כך כבשה תיאוריית הג’נדר את העולם

במאה ה-20 חלו שינויים בחשיבה ובמחקר האנתרופולוגי שהשפיעו משמעותית על התפיסות של המין האנושי והמציאו את מושג ה”ג’נדר” שאנחנו נתקלים בו בכל פינה היום. מה באמת עומד מאחורי תיאוריית הג’נדר, ומדוע היא ממשיכה לצבור תאוצה בחברה בשעה שמחקרים רבים טוענים שאין לה בסיס מוצק?

תמונה: Shutterstock

באוגוסט 1925, עמדה בחורה אמריקנית בת 23 בשם מרגרט מיד (Mead), על סיפונה של ספינת קיטור מקרטעת שהפליגה לעבר מחרוזת איים מבודדת בדרום האוקיאנוס השקט המכונה “סמואה האמריקנית”. באמתחתה היו מחברות, מכונת כתיבה ותמונה של גבר מזדקן בעל שיער פרוע אותו כינתה “פאפא פרנץ”.

מיד הייתה אחת הנשים הראשונות שסיימו מסלול לימודים במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ופאפא פרנץ – יו”ר המחלקה – הידוע גם בשמו המלא פרופ’ פרנץ בועז (Boas), דחק בה לצאת לשטח, ולמצוא מקום שבו תוכל להטביע את חותמה כאנתרופולוגית. עם קצת מזל, קיווה פרופ’ בועז, מחקרה יהפוך ל”ניסיון הרציני הראשון להיכנס להלך הרוח הנפשי של קבוצה בחברה פרימיטיבית”, הוא כתב לה כמה חודשים לאחר שיצאה למסע. “אני מאמין שהצלחתך תסמן את תחילתו של עידן חדש של מחקר מתודולוגי על שבטי ילידים”.

מיד לא יכלה לדעת באותם ימים שמחקרה על שבטים פרימיטיביים מרוחקים יהיה ציר מרכזי בתחילתה של מהפכה גדולה. יחד עם חבורה קטנה של חוקרים שאותם כינה פרופ’ בועז “הקבוצה הקטנה שלנו”, הם עמדו לשנות סדרי עולם ולערער על כמה מהעקרונות החשובים ביותר בחברה. עקרונות שקבעו כי קיימים הבדלים מולדים בין אנשים – הבדלי גזע והבדלי מין (בין זכר לנקבה).

במשך כ-80 שנה נטען נגדם כי הם מכרסמים ביסודות הציוויליזציה עצמה, וכי הם אויבי המסורת. ולמרות זאת, רעיונותיהם החדשים הצליחו לחלחל עמוק לחברה ולפוליטיקה. הם הכתיבו כיצד סוציולוגים מבינים את נושא השילוב או ההדרה של מהגרים, והובילו לפיתוח תיאוריות מגדר שקבעו כי החלוקה המסורתית של המין האנושי לגברים ולנשים היא מוטעית ביסודה.

האנתרופולוגית מרגרט מיד, 1968 | תמונה: Siegel, Stephen/Smithsonian Institution US

בעקבות מחקריהם, סלבריטאים ואנשים מהשורה אף החלו לגדל את ילדיהם ללא זהות מגדרית קבועה. שילו, בתם הקטנה של אנג’לינה ג’ולי ובראד פיט כבר בחרה להיות בן, אם כי תוכל בהמשך לשנות בחזרה את הזהות המגדרית שלה או להיות “גם בן וגם בת”. השחקנית שרליז ת’רון שיתפה בריאיון ל”דיילי מייל” כי בחרה לגדל את בנה בתור בת, לאחר שהילד הביט בה כשהיה בן שלוש ואמר: “אני לא בן!”.

במערכת החינוך של קנדה ממליצים למורים בפרובינציה מסוימת לארגן פעילויות לתלמידים עם דראג קווין1. ובברוקלין, ניו יורק, מזמינים דראג קווין לבתי ספר מסוימים כדי שתסביר לילדים שהיא בן שהתחפש לבת, ותעודד אותם לשאול את עצמם מה הם2.

אבל איך בכלל נוצר רעיון המגדר? והאם הוא רעיון נכון?

פאפא פרנץ

גיבור הסיפור הזה הוא פאפא פרנץ. “פרנץ היה בן דמותו של מדען מטורף, עם שיערו הפרוע והמבטא הגרמני הכבד. בשנות ה-30 של המאה העשרים הוא כבר זכה להופיע על שער מגזין ‘טיים’ כשהוא מצולם כרגיל מימין כדי להסתיר את הצד השמאלי הנפול של פניו”, כותב פרופ’ צ’רלס קינג מהחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת ג’ורג’טאון, בספרו Gods of the Upper Air (2019) המתחקה לפרטי פרטים אחר חייו של פרופ’ בועז ותלמידיו באמצעות מכתבים שהשאירו.

