התוכנית של חנין – הקמת תנועת התנגדות קומוניסטית

בחודש שעבר יצא ספרו החדש של דב חנין “מה לעשות עכשיו”. הספר נכתב במשותף עם דני פילק, שהיה פעיל פוליטי במרצ והוא פרופ’ לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת באר שבע.

קריקטורה: מושיק גולסט

שם הספר נבחר שלא במקרה. הוא מועתק מכותרת ספרו של ולדימיר לנין מ-1902 בו התווה לראשונה באופן רשמי את תפישותיו (משום מה חנין ופילק לא מספרים זאת לקוראים). בספר מ-1902 לנין מתאר את רוח התקופה שאופיינה בניסיונן של מפלגות מרקסיסטיות (סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות) לצבור מומנטום בפוליטיקה הרוסית – ניסיון שלדבריו כשל. לנין הלין על כך שהשימוש שהן עשו בפוליטיקה מפלגתית לא הוביל להיווצרות ארגון מיליטנטי של מהפכנים – אליו פילל – אלא יצר “בירוקרטיה מהפכנית” ומשחק אינפנטילי בצורות “דמוקרטיות”.

אז “מה לעשות עכשיו?” שואל לנין ועונה בסיום ספרו: לשים לכך סוף ולהתקדם לתקופה הבאה שתוביל, כך האמין, להתגבשותו של מרקסיזם מיליטנטי. הספר שימש כמסמך המייסד של הבולשביקים שהובילו שנים אחר כך את מהפכת אוקטובר ואת כינונה של המפלגה הקומוניסטית של בריה”מ.

האם חנין מתכנן תנועה מהפכנית דומה? כשנשאל בתחילת יוני על ידי כתב “הארץ” מדוע החליט לפרוש מהכנסת אחרי 13 שנות פעילות, ענה כי הפרישה מגיעה ממקום של חשבון נפש עמוק: “החברה שלנו הולכת בכיוון לא נכון… שאלתי את עצמי מה כן יכול להצליח, והתשובה היא שמשהו עמוק חסר למחנה שלנו ושאנחנו צריכים לבנות את עצמנו מלמטה – רעיונית, חינוכית ותרבותית – ולייצר תנועה של שינוי בחברה הישראלית”.

ספרו של לנין מ-1902 (“מה לעשות?”)

ההגינות מחייבת לומר שחנין הוא לא לנין. רחוק מכך. בספרו הוא מבקר את בריה”מ ואת סטאלין, שלדבריו הוריד את הרכבת הסוציאליסטית מהפסים ויצר “דיכוי פוליטי ותרבותי, טרור, משפטי ראווה וביורוקרטיזציה של הכלכלה”. ולמרות זאת, חנין לא אומר מילה על מיליוני הנרצחים ובאופן מוזר גם נמנע מביקורת על לנין. למעשה כל הביקורת על בריה”מ נפרסת על פני שלוש פסקאות בלבד. ולמשטרים שנוצרו בבריה”מ ובמזרח אירופה היו, לתפישתו, הישגים סוציאליסטיים רבים: מערכות ציבוריות אוניברסליות של בריאות, חינוך ותרבות שהפכו לנגישות להמונים.

בין חנין ללנין יש קווים משיקים. בדומה ללנין של 1902, חנין מאמין שאנו חיים בתקופה שבה תנועות שונות בעלות זהות מרקסיסטית בשמאל התרוקנו מתוכן אמיתי והחלו לתפקד כמכונות בחירות שאינן באמת נבדלות זו מזו. הן גם התרחקו משורשיהן הסוציאליסטיים והחלו לשחק לפי כללי משחק ניאו-ליברליים שטשטשו במידת מה את ההבדלים בינן לבין מפלגות הימין. חנין מאמין שצריך לאחד אותן לכדי מאבק אחד משותף ורחב. ספרו דן במכנה המשותף שיכול לשמש כעמוד שדרה שסביבו יתאחדו התנועות השונות – בראשן חד”ש ומק”י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).

ספרם של חנין ופילק (“מה לעשות עכשיו”)

בניגוד למרקס, שהאמין שהמכנה המשותף הוא “מעמד” (הפועלים נגד הבורגנים) ובניגוד ללנין שהצביע על שכבת המשכילים בעם (“האינטליגנציה”) בתור מובילת המהפכה המיליטנטית, חנין מצביע על מושג מאחד חדש – “דמוקרטיה”. הדמוקרטיה היא הפלטפורמה שבאמצעותה תגיע המהפכה. היא גם האמצעי לביצוע המהפכה, אבל גם המטרה עצמה. הרעיון הוא ליצור דמוקרטיה שבה עיקרון השוויון פועל במובן הכי מוחלט שלו. האזרחים יכולים להתארגן ולהעביר הצעות חוק מבלי לעבור דרך הפרלמנט או לקבוע את תקציב המדינה מבלי לעבור דרך הכנסת. חנין גם מתאר בחזונו מקומות עבודה בהם הבוס והעובד הם בעלי מעמד שווה – מי שנותן הוראות ומי שמקבל אותן יהיו בעלי כוח החלטה שווה ותהיה ביניהם אפילו רוטציה. חנין קורא לזה “שוויון דמוקרטי”.

