המעגל הסודי של האמנות המודרנית

מהן הסיבות האמיתיות להצלחתה של האמנות המודרנית ומדוע הן מסבירות את הפער בין טעם הציבור ובין תעשיית האמנות שפורחת ומשגשגת

מבקר מסתכל על יצירה של אנדי וורהול, ציור באמצעות חוט, 1983 | תמונה:Adam Berry/Getty Images

אימם של פיטר וג’יין החליטה לקחת אותם לגלריה לאמנות מודרנית, לצפות בתערוכה בשם “המוות של המשמעות”. “האם אמנות היא דבר יפה?” שאלה ג’יין בכניסה. “יופי זה לא דבר חשוב”, ענתה האמא, והם נכנסו אל החדר הראשון.

בכניסה לחדר התבונן פיטר בציור שתלוי על קיר ואמר: “אני יכולתי לצייר את זה”. “אבל לא ציירת את זה”, השיבה האימא והובילה את ילדיה לחדר אחר. אבל בחדר לא היה כלום. פיטר וג’יין הרגישו מבולבלים. “אין כלום בחדר הזה כי אלוהים מת”, הסבירה האם לילדיה. “אוי ואבוי”, אמר פיטר.

בחדר הבא הם ראו בלון ענק בצורה של חיה, כמו שעושים בימי הולדת – יצירה של האמן המפורסם ג’ף קונס. “אני רוצה לשחק עם הבלון הזה”, אמר פיטר. “רק יזמי הון סיכון יכולים לשחק עם הבלון הזה”, השיבה האם. בחדר הבא ציפתה לפיטר הפתעה – ואגינה גדולה. “זאת ואגינה גדולה”, הוא אמר ואימא הסבירה ש”ואגינות גדולות הן פמיניסטיות”. פיטר חש מפוחד. “שקית הזבל הזאת מסריחה”, הצביעה ג’יין על היצירה שמולה. “זה הסירחון של התדרדרות הציוויליזציה המערבית שלנו”, השיבה האם.

“הרבה עבודות שם בחוץ מנסות להיראות מעניינות או אינטלקטואליות, כשלמעשה הן די ריקות ושטחיות”, הסבירה הקומיקאית הבריטית מרים אליה [1](Elia), שחיברה את הדיאלוגים עבור ספר הילדים-מבוגרים שכתבה [2](We go to the Gallery” (2015″.

שרל ה-10 מחלק פרסים בסלון הרשמי של האקדמיה (פרונסואה ג’וזף היים) | תמונה: CC-Public Domain

אליה אינה הקול היחיד המעלה את הבעייתיות ביצירות האמנות העכשוויות. ברשתות החברתיות ניתן לראות מגמה של ריבוי סרטונים ופוסטים התוהים האם יתכן שהאמנות המודרנית היא הרבה אורות וצלצולים. האמן רוברט פלורקזק (Robert Florczak) החליט לערוך לתלמידיו, בוגרי אוניברסיטת סן פרנסיסקו לאמנות, מבחן מיוחד. הוא הציג בפניהם ציור של ג’קסון פולוק וביקש שינתחו את הציור ויסבירו מדוע הוא טוב. התלמידים הציגו תשובות מנומקות ואינטלקטואליות, רק כדי לגלות שהציור שהוצג בפניהם היה קלוז אפ של סינר הציור של פלורקזק. “אני לא מאשים אותם”, אמר המרצה בסרטון שהוקלט עבור ערוץ [3]Prager University. “קרוב לוודאי שהייתי עושה אותו דבר. כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין שניהם”.

חידונים דומים שרצים ברשתות החברתיות מבקשים מהציבור לזהות איזה מהציורים צויר על ידי ילד ואיזה צויר על ידי אישיות מוכרת. באחד הסרטונים[4] רואים אדם היוצא לרחוב עם ציור שצייר ילד, ומבקש מעוברי אורח להגיב על “היצירה”. מרבית האנשים שנעצרים מתייחסים לנושא ברצינות ומנתחים את הציור מתוך כבוד לאמן המדומה, רק בגלל שנאמר להם כי מדובר באמנות אמיתית.