לארה”ב היגר פרופ’ בועז ב-1887 כאחד מכ-1.8 מיליון מהגרים דוברי גרמנית שהתיישבו במדינה בין 1880 ל-1900. ראשית הוא לימד באוניברסיטת קלארק במסצ’וסטס, ולאחר מכן בקולומביה שבניו יורק.

פרופ’ פרנץ בועז | תמונה: Canadian Museum of Civilization/CC-PD-Mark

הוא ותלמידתו מיד חיו בתקופה שבה שלטו רעיונות שהתקבעו עשרות שנים קודם לכן. אחד מהם היה סיווגם של בני האדם על פי מיקומם הגאוגרפי3. הרופא וחוקר האנטומיה הגרמני יוהן בלומנבך (Blumenbach, 1840-1752) למד את מבנה גולגולתם של הגזעים השונים וסיווג בני אדם על פי מקומם הגאוגרפי. לאנשים מאפריקה הוא קרא “אתיופים”; לילידים של אמריקה והקוטב הצפוני – “אמריקנים”; לאלו שגרו באסיה – “מונגולים”; ולאנשים שגרו ליד האוקיאנוס הפאסיפי – “מָלָאִים”; לאנשים מאירופה והפזורה שלה מעבר לים הוא קרא “הגזע הלבן” (Caucasians). אבל גזע לא היה רק עניין של סיווג בני אדם על פי הופעתם, אלא היה קשור גם במאפיינים תרבותיים כמו שפה, הרגלי אכילה, ריקוד ולבוש. כל אלו קובצו יחדיו.

בלומנבך השתייך לקבוצה של חוקרים שתמכו ב”מונוגניזם”, לפיו כל בני האדם הם גוונים שונים הנובעים מגזע אחד בסיסי – עמדה התואמת בקירוב לסיפורי התנ”ך, לפיו כל בני האדם הם צאצאיהם של אדם וחווה. עבור בלומנבך וממשיכיו, מגוון הגזעים המודרני הוא ראיה להתנוונות בני האדם מאז שגורשו מגן עדן.

בניגוד אליהם, היו מי שתמכו ב”פוליגניזם”. הם האמינו שהגזעים המודרניים צמחו מפעולות נפרדות של ציווי שמימי או מאבות קדומים שונים. תפיסה הנוגדת את הסיפור המקראי. התיאוריה שימשה כדי להסביר את השונות התרבותית ואת ההבדלים בין הגזעים. בתקופת הנאורות תמכו בכך מגוון הוגים כמו וולטר ודיוויד יום. ב-1859 פרסם צ’רלס דארווין את “מוצא המינים” והצביע על מקור שונה לחלוטין לכל הגזעים – הקוף.

הבעיה, מנקודת מבטו של פרופ’ בועז, החלה כאשר חוקרים מסוימים השתמשו בתיאוריות גזע כתיאוריות פוליטיות לצבירת כוח. דוגמה לכך היא “התיאוריה הנורדית” שהייתה שכיחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וטענה כי העמים הצפון אירופים מהווים גזע עליון הודות לכישוריהם התורשתיים. לתיאוריה הייתה השפעה במערב אירופה ובארה”ב והיא היוותה השראה לתיאוריית הגזע הנאצית.

מרגרט מיד באינדונזיה, 1957 | תמונה: Associated Press/Tomste1808/CC-BY-SA-4.0

כמו אנתרופולוגים אחרים באותם ימים, פרופ’ בועז הניח גם כן כי ניתן לסווג בני אדם לקטגוריות טבעיות של גזע ומין. אך בשונה מיתר החוקרים, היה לו רעיון מהפכני – הוא ניסה להוכיח שהקטגוריות הן בבסיסן מלאכותיות – הן נוצרו על ידי התרבויות השונות, בהתאם למנהגים ולהשקפות של כל תרבות נתונה ובזמן נתון. במילים אחרות – השונות בין אנשים נובעת מהמקום ומהזמן שבהם הם גדלו.