מדובר במשחק מילים. בפועל, זה כמעט אותו שוויון קומוניסטי של מרקס השולל את מנגנוני ההפעלה של המערכת הקפיטליסטית ולוקח מרכושם הפרטי של אנשים. חנין ופילק מודים בכך בספרם – אם עבדתם קשה יותר מאחרים והרווחתם בצדק יותר, ה”דמוקרטיה” של חנין ופילק תיקח זאת מכם (באמצעות מס פרוגרסיבי) כדי שתהיו שווים לאחרים. באופן אירוני הם מכנים את מה שלא מוסרי – גניבת כסף מאנשים שעבדו עבורו – בשם “סולידריות מוסרית”.

אפשר להסתכל על זה גם כך: חנין ופילק הם רק שלב נוסף באבולוציה הקומוניסטית שמפרשת את עצמה מחדש, כל כמה עשרות שנים, לאחר שהיא מגלה שהתיאוריה אינה עובדת היטב. וכיאה לקומוניסטים, הם אוהבים לבקר את השלבים האבולוציוניים שקדמו להם. אם בשנות ה-70, למשל, המרקסיסטים הבינו שרעיון המעמדות אינו עובד היטב בחברות מערביות חופשיות והחליפו אותו ב”פוליטיקת זהויות”, כעת חנין ופילק מתייחסים בספרם לנושא פוליטיקת הזהויות וטוענים שהיא מעודדת התמקדות בהתבדלות – שהיא אנטי-תזה לבנייתה של תנועה רחבה ואפקטיבית למען שינוי השיטה.

אם המשפט האחרון נשמע לכם מורכב להבנה, לא נורא. גם חנין ופילק אינם מסבירים אותו. למעשה משפטים רבים בספרם מזכירים עיסוק בדיאלקטיקה מבית מדרשו המטריאליסטי של מרקס. הרעיון המרכזי של “הדיאלקטיקה” הוא שהחברה מתקדמת באמצעות ניגודים או מאבקים. ברמתה הנמוכה ביותר הדיאלקטיקה מתבטאת בהיפוכים. כדי לעשות את זה חנין ופילק משחקים בהגדרות שאנחנו מכירים ומקבלים, ומשנים אותן. אם החברה העכשווית מקדשת את הדמוקרטיה, יטענו חנין ופילק שהדמוקרטיה היא הפלטפורמה לביצוע המהפכה; הם יאמרו שאין סוציאליזם בלי דמוקרטיה, ואין דמוקרטיה בלי סוציאליזם; יטענו שזו חובתם של הסוציאליסטים לבקר בחדות את המהפכה שהם תומכים בה; ושלא כמו לנין, שדיבר על מיליטנטיות, הם ידברו על “פוליטיקה של תקווה” שתערער על “המובן מאליו הפוליטי” (בימים אלה הם פועלים בתוככי תנועת “עומדים ביחד” שדוחפת סלוגן כזה).

המטרה האמיתית היא לצאת לכמה שיותר מאבקים ולנהל קונפליקטים בחברה, שלפי התיאוריה של מרקס יובילו אותנו קדימה ויסייעו להתפתח. ולפי התיאורטיקן והסוציאליסט אנטוניו גראמשי, שמופיע בפרק העוסק באסטרטגיות פעולה ונדמה שמשמש עבור חנין כמודל לחיקוי, המאבקים יסייעו לשנות את המבנה החברתי כולו. תחשבו על האביב הערבי ועל המחאה החברתית – הדמוקרטיה מאפשרת ל”עם” לצאת למאבק. נגד מי? אין זה משנה. העיקר שיהיה אחד. שיהיו הרבה. המטרה היא לזהות ולהגדיר את אויב העם שאנשים יחושו דחף להיאבק בו.

מדובר באותה אסטרטגיה נושנה שנוסתה שוב ושוב לאורך יותר ממאה שנה בלא הצלחה, ורק הביאה למוות, לתסיסה ולפירוק חברות שלמות. אך במקום לנטוש אותה ולהתבייש בה – יש מי שעדיין מחזיק בה.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!