אמנות מהסוג הזה שולטת כיום בשוק האמנות, נבנו עבורה מוזיאונים והיא אף מקבלת מקום של כבוד במקומות שנחשבו פעם קלאסיים (כמו הלובר). בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות (ואני יודעת כי הייתי פעם אחת מהם) מסתובבים בגלריות ובמוזיאונים כמביני דבר, ומוצאים הסבר הגיוני ליצירות. הם קראו את הספרים הנכונים, למדו להעריך את האמנים, ועולמם המחשבתי כולל חוקים רציונליים שרק מומחים כמותם יכולים להבין.

איך הגענו למצב שבו כדי להעריך יצירות אמנות צריך לעבור הכשרה מיוחדת? והאם האמנות באמת מצדיקה את התהילה לה זכתה או שאולי אותם פילוסופים וחוקרים שזועקים: “המלך הוא עירום”, למעשה צודקים?

איך הכול התחיל

האמן ג’וטו די בונדונה עמד והתבונן בפרסקאות שצייר בקפלה סקורבני, בפדובה שבאיטליה והיה די מרוצה. אלו לא היו עוד ציורים יפים, הנושאים לא היו חדשים וגם לא הדמויות המתוארות, אבל ב-1305 הוא עשה היסטוריה. עד לאותם ימים אמנים ציירו דמויות שטחיות בשני ממדים. ג’וטו הכניס ממד שלישי לציור. הוא צייר את הפנים, את התנועות וההבעות מתוך התבוננות, הקפיד ליצור קפלים בבגדים ולהעניק להם צורה ומשקל. ואם זה לא היה מהפכני מספיק, ג’וטו החליט גם ליצור אשליה של חלל ונפח והשתמש בכלים של פרספקטיבה שחיברה את האלמנטים בחלל.

האמנות של ג’וטו הייתה יריית פתיחה לסדרה של שיפורים שהתרחשו בשנות הרנסנס בציור. האמן ההולנדי יאן ואן אייק שִכְלל את השימוש בצבעי שמן; אמנים כמו קארווג’ו התמחו בשימוש עדין ומדויק באור ובצל; ודה וינצ’י ומיכלאנג’לו פרצו דרך בציור אנטומיית הגוף והפרספקטיבה של החלל.

הסלון הרשמי באקדמיה שבלובר 1787 (פייטרו אנטוניו מרטיני) | תמונה: CC-Public Domain

אמנים כמו רפאל חיפשו לייצג את השלמות, את היופי ובמיוחד את האלוהי בציוריהם (באמצעות סצנות דתיות, מיתולוגיות). הם הבינו שכדי לעשות זאת הם צריכים להתמקצע ולחפש אחר דרך ויזואלית מעולה שתאפשר להם לבטא את הרעיונות הגבוהים ששאפו אליהם. היכולות הביצועיות והאמנותיות הגיעו לשיאן.

בסוף המאה ה-16 החלה החברה להשתנות ואיתה גם האמנות. עם פיתוח הדפוס ועליית מעמד הביניים, ציורים המתארים סצנות היסטוריות וחברתיות החלו לככב בציור, אך היררכיה מסוימת שהייתה קשורה לאלוהי נשמרה. ה”אקדמיה” הצרפתית (האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול)[5] שנוסדה על ידי לואי ה-14 ואירחה אמנים גדולים מאותה תקופה, שימרה וחיזקה את ההיררכיה הזאת. קטע מההקדמה שכתב ההיסטוריון והארכיטקט אנדרה פליביאן בקובץ מאמרים של האקדמיה מ-1667 מעיד על כך[6]: “זה שמצייר נופים בצורה מושלמת הוא מעל זה שרק מצייר פירות, פרחים או קליפות. זה שמצייר בעלי-חיים חיים מוערך יותר מאלו המייצגים רק דברים מתים וחסרי תנועה; וכמו שדמות האדם היא עבודתו המושלמת ביותר של האלוהים על פני הארץ, זה שמנסה לחקות את האל באמצעות ציור דמויות אנושיות, מצוין הרבה יותר מהאחרים”.