ספרו הראשון שפורסם לקהל הרחב – “מוח האדם הפרימיטיבי” (The Mind of Primitive Man, 1911) היה תחילתו של מסע ההוכחה הזה. בספרו הוא כותב שכאשר אנו אומרים, למשל, שהאנשים הפרימיטיביים שחיים בשבטים נידחים מתעצבנים מהר ובפראות ומתנהגים בצורה לא מרוסנת, אנו מניחים שלהיות מתורבת זה להיות שקול ורציונלי. אבל כאן הטעות שלנו – שפטנו את האדם הפראי דרך המשקפיים של התרבות שלנו, הקובעים שלהיות שקול ורציונלי זה תרבותי. אותה לוגיקה, הוא האמין, נכונה כשמדברים על מאפיינים של גזע, אבל גם כשמדובר על ההבדלים הבסיסיים בין זכר ונקבה. הוא רצה להראות כי בתרבויות מסוימות אין כלל הבדלים בין זכר לנקבה ושמין האדם מושפע מרעיונות גמישים של מגדר, שאינם תלויים בביולוגיה, אלא בתרבות המקומית.

האנתרופולוגית רות בנדיקט | תמונה: World Telegram staff photographer-CC

פרופ’ בועז ותלמידיו כינו את עצמם “אנתרופולוגים תרבותיים” – מונח שהמציאו – ואת תורתם המתגבשת כינו בשם “תורת היחסות התרבותית”, המוכרת כיום בשם “יחסיות תרבותית”. המסר העיקרי שלהם היה שכדי לחיות בצורה נבונה בעולם, עלינו לראות את חייהם של אחרים מתוך התרבות והמקום שבו הם חיים. הם יצאו מנקודת הנחה שאין נכון ומוטעה, אין טוב ורע או ערכים אוניברסליים לחיות על פיהם – ערכים שהורישו לנו תורות קדומות – אלא שכל התנהגות יכולה להיות “נכונה”, תלוי מאיזו נקודת מבט (יחסית) מסתכלים עליה.

מרגרט מיד, שהגיעה לסומואה האמריקנית, ניסתה להוכיח שגיל ההתבגרות של הילידים המקומיים (סביב גיל 12) הוא תוצר של תרבות מסוימת בזמן מסוים, של השפעות חברתיות, סביבתיות שהילד עובר הגורמות לו להתנהג כך. והוא אינו שלב ביולוגי שבו הילד מושפע משינויים הורמונליים (כימיים) גועשים בגופו. מחקרה הפך לספר רב מכר בשם “התבגרות בסמואה” (Coming of Age in Samoa).

המאהבת של מיד, רות בנדיקט, ניתחה את הררי הפרטים האתנוגרפיים שאספו עמיתיה לקבוצה וכתבה ספר בשם Patterns of Culture. “באמצעות ספרה הציגה בנדיקט את ‘תורת היחסות התרבותית’ [לציבור הקוראים הרחב]”, כתב אחד המבקרים בניו יורק טיימס ב-1934, כשהוא משתמש במונח זה לראשונה בעיתון בעל תפוצה ארצית.

מרגרט מיד מתבוננת בשבטים המקומיים בגיניאה החדשה, 1931 | תמונה: www.arapesh.org/PD

מיד קידמה את מסקנותיה של בנדיקט שלב נוסף קדימה. במערב טוענים שלגברים ולנשים יש תכונות בסיסיות שכל אחד בחברה יכול לתאר ברהיטות: נועזות ואגרסיביות מתויגות כתכונות גבריות; עדינות ואימהיות מתויגות כנשיות. אבל מה אם אלה הגדרות מלאכותיות שנוצרו מהקשר חברתי? כששהתה בגינאה החדשה היא תיעדה שבטים שבהם גברים התלבשו כנשים, ונשים שביצעו את התפקידים המסורתיים של גברים. שבט המונדוגומורים, למשל, חשב שדיג הוא עיסוק המתאים בעיקר לנשים, בעוד ששבט האראפש חשב שציור בצבע הוא תחומם הבלעדי של הגברים. שבט הטצ’מבולי קיים באופן קבוע אירועים חגיגיים שביטלו זהויות מיניות, כמו נשפי מסכות שבהם הגברים התלבשו כנשים ונשים הציגו יחסי מין בפנטומימה. אף אחת מהחברות האלו, כתבה מיד, לא חשבה שלתפקידים של גברים ונשים יש קשר כלשהו להבדלים בתכונות המולדות של המינים. התפקידים לא נבעו מביולוגיה, אלא מתוך הסביבה או התרבות הספציפית שבה הם חיים.

