משוגעים על כל הראש

“הפרעת קשב” היא “ליקוי הלמידה” הנפוץ בקרב תלמידי ישראל. ב”מחלה” מטפלים באמצעות ריטלין – סם ממריץ, קרוב משפחה כימי של קוקאין. אסור היום להעניש ילד בבית ספר, אבל מותר לסמם את הילדים שמפריעים למערכת הממשלתית האחידה להגיע ל”שוויוניות”

תמונה: Shutterstock

ד“ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני, עמית מחקר בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. ד”ר אופיר פרסם מאמר במוסף הארץ (30.08.2019) אותו הגדיר כ”מעין התאבדות מקצועית”1.

ד”ר אופיר כופר בקיומה של ה”מחלה” הנפוצה אצל ילדים בעידן המודרני: הפרעת קשב, וממילא מתנגד ל”תרופה” הנפוצה – ריטלין.

“הפרעת קשב” היא “ליקוי הלמידה” הנפוץ בקרב תלמידי ישראל ומזכה את התלמידים המאובחנים בהקלות וב”התאמות” אחרות במבחנים ובבגרויות. דוגמאות: תוספת זמן במבחנים, סיוע מורה בזמן הבחינה, בחינה בעל פה.

בשנות ה-80 הונהגו בהולנד קצבאות נכות נדיבות מאות. תוך מספר שנים הסתבר: כל הולנדי שישי הצליח להצטייד ב”אישור נכות” והיה זכאי לקצבה2. כאשר מחלקים לתלמידים “הקלות” במבחנים אין פלא שבערך 40% מתלמידי ישראל מאובחנים כבעלי “לקויות למידה”3. בשנת 2017 פורסמו האזורים המחזיקים באליפות הארץ במספר התלמידים בעלי “לקויות למידה”4. באזור השרון, לדוגמה, יש יישובים רבים שבהם מספר גבוה מתלמידי י”ב אובחנו כלקויי למידה: במועצה האזורית חוף השרון, בדרום השרון, בתל מונד וברעננה – 65% בכל אחת, בהוד השרון 60%, בהרצליה 59% ובכפר סבא 57%.

לא מפתיע שככל שמשפחה משתייכת לאשכול חברתי גבוה יותר, מתרבים “לקויי הלמידה”5. יש יותר כסף לשלם ל”מומחים לאבחון” (אלפי שקלים). יש בתי ספר באזורים מבוססים שבכיתה י’ 76% מהתלמידים הם “בעלי לקויים”6.

האבחון הוא למעשה אישור רשמי שהתלמיד פטור ממאמצים להצליח. התלמיד מקבל ומפנים שהוא בעל נכות. נתון מעניין – מאוחר יותר, בצבא, באקדמיה ובחיים האמיתיים ה”ליקויים” לפתע נעלמים וצריך להתמודד עם העולם האמיתי, וכנראה שבהצלחה לא מבוטלת למרות אבחנת הנכות בה רבים הצטיידו בצעירותם.

תמונה: Shutterstock

נחזור לכתבה הארוכה של ד”ר אופיר ב”הארץ”. אופיר מבסס את הטיעון כי הפרעת קשב היא בסך הכול תכונה אנושית, מהמאפיינים האישיים הרבים שיש לכל אחד מאתנו והמייחדים אותנו מבני אדם אחרים. “הפרעת קשב היא לא מחלה, היא תכונה ככל התכונות האנושיות, עם יתרונות וחסרונות”. אם אתם מתקשים לזכור פרצופים של בני אדם, לא מציירים יפה או שוכחים שמות – אתם לא “חולים”. כך גם “הפרעת קשב” – היא אחת מהתכונות.

אופיר מסביר כי “אין דרך לאבחן הפרעות נפשיות באמצעות בדיקות פיזיולוגיות כמו בדיקות דם”. פסיכיאטריה מבוססת על הערכות של המאבחן. לכן, המאבחן נעזר בארבע שאלות למיתוג התנהגות מסוימת כהפרעה נפשית: (1) האם ההתנהגות חריגה, כלומר שונה מהנורמה? (2) האם ההתנהגות פוגעת משמעותית בתפקוד ביום-יום? (3) האם היא מסוכנת לאדם עצמו או לסובבים אותו? (4) האם היא גורמת למצוקה ולסבל?

ד”ר אופיר בוחן את “הפרעות הקשב” לאור ארבע השאלות המנחות אבחון פסיכיאטרי. האם הפרעת קשב “פוגעת משמעותית בתפקוד”? הפסיכיאטרים האמריקנים שכותבים את מדריך ההנחיות לפסיכיאטרים בעולם (DSM) כבר ריככו את התנאי – עכשיו נדרשת “עדות מוכחת לליקוי משמעותי בתפקוד חברתי, אקדמי או תעסוקתי”. נו, מי מאתנו לא חושב שיש לו תכונה מעצבנת כלשהי שמפריעה לו בתפקוד החברתי? אני אישית סבלתי כנער מכך שאני לא יפה כמו רפי, גבוה כמו אורי ורקדן כמו גידי. אפילו נפסלתי מהשתתפות במקהלת בית הספר.