ארוחת בוקר על הדשא – הציור של אדוארד מאנה שעורר שערוריה ב”סלון הדחויים” | תמונה: CC-Public Domain

וההיררכיה המשיכה: “צייר שרק מצייר דיוקנאות, עדיין לא הגיע לשלמות הגבוהה של האמנות, ואינו יכול לדרוש את הכבוד שקיבלו המלומדים ביותר. לשם כך עליו לעבור מ[ציור של] דמות אחת לייצוג של כמה קבוצות; הוא צריך לעסוק בהיסטוריה ובאגדה; עליו לייצג מעשים גדולים כמו היסטוריונים, או נושאים נעימים כמו משוררים; ואם רוצים לעלות גבוה יותר, צריך להשתמש בקומפוזיציות אלגוריות, לדעת כיצד להסתיר תחת מעטה האגדה את סגולותיהם של אנשים גדולים, ואת התעלומות הגבוהות ביותר”.

עם סיום המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 והתערערות החברה ההיררכית, החלה להתערער באופן טבעי גם ההיררכיה בציור. האמנים יכלו לבחור באיזה ז’אנר הם יציירו והאקדמיה שהקים לואי ה-14 נסגרה. למרות זאת, ציורים המבטאים היסטוריה ואלגוריה המשיכו לבלוט בסלונים הרשמיים, ככל הנראה עקב הביקוש אליהם בכנסיות, במבנים רשמיים ובמוזיאון ורסאי. בתוך כך החלו להתבלט זרמים באמנות שביטאו את התפיסות שלאחר המהפכה. הזרם ה”נאו-קלאסי” הציג את ערכי צרפת של אחרי המהפכה, ובחר לתאר אותם בסגנון קלאסי שהושפע מאוד מתרבויות יוון ורומא. זרם אחר, “הנטורליזם”, רצה לייצג באמנות ובספרות את “המציאות האובייקטיבית” – זאת הנראית בעין וניתנת להוכחה על ידי המדע. האמנים בזרם זה טענו שהם רוצים לצייר את הטבע “כמו שהוא”. הם בחרו בסצנות של איכרים, אנשים עובדים ועניים, וגם אנשים מהמעמד הבינוני בעיר או בכפר בזמן העבודה ובשעת מנוחה, ובזמן שהם מתפללים. אולם הציורים לרוב לא כללו כל היבט רוחני.

“התרשמות, זריחה”, קלוד מונה, 1873, אימפרסיוניזם | תמונה: CC-Public Domain

זרם הרומנטיזם שעלה גם הוא באותה תקופה, שם דגש על רעיונות אחרים שהציפו את החברה באירופה באותם זמנים – רגשות הפרט והאינדיבידואליות. הרומנטיזם הגיע בהמשך לרעיונות של תנועת ההשכלה, אבל גם למשבר שהפילוסוף פרידריך ניטשה ידבר עליו כמה עשורים לאחר מכן – “מות” האלוהים. הציורים הרומנטיים הציגו טבע כדרך לתאר את המתרחש בתוך האדם – את רגשותיו ואהבותיו.

מאדאם סזאן בשמלה אדומה, פול סזאן 1890, סזאן משחרר את הצבע מהציור | תמונה: CC-Public Domain

היסטוריונים רבים טוענים שהאירוע המשפיע ביותר על התפתחותה של האמנות המודרנית במאה ה-19, היה המצאת הצילום. ההיסטוריון הצרפתי ז’אן לואי הרואל (Jean-Louis Harouel) מתאר בספרו [7](La Grande Falsification (2009 את הצילום כ”אירוע” לא קל שנכפה על האמנים. הוא מסביר שעד 1850 ציירים רבים התפרנסו ממכירת פורטרטים בשלל גדלים. אך מאז כניסת הצילום האדם הממוצע העדיף לרכוש תצלום ואמנים רבים פשטו רגל. היו אף אמנים שהפכו לצלמים. אמנים שלא נפגעו מהשתלטות הצילום על עולם האמנות היו אמנים בעלי שם ומוניטין שהמשיכו לעבוד עבור החברה הגבוהה. החשובים ביותר שבהם היו חברים ב”אקדמיה של האמנויות היפות” (Academie des Beaux (Arts שקמה לאחר המהפכה. “החלק העשיר והתרבותי יותר של החברה הזמין את שירותיהם של צלמים […] אך הוא לא הסתפק בזה. הוא בו בזמן המשיך להזמין מאמנים בעלי שם פורטרטים בצבעי שמן בפורמטים גדולים”, כותב ההיסטוריון הרואל.

