האם תחרותיות טובה לנו?

תחרותיות נוכחת ושולטת בכל היבט בחיינו וכבר שנים רבות דנים באיזה מינון יש לעודד אותה במערכת החינוך ובסביבת העבודה. אני טוען שההנחה שתחרותיות טובה לנו היא בכלל מיתוס

תמונה: Shutterstock

רבים מאמינים כיום שתחרותיות היא דבר בריא ושככל שנחשוף את ילדינו ואת עצמנו לתחרות, כך ייטב. בבסיס החשיבה הזו רווחת ההנחה שהתחרות מחשלת את האופי ומובילה להישגים ולמצוינות. אחרים, המתנגדים לתחרותיות, טוענים שהרחקנו לכת עם התפיסה שכל אחד חייב להיות “מספר אחת”. אנחנו דוחפים את הילדים שלנו חזק מדי ומהר מדי להיות מנצחים. ולמרות זאת, הם מסייגים את הדברים וטוענים שתחרותיות עשויה להיות בריאה וכיפית אם רק נפעיל אותה במידה הנכונה.

בעבר השתייכתי למחנה האחרון, אך לאחר שחקרתי את הנושא מספר שנים, קראתי מחקרים בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, בביולוגיה ובתחומי מחקר נוספים, אני משוכנע שאף אחת מהטענות האלו אינה נכונה.

התחרותיות גרועה לא רק בגלל שאנחנו משתמשים בה יותר מדי. הבעיה נעוצה בתחרותיות עצמה. המידה הנכונה של תחרותיות הרצויה לילדים היא – אפס תחרותיות. וצירוף המילים: “תחרות בריאה” הוא אוקסימורון שיש בו סתירה מובנית.

דבריי עלולים להישמע לכם מוגזמים או אפילו אנטי תרבותיים. לדעתי, יש דברים שהם גרועים לא רק כי הגזמנו בהם, אלא בגלל שהם הרסניים במהותם. תחרות – שמשמעה שמישהו אחד מנצח רק אם האחר נכשל – היא אחד מהם. לכן היא תמיד מיותרת – במשחקים, בבית הספר וגם בבית.

חשבו לרגע על המטרות שאתם רוצים שילדיכם ישיגו. רוב הסיכויים שאתם שואפים שהם יפתחו דימוי עצמי בריא ושהם יגדלו להיות אנשים טובים בבסיסם. תרצו שיצליחו, שיגיעו לממש את רמת המצוינות שהם יכולים. תרצו שיהיו להם מערכות יחסים אוהבות ותומכות ותרצו שהם ייהנו מהחיים. אלו מטרות ראויות. אך תחרות – לא זו בלבד שאינה תורמת כדי להשיג את כל זה – היא אפילו מחבלת במטרות האלו.

הנה ההוכחה

תחרות פוגעת בדימוי העצמי כמו שסוכר פוגע בשיניים. רוב האנשים מפסידים ברוב התחרויות, עובדה המעוררת בהם ספקות לגבי עצמם. עם זאת, גם ניצחון לא בונה את האופי. הוא מאפשר לילד לשמוח לרגע ואפילו לשמוח לאידו של מישהו אחר. ד”ר ג’והן פרייס הבריטי הראה שתחרות גורמת לכך שתחושת הערך העצמי של הילד תהיה תלויה במקור הערכה חיצוני (Price, Sloman, Gardner, +2, 1994). יהיה טוב אם נגדיר את ערכנו כבני אדם על פי מה שעשינו. למצער, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל אנשים מוצלחים לפי מספר האנשים שהבסנו בתרבות התחרותית.

אנחנו גם אומרים לילד שלא מספיק להיות טוב, אלא שהוא חייב להצליח יותר מאחרים. אנחנו מזהים הצלחה בתור ניצחון אף על פי שאלו שני מונחים שונים. כשהילד מצליח לנצח, נוצר גלגל חוזר: הוא צריך להמשיך להתחרות ולנצח כדי להרגיש טוב עם עצמו.

תמונה: Shutterstock

כשהבעתי רעיונות כאלה בתוכנית ראיונות בטלוויזיה האמריקנית, הוריו של קייל, שחקן טניס בן שבע שהופיע בתוכנית לצדי, התנגדו לדעתי. קייל התרגל לנצח מאז שנתנו לו מחבט טניס ביד, וזה היה בגיל שנתיים. לקראת סוף התוכנית מישהו בקהל שאל אותו איך הוא הרגיש כשהפסיד. קייל הרכין את ראשו ובקול מכווץ אמר “אשם”.

אין בכוונתי שילדים לא ילמדו משמעת ונחישות, שלא יקבלו עידוד להצליח ושיחוו אפילו תחושת כישלון. אבל אלו אינם מחייבים לנצח – כלומר להביס אחרים או לפחד מהתבוסה שלהם עצמם. כאשר מגרשי המשחקים וסביבת הלימוד בכיתות בית הספר יהיו מבוססים על שיתוף פעולה במקום על תחרותיות – ילדים ירגישו טוב יותר לגבי עצמם. הם יעבדו יחד עם ילדים אחרים במקום נגדם והדימוי העצמי שלהם לא יהיה עוד תלוי בניצחונם ב”תחרויות הכתבה” (תחרויות הנהוגות בבתי ספר יסודיים בארה”ב ונקראות Spelling Bee) או במשחקי ליגה מקומיים.

במילים אחרות, ילדים מצליחים למרות התחרות, ולא בזכותה. רובנו התחנכנו להאמין שאנחנו עושים את העבודה הטובה ביותר כשאנחנו במרוץ. אנו חושבים שבלי תחרותיות ניהפך לעצלנים, לשמנים ולבינוניים. אמונה זו, העומדת בבסיס התרבות שלנו – שגויה.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!