קשה מאוד להצביע על הפרעת קשב מסכנת חיים במסגרת הפעילות היום-יומית של הילד. לכן גם הקריטריון השלישי באבחון לא תקף כאן. הקריטריון הרביעי נראה בעייתי במיוחד: עד כמה קשורה הפרעת קשב לכל מיני מצוקות שפוקדות ילדים? אולי דווקא המיתוג כ”נכה קשב” הוא שגורם לילד מצוקה? אולי האבחון הוא שגורם לילד לייחס כל פישול שגרתי לליקוי הנפשי ש”מומחים” כבר אבחנו אותו? ד”ר אופיר שואל: אולי “המצוקה נוצרת רק כאשר מחברים את ההפרעה עם דרישות מערכת החינוך הקונבנציונאלית? השאלה הזאת היא כמעט בלתי אפשרית למחקר מדעי…”.

לסיכום, “הפרעת קשב היא תוצר של המפגש שבין אישיותו של הילד לבין הסביבה החינוכית בה הוא גדל. ככל שבית הספר ידרוש מילדים חולמניים או אנרגטיים ‘להתנהג יפה’ ולהתרכז בשיעורים פרונטליים משמימים, כך תגדלנה השכיחות, הפגיעה בתפקוד והמצוקה של ההפרעה”.

אז איך מרפאים את ה”אין מחלה”? מלעיטים ילדים בריטלין. ד”ר אופיר מסביר כי מבחינה כימית ריטלין הוא סם ממריץ, קרוב משפחה כימי של קוקאין ואמפטמין. הוא “חומר פסיכואקטיבי ממריץ בשם מתילפנדיאט שחודר את מחסום הדם-מוח”. הסם ממריץ ומשפר ביצועים לזמן קצר בדומה לספורטאי שנוטל סם ממריץ לפני תחרות. וכאן מונה אופיר את רשימת הסיכונים הארוכה שמלווה את השימוש בסם זה על המוח המתפתח של הילד.

מרבית הרופאים נותנים “תרופות”, כלומר סמים, שחודרים למוחם של ילדים – מוח שעדיין מתפתח – זה פשע ממדרגה ראשונה. כולם מודים שאין יודעים בדיוק כיצד הסם משפיע על מוח הילד, אבל כולם יודעים בוודאות שהוא חודר ומשפיע – רק לא יודעים כיצד.

ד”ר אופיר דורש להוציא את הפרעת הקשב ממדריך האבחנות הפסיכיאטרי – “אין לנו זכות מוסרית להתערב בהתפתחות המוחית של הילד ולקחת את הסיכון הכרוך במתן טיפול תרופתי”. ואכן, כל אחד מאתנו מכיר מתקופת ילדותו חברים לכיתה שנחשבו לנחותים על פי סרגל המידה של מערכת החינוך, אך במבחן החיים הגיעו להישגים מרשימים. אנחנו מכירים גם דוגמאות הפוכות: התלמידה המצטיינת בכיתה או התלמיד המקובל חברתית שהפכו בבגרותם למבוגרים חסרי ייחוד או הישג בולט. אין מודל אחד של “תוצר חינוכי ראוי” שמתאים לכל הילדים. ילד אינו כישלון אם לא הגיע לאוניברסיטה או לא למד 5 יחידות פיזיקה.

מתן סם ממריץ לילדים נועד “לרכך” את מפגשם עם מציאות של מבחנים ושל עמידה ביעדים ועם מציאות החיים בכלל. הריטלין ויתר “ההקלות” תורמים לדעת הקומיסרים של החינוך והממסד הפסיכיאטרי ל”שוויון”. חשוב שהילדים יגיעו לתוצאות פחות או יותר שוות (לפי אמות המידה שמשרד החינוך קבע). רוב המבוגרים כבר מאמינים שהערך העליון אליו צריך לסגוד הוא “שוויוניות” ולכן כל מערכות המדינה והפוליטיקה מנפנפים בערך זה. אז מה הפלא שמלעיטים ילדים בריטלין כדי שרגעית יחושו “שווים” לאחרים.

מפליא ששיעורי הספורט בבתי הספר עדיין מודדים הישגים. לא רחוק היום בו ייאסר על מורה לספורט לערוך תחרויות ריצת 60 מטר ומדידת זמנים. סביר יותר שילדים איטיים בריצה יורשו ליטול סם ממריץ כדי להשיג תוצאות טובות יותר, או אולי יקבלו “הקלה” ויתחילו את המרוץ בהקדמה של 10 מטרים (ירוצו רק 50 מטרים שייחשבו כאילו הם 60 מטרים). הם הרי “לא אשמים” שקשה להם.