ב-1880 החל הצילום להחליף גם את ציורי הטבע. “מה הטעם לבצע ציור שדומה למציאות, אם אפשר ליצור תמונה מציאותית בלחיצת כפתור?” תהו הציירים, שהחלו לתהות האם קיימת טכניקת ציור שהצילום לא יוכל להתחרות בה. התשובה הייתה בדמות התרחקות מכוונת מהייצוג המדויק של המציאות, כפי שנהגו לצייר עד אז. “ההתנתקות הזאת מהפיגורטיביות של האנשים ושל הדברים יצרה שבר בלב המקצוע הזה שנקרא צייר”, כותב הרואל.

ואז הגיע קורבה

ארתור פונטינן (Arthur Pontynen), פרופ’ לאמנות מאוניברסיטת ויסקונסין, מבין את ההיסטוריה מעט אחרת. בראיון שערכתי איתו הוא טען כי עוד לפני שהצילום הפך לאופנה, מטרתה של האמנות כאמצעי להגיע ליופי ולאמת השתנתה עקב תיאוריות פוליטיות שנכנסו לחברה. והאמנות נהייתה חברתית ופוליטית יותר. “ב-1848 פרסם קרל מרקס את המניפסט הקומוניסטי, שבו קבע כי ההיסטוריה היא היסטוריה של מאבק, והמאבק הזה מושתת על מעמדות כלכליים. שנה אחר כך, האמן גוסטב קורבה (1877-1819) צייר את שוברי האבנים”, כותב פונטינן בספרו [8](For the Love of Beauty” (2006″. “הציור מתאר ילד צעיר וגבר זקן העוסקים בעבודת כפיים לאורך הדרך […] המסר של הציור ברור: הילד הצעיר והגבר המבוגר הם קורבנות של חברה לא צודקת. אף אחד לא צריך לעבוד בעבודה כזאת. הציור מנסה לספק הבנה אובייקטיבית לחוסר צדק, ופרובוקציה לשנות את העולם”.

“שוברי האבנים” הוא רק אחד מהציורים המפורסמים של קורבה העוסקים במעמדות. ציור מפורסם אחר הוא “שלום אדון קורבה” המתאר פגישה של האמן והפטרון שלו כשווים. לאחר שכמה מציוריו נדחו מהסלון הרשמי של האקדמיה לאמנויות יפות, הוא החליט ב-1855 לערוך תערוכה משלו, שנשאה את שם הסגנון שהוביל: “הריאליזם”. קורבה גם החל לצייר ציורים אירוטיים שעוררו סערה, כמו “מקורו של העולם” שבו מוצג לראווה איבר המין הנשי, ו”הנמות” המתאר שתי נשים במיטה. הוא הכריז על עצמו כאדם חופשי, ונטען נגדו כי היה אנרכיסט. ב-1871 הוא הצטרף ל”קומונה הפריזאית” שהונהגה על ידי מהפכנים קומוניסטים, ניפצה מבנים היסטוריים ברחבי פריז, שרפה חנויות והשתלטה לתקופה קצרה על העיר. תפקידו של קורבה בקומונה היה לארגן את “הפדרציה של האמנים” (בין 300 ל-400 ציירים, פסלים ואדריכלים). מטרתה הייתה לחולל שינוי בעולם האמנות הקיים. בפגישה שניהל הוא הציע שהמוזיאונים (“הלובר” ו”הלוקסמבורג”) שנסגרו בעקבות ההפיכה של הקומונה ייפתחו מחדש עם כמה שינויים רדיקליים. הוא גם קרא לפירוק מוסדות האמנות המפורסמים באירופה: בית הספר לאמנויות יפות בפריז, בית הספר ברומא, בית הספר באתונה ועוד[9]. לפני שהספיק לממש את תוכניותיו התפרקה הקומונה והוא נידון לשישה חודשי מאסר.

