אפוק טיימס מגזין מרחיב דעת, מעורר מחשבה
Shutterstock.com
בתחילת שנות ה-80, ז׳ק בנווניסט (Benveniste, 2004-1935) היה אימונולוג בעל שם בצרפת. הוא עמד בראש יחידה 200 של INSERM – מכוני המחקר הלאומיים לבריאות ולרפואה בצרפת, שם ניהל מחקרים בתחומי האימנולוגיה והאלרגיה.
באחד הימים של שנת 1982, רופא במעבדה שלו, שהיה גם הומאופת, ביקש לדלל כמה תמיסות המכילות אלרגנים (חומרים העלולים לגרום לתגובה אלרגית), בדומה לאופן שבו מכינים תרופות הומאופתיות. בתהליכי דילול שכאלו מדללים את התמיסה שוב ושוב עד שבסופו של דבר כבר לא נשאר בה דבר מהחומר המקורי. רק מים. ההומאופתים עושים את זה כיוון שהם מאמינים שמצד אחד החומר המקורי אמנם נעלם, אבל מצד שני המים מקבלים עוד ועוד מהאנרגיה שלו. הם מאמינים שמים המכילים את האנרגיה הזו יכולים לשמש כתרופה.
תוצאות הניסוי הפתיעו את בנווניסט. על אף הדילול החוזר ונשנה, התמיסה, שבעבר הכילה חומרים מעוררי אלרגיה ועכשיו הייתה רק מים, עדיין הצליחה לעורר בתאי דם שנחשפו אליה את אותה תגובה אלרגית. כאילו שהמים בתמיסה זכרו את האלרגן שהיה בהם בעבר. במהרה שקע ד”ר בנווניסט בתחום המחקר החדש – הוא היה חייב להבין את התופעה מהשורש.