“רכישת ידע ומיומנויות, שליטה בחומר הנלמד, התקדמות רבה ככל שיכולתו של התלמיד מגעת, ובכלל הצטיינות ומצוינות בלימודים, אינן עוד המטרה העיקרית של החינוך. מטרת החינוך היא צמצום פערים, היינו – שוויון בתוצאה, ובעיקר, הרגשתו הטובה של התלמיד ביחס לעצמו” (ציטוט מתוך ספרה המצוין של גיזי רפפורט – הטוב שבעולמות האפשריים מול סכנות הרלטביזם). סם הריטלין נועד לצמצם רגעית פערים.

לכן אסור להעניש ילדים, לא למשוך באוזן ולא “להעמיד בפינה”, לא לחייב לימוד בעל פה של קטע, לא להעניש בהעתקת 10 דפי ספר. אסור להעיר על שגיאות כתיב, אסור לסלק ילד מהכיתה או מבית הספר. אבל מותר לסמם את הילדים שמפריעים למערכת הממשלתית האחידה להגיע ל”שוויוניות”.

עשרות שנים של תעמולה סוציאליסטית ש”המדינה יודעת הכול”, משרד החינוך יודע מה טוב לילדים שלנו ונדרש מונופול של המדינה על החינוך – עשו את שלהם. היום אסור אפילו להורים לגעת בילד – אסור להעניש ילד מחשש לפגיעה בנפשו העדינה, אסור להקנות לו מושגים על התנהגות נאותה, שכר ועונש. מותר לסמם אותו ולהפכו לזומבי – רק זה נחשב לפתרון “תקין”. אסור לפגוע ב”נפש”… מותר רק לפגוע במוח!

ההורים הפנימו שהמדינה צריכה “לחנך”, אחריות ההורים זניחה – המדינה אחראית. עכשיו ההורים דורשים שהמדינה גם תהיה בייבי-סיטר לבני גיל 0 עד 3 ותישא ב”אחריות” (במכבסת המילים המקובלת קוראים לכך “חינוך לגיל הרך”). חוק חינוך חובה מחייב את ההורים להפקיר את הילדים לחסדי מערכת החינוך הממלכתית.

אסורה תחרות בין בתי הספר על העסקת מורים טובים ותגמולם בהתאם, למנהל אסור לפטר מורים גרועים, ההורים לא יכולים לבחור בית ספר שיש בו תוכנית לימודים המתאימה לדעתם לעתיד הילד, כמעט בלתי אפשרי להקים בית ספר פרטי שיקבע לעצמו את תוכנית הלימודים. וילד שלא מתאים לו להירקב 12 שנים בבית ספר – נאסר עליו לעבוד, אפילו בהסכמת ההורים. ה”שוויוניות” מחייבת את האיסורים. מותר לסמם ילדים שלא “יפריעו”.

סימום ילדים הוא גם אופנתי. אופנה מסוג זה מקורה בדרך כלל באמריקה ומתפשטת בעולם. האמריקנים טוענים שאופנות כאלה מתחילות בקליפורניה. ובכן, בתי הצעירה עבדה בשני מחזורים כמדריכה בקייטנות קיץ לילדים יהודים בקליפורניה. בתום כל ארוחה נכנס לחדר האוכל מדריך בכיר עם עגלת תרופות וקורא בקול רם לעבר הילדים: “Pill Call” (קריאה לנטילת גלולות תרופה). כמעט כל הילדים מתייצבים מולו ובולעים גלולות, לפעמים 4 גלולות שונות לילד – רובן תרופות פסיכיאטריות. טקס נטילת התרופות אופנתי ומגניב למדי ויש ילדים שלא מתייצבים מיד – כך הם “זוכים” שיכריזו את שמם בכריזה ברמקולים… משוגעים על כל הראש – ההורים, הרופאים, מערכת החינוך – לא חלילה הילדים.

* מוטי היינריך הוא מייסד “קו ישר” – אתר המציג מבנה חלופי למדינת ישראל המתבסס על כלכלה חופשית ויוזמה פרטית

1. כותרת המאמר: “הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה”
2. “המחלה ההולנדית – טעות בדיאגנוזה”, אתר “קו ישר”
3. “נכשלים במבחן”, ידיעות אחרונות, אוקטובר 2017
4. “יד קלה במתן הקלות: יותר מדי בעלי לקויות”, ישראל היום, אוגוסט 2017
5. “נכשלים במבחן”, ידיעות אחרונות, אוקטובר 2017
6. “הנתונים נחשפים: כך התרחבו ההקלות לתלמידים”, Ynet, דצמבר 2015

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!