מתוך מחקר על שבטים פרימיטיביים הגיעה מיד למסקנה בספרה “מין וטמפרמנט” שיצא ב-1935, כי יש ליצור הבחנה ברורה בין מין ביולוגי – כלומר עם איזה איבר מין ומאפיינים מיניים משניים נולד האדם – ובין מין כקטגוריה חברתית. אפשר לחשוב על הראשון כקבוצה של עובדות ביולוגיות, ועל השני בתור מה שכיום נקרא “מגדר” – שהוא תוצר של זמן ומקום ספציפיים. ובמילים פשוטות, מגדר נוצר מעמדות חברתיות מסוימות שחברה נתונה משייכת לגברים ולנשים.

מרגרט מיד מתבוננת בשבטים המקומיים בגיניאה החדשה, 1931 | תמונה: www.arapesh.org/PD

כפי שנראה בהמשך, מחקרים מדעיים שהתפרסמו בשנים האחרונות סותרים עמדה זו כאשר הם מראים שקיימות אצל גברים תכונות אופי האופייניות לגברים, ואצל נשים תכונות אופי האופייניות לנשים – והתכונות האלה נקבעות טרם הלידה (ברחם) ואינן תלויות בתרבות מסוימת. בכל מקרה, ספרה החדש, שפורסם שנה לאחר ספרה של בנדיקט, צבר פופולריות והוקדש לפרופ’ בועז.

“אחרי מלחמת העולם השנייה התפוקה השנתית הטיפוסית של מיד כללה מחקר, מאמרים בכתבי-עת מדעיים, מאמרים באוספים ערוכים, ערכים באנציקלופדיות, שלל ביקורות וקטעים קצרים בכתבי עת פופולריים לנשים שהפכו ממצאים אנתרופולוגיים לעצות יומיומיות פרקטיות”, כותב פרופ’ קינג בספרו. “עיתונים ומארגני כנסים חיזרו אחר דעותיה על גידול ילדים, מיניות, נישואים, גזע, המלחמה הקרה ולמעשה כל נושא אחר שעורר עניין בציבור”.

מיד הפכה להיות הפנים של תחום האנתרופולוגיה שהציף את המערב במדע חברתי חדש, ושהפך על פיהם ערכים מסורתיים ודרכי חשיבה קודמות. היא הניחה את היסודות לעלייתן של תיאורטיקניות פמיניסטיות ושל הפסיכולוג הנודע ג’ון מאני שבאמצע שנות ה-50 השתמש במושג “ג’נדר” בעבודותיו כדי ליצור אבחנה ברורה בין מין למגדר ודחף את הנושא קדימה.

הקשר המרקסיסטי

מיד, כמו יתר החוקרים בחבורה הקטנה של פרופ’ בועז, “האמינו שאולי אנחנו רוחשים כיום כבוד רב לאבותינו, אך שאיש מאתנו לא באמת יכיר בהם בעתיד”, כותב פרופ’ קינג. “לתפיסתם, הדרכים הישנות לעשות דברים חלפו כבר מן העולם, וגם שלנו יחלפו יום אחד. הנינים שלנו יתהו, איך יכולנו להאמין ולהתנהג כפי שאנו מתנהגים כיום. הם יתפעלו מהבורות שלנו וימצאו פגמים בשיפוט המוסרי שלנו”.

אך פרופ’ בועז ידע שהשינויים האלה לא יקרו באורח פלא. הוא הבין שכדי שאנשים בחברה יוכלו לתפוס “מה עשתה להם האינדוקטרינציה התרבותית והמסורתית” שהם ספגו ולהתנער ממנה, צריך יהיה לשכנע אותם שהערכים שעליהם גדלו אינם נכונים. “תפקידו של פרנץ בועז בעיצוב האנתרופולוגיה האמריקנית של המאה ה-20 ידוע היטב, אבל פחות ידועה היא מחויבותו לפוליטיקה רדיקלית”, טוען גארי בולרט, פרופ’ למדעי המדינה בקולג’ אגן קולומביה (CBC) במדינת וושינגטון, במחקר שערך ב-2009 על “פרופ’ בועז”4.

מוסקבה, 1941, חייל קורא פראבדה | תמונה: Anatoliy Garanin/CC-BY-SA 3.0

פרופ’ בולרט, שחקר כל צעד שעשה פרופ’ בועז, טוען כי בועז “המיר את דתו” למרקסיזם גרמשיאני והיה אחד מפרשניו ומגיניו הגדולים. בעוד שהמרקסיסטים המסורתיים ניסו לבנות חברה קומוניסטית ברוסיה באמצעות מהפכה אלימה, במערב הבינו המרקסיסטים שזה לא ילך. האנשים בחברה המערבית אינם מסוגלים להבין ולתפוס את האידאולוגיה המרקסיסטית מפני שהם מלאים ברעיונות מסורתיים, המשותפים לנוצרים וליהודים וקשורים לרעיון שלאדם יש נשמה ויש לו אלוהים. אז הם “תרגמו” לחברה המערבית את מה שקרל מרקס דיבר עליו בכלליות: כדי ליצור חברה חדשה חייבים להרוס את המוסדות הקיימים ואת האמונות שיש לאנשים בחברה הקיימת.

“המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמשי (1937-1891) הבין שניתן יהיה לקדם בצורה אפקטיבית יותר את המטרות המרקסיסטיות [במערב] באמצעות חדירה והשתלטות על המבנים המוסדיים הקיימים בחברה”, כותב פרופ’ בולרט. במקרה או שלא, האוניברסיטה של פרופ’ בועז הייתה קן פעילותה של “אסכולת פרנקפורט” – קבוצה ידועה של אנשי רוח גרמנים-מרקסיסטים שהיגרו לארה”ב מפרנקפורט – שניסו באמצעות כוחם האקדמי לפרק בהדרגה את האמונות הקיימות בחברה המערבית.

פרופ’ בועז הגיע לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק מעט לפניהם, ובאמצעות תלמידיו – שלהם העניק תארי דוקטורט וקידם לתפקידי מפתח באוניברסיטאות שונות – הוא יצר, לדברי פרופ’ בולרט, רשת של אקדמאים בעלי אג’נדה דומה לשלו שכתבו מחקרים וספרים ויצרו קונצנזוס חברתי-תרבותי חדש. פרופ’ בולרט טוען שפרופ’ בועז יצר בדרך זו מתקפה תיאורטית על בסיסי הציוויליזציה המערבית. את טענותיו הוא מבסס על מידע שקיבל בעיקר מ”האגודה האמריקנית לפילוסופיה” ששמרה מסמכים ומכתבים שחיבר פרופ’ בועז.

אחת העובדות המעניינות בקורות חייו של פרופ’ בועז הוא תיק האף-בי-איי5 שנפתח נגדו ב-1920. באחד מדפיו מצוין כי בועז הסכים לפעול “תחת דוקטרינה קומוניסטית”. מהתיק הוסר הסיווג הביטחוני ב-1983 לאחר שהושחר בו מידע רב. פרופ’ בולרט מציין כי בתיאוריה בועז לא היה מרקסיסט קלאסי. הוא לא התבטא בפומבי בעד רעיונות מרקסיסטיים באופן מובהק. ובכל זאת, תיק האף-בי-איי מציין תזכיר שנשלח לתובע הכללי ובו מצוין כי “במהלך שיחה שנערכה היום עם [מושחר], הוא ביקש ממני לומר לך שבועז, הקשור לאוניברסיטת קולומביה בעיר ניו יורק, הוא אחת הבובות המובילות של הקבוצות הקומוניסטיות בארה”ב […] הקבוצות הקומוניסטיות משתמשות בו כדי לקדם תעמולה עבורן”.

פרופ’ בולרט מתחקה במחקרו אחר עשרות עובדות היסטוריות מחייו של בועז. בהן העובדה שנסע פעמיים לבריה”מ בין 1929 ל-1932; העובדה ששניים מעוזרי המחקר שלו, משה פינקלשטיין ואירווינג גולדמן, היו חברים במפלגה הקומוניסטית האמריקנית6; העובדה שבועז, שהיה חבר בוועדות ממלכתיות שונות, סירב להכיר בכך שבריה”מ היא מדינה טוטליטרית; העובדה שב-1938 הוא הודיע שהצטרף לאיגוד מורי קולג’ בניו יורק. הסניף אליו הצטרף (מספר 537) ובתי הספר המסונפים אליו היו ידועים בתור ארגוני חזית קומוניסטיים, כפי שדווח בניו יורק טיימס ב-11 בדצמבר 71938; ועוד.

לזה יש להוסיף את העובדה שכדי לחגוג את יום השנה ה-15 למהפכה הבולשביקית, פנה לפרופ’ בועז כתב מעיתון פְּרַאבְדָּה – השופר הרשמי של המפלגה הקומוניסטית של בריה”מ – כדי שיכתוב את דעתו על מצב האקדמיה בבריה”מ. בועז שיבח את בריה”מ על תוכניתה האקדמית, ובין היתר כתב: “האנושות יכולה רק ללמוד ממה שאתם עושים”8. ב-1940 בועז רואיין על ידי סוכן אף-בי-איי שסיווג אותו עם האות “C” (קומוניסט), אם כי לא בתור חבר במפלגה הקומוניסטית. ואכן בעמודים הראשונים של תיק האף-בי-איי שמו מלווה ב-“C”.

