שנים, לא פחות. הוא גם קבע שאת הנשיא יבחרו בבחירה ישירה כלל האזרחים, ולא  חברי האסיפה הלאומית כפי שהיה נהוג עד כה. לאחר אישור החוקה החדשה, ניגש דה גול לפתור את המשבר באלג’יריה במטרה לקבל החלטות אמיצות והרות גורל.

הוא בחן את כל החלופות, כולל החלת האזרחות על מיליוני התושבים המוסלמים באלג’יריה. ואולם, משתפס שהצעד הזה ישנה את אופייה של צרפת וידרוש הפניית משאבים אדירה והשקעות מסיביות באלג’יריה, דה גול הגיע למסקנה שהפתרון היחידי הוא לצאת אחת ולתמיד מחבל ארץ שמעולם לא היה מבחינה היסטורית ותרבותית חלק מן המולדת הצרפתית. יתירה מזאת, ההקשר הבין-לאומי תרם את חלקו בהחלטה. הדה-קולוניזציה הייתה בעיצומה, ודה גול לא ראה סיכוי להשיב על כנו את הסדר העולמי הקודם ששלל את הזכות להגדרה עצמית של עמי אסיה, אפריקה וערב. על כן, אחרי שנים של עימות דרך הקנה, פתח דה גול במשא ומתן ישיר עם נציגות המורדים. ראשי הצבא והמתיישבים שהעלו אותו לשלטון חשו כי דה גול בגד בהם וכי הברכה שבעלייתו לשלטון נהפכה לקללה עבורם.

קמו ארגונים חשאיים שניסו להתנקש בחייו. קציני צבא בכירים פתחו במרד הדומה לזה שפרץ ב-1958, אך האיומים לא הביאו את דה גול מלסטות מדרכו. יותר ממה שהיה חשוב לו להמשיך ולספח את אלג’יריה, הוא ראה לנגד עיניו את מעמדה הבין-לאומי של צרפת ולכידותה הפנימית. בשנת 1962, לאחר עריכת משאל עם לעצמאות, עזבה צרפת את אלג’יריה בתום 132 שנה של נוכחות צבאית ואזרחית בלעדית. כמיליון מתיישבים צרפתים יצאו את מולדתם ונקלטו בצרפת שבאותה תקופה שגשגה וצמחה מבחינה כלכלית.

דה גול הפתיע שוב בגדול: תומכיו הפכו למתנגדיו המושבעים, ואילו מתנגדיו הפכו לתומכיו. אף שהוא עלה לשלטון על כתפי הצבא והמתנחלים, מן הרגע שההגה עבר לידיו, גישתו הממלכתית ניצחה ביד רמה. הוא הדף ודחה מכול וכול את הלחצים שתבעו ממנו לגמול להם על תמיכתם בו.

במלחמת העולם השנייה, כמו במלחמת אלג’יריה, פעל דה גול בתור מנהיג נחוש המודע לכך שדרכו תזכה לתמיכה לא בבת אחת, אלא בהדרגה. אף שנמתחה ביקורת על סגנונו הסמכותי, איש לא ערער על כך שהאינטרס אשר הניע אותו היה מעמדה של צרפת, וייעודה.

כך נהג כאשר החליט לכרות ברית עם האויב המסורתי של צרפת – הלא היא גרמניה. הוא התגבר על החששות של הצרפתים שהסתפקו בשלום בין המדינות, אך לא ששו להתפייס עם העם הגרמני. דה גול נסע לגרמניה בביקור רשמי, נפגש עם ראשי המדינה ונאם בגרמנית באסיפת המונים שסימנה את התקבלותם של הגרמנים למשפחת העמים. דה גול הותיר הצידה את המשקעים וחזה כי אירופה החדשה שבנייתה החלה בתקופת כהונתו תתבסס בעיקר על ברית הדוקה שבין צרפת לגרמניה.

לסיום, מנהיגות איננה נבחנת רק בימי התהילה של המנהיג אלא גם בדמדומיה. כשהצליח דה גול להרגיע את הרוחות הסוערות שפרצו במרד הסטודנטים, במאי 1968, ולהשיב את הסדר הציבורי על כנו, הבין הנשיא שעליו לפרוש בקרוב בגיל מופלג (הוא היה בן 78). כדרכו הוא קרא לערוך משאל עם שנגע לרפורמה חסרת משמעות בשלטון המקומי תוך כדי הודעה שאם הרפורמה לא תזכה ברוב קולות, הוא יתפטר מתפקידו. דה גול הפסיד. ובקול דממה דקה, בלי מסיבת עיתונאים או ריאיון לאומה, פרש דה גול מכהונתו לאחר 11 שנים ברציפות בהן היה נשיא צרפת. מנהיג מוכיח את מנהיגותו גם באופן שבו הוא פורש מתפקידו.

בכל השנים האלו, רבים מאוד חלקו על דרכו וראו בו בוגד: חסידי פטן ותומכי שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית תחילה, ושוחרי הקולוניאליזם הצרפתי באלג’יריה, בהמשך. מבחינה זאת, אף שהשתייך לימין יריביו העיקריים והעיקשים ביותר עמדו מימינו. אך מול מנהיגותו הכריזמטית, הם לא יכלו לו ולא סלחו לו על כך. לימים, נולדו וגדלו דורות של צרפתים שלא ידעו את דה גול, ואף על פי כן, קמה וצמחה ערגה למנהיג שהאמין בכוחה של המילה להביא המונים ללכת אחריו, ועוד יותר בכוחו של מנהיג לשנות את המציאות.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!