בשנת 1976 פרסם הפילוסוף האמריקני אלן בלום (1992-1930) את הספר “דלדולה של הרוח באמריקה” (Closing of the American Mind) על מצבה המסוכן של החברה האמריקנית ועל כישלון האוניברסיטאות. הספר הפך מיד לרב מכר ולקריאת חובה בקרב תנועות בין-לאומיות שרצו להציל את הערכים המערביים מפני מושג היחסיות התרבותית. “כמעט כל סטודנט שמתקבל לאוניברסיטה מאמין, או אומר שהוא מאמין, שהאמת היא יחסית”, כותב בלום במשפט הפתיחה של פרק ההקדמה בספרו. בלום ממשיך ונוקב בשמותיהם של האנשים שהובילו את הצעירים לתוך הסבך הלא מוסרי הזה: “היו אלה הרפתקנים מיניים כמו מרגרט מיד” שגרמו לנו להאמין שאם נכיר תרבויות פראיות אחרות נוכל “ללכת בעקבותיהן ולהשתחרר, לשחרר עצמנו מהדעה שהדברים הנחשבים אצלנו לטאבו – הם לא יותר ממגבלות חברתיות [ששמנו על עצמנו]”.

המדע נכנס לתמונה

בניגוד ל”קבוצה הקטנה” של פרופ’ בועז שהסיקה חלק ניכר ממסקנותיה מהתבוננות בשבטים פרימיטיביים, מדענים מסיקים בימים אלה את מסקנותיהם מהתבוננות במוח ובתפקוד הגנים ומגיעים למסקנות הפוכות למדי.

בדצמבר 2013 גילו חוקרי מוח מאוניברסיטת פנסילבניה (Penn Medicine) הבדלים מהותיים בין רשתות העצבים במוחם של גברים ורשתות העצבים במוחן של נשים. באמצעות טכניקה מיוחדת הם מיפו את הארכיטקטורה העצבית במוחם של 949 אנשים (521 נשים ו-428 גברים) בגילים 22-8 והגיעו למסקנה כי אצל גברים “החיבוריות העצבית” קיימת בעיקר מלפנים לאחור ובתוך הֶמִיסְפֶרָה אחת (מתוך שתיים שמרכיבות את המוח), ואצל נשים החיבוריות העצבית היא בין ההמיספרה השמאלית להמיספרה הימנית (Verma, Ingalhalikar, Smith, +7, 2013).

חוקרים מצאו הבדלים בין מוח של עובר נשי למוח של עובר גברי. באיור רואים תבנית של שינויים שהתגלתה אצל מוח נשי, ואינה מופיעה כמעט כלל אצל מוח גברי

“המפות [של החיבורים העצביים] מראות לנו הבדלים בולטים – ומשלימים – בארכיטקטורה של המוח האנושי שמסייעים לספק לנו בסיס עצבי לשאלה מדוע גברים מצטיינים במשימות מסוימות, ונשים באחרות”, קבעה ד”ר רגיני ורמה (Ragini Verma) מעורכי המחקר9. ד”ר ורמה מכוונת בדבריה למחקרים קודמים – שנתייחס אליהם מיד – שהראו כי יש תכונות מולדות המאפיינות גברים וגורמות להם בממוצע להיות טובים יותר במשימות מסוימות, בעוד תכונות אחרות מאפיינות נשים וגורמות להן להיות בממוצע טובות יותר בדברים אחרים.

אך לפני שניכנס לכך, עולה שאלה חשובה: האם ייתכן שההבדלים במפות העצביות במוח נובעים מהסביבה, מהתרבות או מרעיונות סקסיסטיים שהחברה החדירה בנו לאורך השנים? לא, וכדי להוכיח זאת צריך להכיר מחקרים שבהם בדקו את מוחותיהם של בני אדם – לפני הלידה – בעודם ברחם של אימם.

תמונה: Shutterstock

במחקר שפורסם במגזין Nature ב-2011 על ידי מומחים למדעי המוח מאוניברסיטת ייל ומאוניברסיטת ג’ון הופקינס, בחנו כיצד גנים אינדיבידואליים מועתקים במוח החל משלב טרום-הלידה, דרך שלב הינקות, שלב הילדות ועד לשלב הבגרות. החוקרים מצאו כי ההבדלים הגדולים ביותר בין גברים לנשים בהעתקת הגנים במוח מתרחשים בטרום לידה (Jung Kang, Kawasawa, Cheng, +23, 2011). מדוע זה חשוב? כי אם תיאוריית הג’נדר שהחלה להתפתח אצל תלמידיו של פרופ’ בועז הייתה נכונה, כלומר אם הבדלים בתפקוד המוח ובהתנהגות הם תוצאה של הסביבה ואינם מולדים – המחקר אמור היה להראות שינויים אפסיים בין מוח נשי למוח גברי בתקופת הטרום לידה, והבדלים גדולים בתקופת הבגרות. אבל המחקר הראה בדיוק ההיפך – ההבדלים בין גברים ונשים הם הגדולים ביותר בשלב הטרום לידה, אך לאחר הלידה, ככל שגדלים עם הזמן, הם הולכים וקטנים.

מחקר עוד יותר מרשים על מוחות של עוברים נערך ב-2019 במספר אוניברסיטאות בארה”ב באמצעות סריקות MRI של נשים בהריון בטרימסטר השני והשלישי. הסריקות גילו הבדלים דרמטיים בין מוחם של עוברים נשיים ועוברים גבריים. עוברים נשיים הראו, למשל, שינויים משמעותיים בקישוריות שבין אזורים תת-קליפתיים לאזורים קליפתיים במוח בהתאם לגיל ההריוני. אבל תבנית כזו “הייתה כמעט בלתי קיימת אצל עוברים גבריים”, כותבים החוקרים (Wheelock, Hect, Hernandez-Andrade, +4, 2019).

“מבחינה מדעית קיימים הבדלים רבים בין בנים לבנות”, אמר בריאיון לאפוק טיימס (שפורסם בגיליון 322) ד”ר לאונרד סאקס, מומחה לרפואת ילדים שעבד עם אלפי ילדים וערך תצפיות ביותר מ-400 בתי ספר ברחבי ארה”ב. “אלה הבדלים מולדים. אני לא אומר שכל הבנים הם אותו הדבר או שכל הבנות הן אותו הדבר. אני יודע שהם לא. בשלושים השנים האחרונות ביקרו במרפאה שלי אלפי ילדים. אבל העובדה שכל ילד שונה, אינה צריכה להשכיח מאיתנו את העובדה שקיימים הבדלים ברורים בקרב המינים”.

כבר מגיל קטן בנים מעדיפים סצנות אקשן | תמונה: Shutterstock

בספרו Why Gender Matters שיצא בגרסה ראשונה ב-2005 והתעדכן מאז, הוא מונה הבדלים מהותיים רבים ובסיסיים. לדוגמה, כשנותנים לילדים קטנים דף לבן ומבקשים מהם לצייר, מרבית הבנות יציירו פרחים, עצים או חיות מחמד בצבעים רבים, ומרבית הבנים יציירו סצנות אקשן – מפלצת האוכלת אדם או טיל הפוגע בפלנטה. באחד המחקרים נבדקו 700 ילדים מגיל 6 עד 12, מ-13 מדינות, בקרב תרבויות שונות (אפריקה, אסיה, אירופה ואמריקה). והתבנית שהתגלתה הייתה זהה – הבנים כללו מכוניות וסצנות ספורט בציורים בכמות הרבה יותר גדולה מהבנות (בערך פי 2). חלקם גם כללו כלי נשק – דבר שאף בת לא ציירה (Alter-muri , Vazzano, 2014).

בנים גם אוהבים לקחת סיכונים פיזיים ומתרשמים מבנים אחרים הלוקחים סיכונים, אבל פחות סביר שבנות ייהנו מלקיחת סיכונים כאלה למטרת לקיחת הסיכון ועוד פחות סביר שהן יתרשמו מאנשים אחרים הלוקחים סיכונים. למסקנה הזו הגיעו שלושה חוקרים אמריקנים שסקרו גוף מחקרים גדול בנושא לקיחת סיכונים (Byrnes, Miller, Schafer, 1999). החוקרים ראו שלגיל יש השפעה – בגיל צעיר ההבדלים בין גברים לנשים גדולים מאוד בנטילת סיכונים, אך ככל שהגיל עולה ההבדלים מצטמצמים מבחינת נטילת סיכונים.

במחקר שנערך ב-1996 התגלה שאגרסיביות היא העדפה המופיעה אצל בנים כבר מרגע שהם מסוגלים לדבר. “כבר בגיל שנתיים, כשניתנת לבנים אפשרות לבחור בין סיפור אלים לבין סיפור חמים, הם בדרך כלל בוחרים בסיפורים האלימים. בנות בגיל הזה בדרך כלל בוחרות בסיפורים החמימים”, כותבים החוקרים (Tracy Collins-Standley, 1996).

מחקר שנערך ב-1995 הראה שהאגרסיביות הגברית נוצרת כבר ברחם, עקב הורמונים גבריים המשפיעים על העובר. המחקר בחן בנות הסובלות ממצב רפואי מיוחד הנקרא “היפרפלזיה מולדת של האדרנל” (CAH). במצב זה מיוצרת במוחה של הבת, בעודה ברחם, רמה גבוהה של הורמון גברי הגורם לה להיוולד עם “מוח גברי”. ולכן כשמוצע לה לבחור בין צעצוע של מטוס, דמות צבאית או בובת ברבי – קיים סיכוי גבוה שהיא תבחר במטוס או בדמות הצבאית (Berenbaum, Snyder, Klein, Pescovitz, 1995). ד”ר סאקס טוען בספרו שהורים שניסו להשפיע על בנות כאלה לשחק במשחקים נשיים לא הצליחו להשיג שום השפעה.

בספרו מתייחס ד”ר סאקס גם ל”אנומליות” – בנים שאינם מתנהגים לפי מאפיינים גבריים ובנות שאינן מתנהגות לפי מאפיינים נשיים (אך אינם טרנסג’נדרים). מחקר שנערך ב-2013 הראה שהאנומליות נובעות מסיבות מולדות. מאפיינים גבריים כמו קול עמוק ואגרסיביות גבוהה קשורים בהורמונים זכריים כמו טסטוסטרון ובקולטנים שלהם המשפיעים על גנים מסוימים ומפעילים אותם, והתוצאה היא “מוח גברי” – תהליך שמתחיל ברחם (Auyeung, Lombardo, Baron-Cohen, 2013).

אף על פי שהמדע מראה שקיימות תכונות מולדות המשותפות לגברים ותכונות מולדות המשותפות לנשים והמינים אינם אותו הדבר, רעיונותיו של פרופ’ בועז ממשיכים לעשות חַיִל בחברה. הורים לילדים קטנים טוענים שאם הילד בן החמש אוהב להתלבש כמו בת, ואפילו אומר שהוא בת, כנראה שהוא בת. ד”ר סאקס מסביר שמחקרים רבים עקבו אחר ילדים כאלה במשך 15 או 20 שנה לבגרותם, ובכל מחקר, מרבית הבנים גדלים להיות גברים שאין להם שום עניין להיות אישה (לדוגמה: Drummond, Bradley, Peterson-Badali, Zucker, 2008). באחד המחקרים הגדולים ביותר, מתוך 139 בנים שהתעקשו בילדותם שהם בנות הכלואות בגוף של בן, רק 12 אחוז המשיכו להרגיש כך בגיל ההתבגרות או כשהפכו לבוגרים. כלומר, 88 אחוז מהבנים יצאו מזה (Bailey, The man who would be queen).

“במילים אחרות, אצל מרבית הבנים הצעירים כשזה קורה, זה רק שלב בחיים”, טוען ד”ר סאקס. “ולמרות זאת, קיימת היום חשיבה בקרב ארגוני בריאות פסיכיאטריים מובילים ש’הלקוח תמיד צודק’. אם ילד בן שש אומר לך שהוא בעצם בת, אתה משנה את השם שלו לשם של בת ושולח אותו לבית הספר לבוש בשמלה מבלי בכלל לחקור ולנסות להבין מה גורם לו לחשוב כך. זה ניצחון האידיאולוגיה על המציאות”.

  1. Teachers Union Official: Call Students ‘Comrade’ Instead of Boys or”
    Girl”, The Daily Caller, 2016
  2. K-12 Schools Bringing In Drag Queens To Teach Gender”
    Ideology”, The Daily Caller, 2018
  3. במאמרו: On the Natural Variety of Humankind”, 1775″
  4. Franz Boas as Citizen-Scientist: Gramscian-Marxist Influence on American Anthropology, 2009
  5. Franz Boas F.B.I File (61-7559-7483), Hoover Memorandum for the Attorney General.
    ראו: Susan Krook, Franz Boas (a.k.a Boaz) and the F.B.I
  6. אירווינג גולדמן הודה בכך בהצהרה גלויה, ראו:
    David Price, “Standing Up For Academic Freedom”, Anthropology Today, 2004.
    שני עדים הצהירו תחת שבועה כי פינקלשטיין היה חבר במפלגה הקומוניסטית. ראו: David Price, Threatening Anthropology, 2004, עמ’ 371
  7. Boas Joins Union Led by Reds”, New York Times, 11 December 1938″
  8. Moissaye Olgin to Franz Boas (26/10/1932), PCFBAPS; Franz Boas to Moissaye Olgin (11/5/1932), PCFBAPS
  9. Brain connectivity study reveals striking differences between men”
    and women”, Science Daily, 2013

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!