עלייתם של הדחויים

שנים מספר לפני שהקומונה הפריזאית כבשה את פריז, התחולל אירוע חשוב נוסף. ב-1863, ועדת הסלון הרשמי שהתקיימה תחת מלוכתו של נפוליאון השלישי, סירבה ל-60 אחוז מהציורים שהוצגו בפניה (3,000 מתוך 5,000), בהם עבודות של אדוארד מאנה, קאמי פיסארו וגוסטב קורבה. האמנים וחבריהם התלוננו בפני הקיסר נפוליאון השלישי שהקריטריונים של הוועדה מחמירים מדי. למרות טעמו המסורתי של הקיסר, הוא החליט לקבלם, אבל בתנאי מסוים. “תלונות רבות הגיעו אל הקיסר בנושא עבודות אמנות שנדחו על ידי ועדת התערוכה”, נכתב בהודעה שפרסם, “הוד מעלתו, שרצונו הוא לתת לציבור לשפוט את הלגיטימיות של התלונות האלו, החליט שהעבודות שנדחו יוצגו בחלק אחר ב-[10] “Palace of Industry”- שזכה לכינוי “סלון הדחויים”.

אלפי מבקרים ביקרו ב”סלון הדחויים” שהיה “מושא לבדיחות אכזריות בעיתונות”, נכתב במאמר ב”אתר הארכיונים הלאומי של צרפת”[11]. “רוב הציורים הדחויים הם גרועים”, ציין עיתון La Revue Francaise. העיתונאי והסופר אמיל זולה דיווח שהמבקרים דחפו כדי להיכנס לגלריות הציורים שהתמלאו בצחוקם של הצופים. אך הוא דווקא בירך על התערוכה, ובמיוחד הגן על ציורו של מאנה. הציור “ארוחת בוקר על הדשא”, של אישה יושבת עירומה בפיקניק לצד גברים בברטים ומיישירה מבט לצופה, הוליד סקנדל. ציור אחר של מאנה, שנחשב לשערורייתי באותה תקופה, היה “אולימפיה”, שבו מוצגת אישה עירומה בתנוחה קלאסית אך עם מבט פרובוקטיבי (הפרטים בתמונה מעידים שמדובר ביצאנית של המעמד הגבוה). מאנה שאב השראה מקורבה המהפכן ונחשב לראשון שגם התחיל להתנתק מהמסורת הפיקטורלית. אף על פי שצייר בצורה פיגורטיבית, ציוריו נעשו בשני ממדים בלבד והוא נפרד מהרצון לצייר את המציאות כפי שהיא.

מתוך תערוכה של פיקאסו ברומא | תמונה: Alberto Pizzoli/AFP via Getty Images

ב-1874 נולד זרם חדש – “אימפרסיוניזם” – על שם ציור של האמן קלוד מונה שהוביל אותו. הסגנון האימפרסיוניסטי רצה ללכוד את הרגע החולף, עסק בעיקר בצורה ובאור, באימפרוביזציה ובספונטניות ולא בנושא. הסלון הרשמי דחה את האימפרסיוניסטים שהחלו לארגן תערוכות בעצמם. בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה, ב-1874, השתתף גם האמן פול סזאן. עם השנים גיבש סזאן סגנון שונה מהמודרניסטים האחרים. הוא “שחרר” את הצבע מהצורה ונתן לו קיום וביטוי עצמאי. הצבע הפך להיות האמצעי ליצירת עומק ופרספקטיבה בציור, לעומת הציור המסורתי שבו נעשה שימוש באור ובצל. הצבע היה גם עבור האמן דרך לבטא את רגשותיו. סזאן סלל דרך לאמנים כמו פול גוגן ו-ווינסנט ואן גוך שנקראו מאוחר יותר פוסט-אימפרסיוניסטים. הוא גם היווה השראה לזרם הפוביזם והקוביזם.

ברגע שהתערוכות העצמאיות נפתחו לציבור הרחב גברה ההתעניינות בהן. “פעם, רק כמה סקרנים היו שם”, כתב אמיל זולה. “כעת, כל העם מגיע […] הם מחפשים רק את הנושא, את עניין הסצנה, את שעשוע העין, מבלי לעצור אפילו לרגע ולחשוב על תכונות הציור, מבלי לחשוד אפילו בכישרונם של האמנים”[12].

עם זאת, זולה עדיין חזר וכתב בכמה ממכתביו כי יש “לחנך” את הציבור כדי שיוכל להבין את האמנות האוונגרדית. “אם הציבור היה מקבל חינוך אמנותי טוב […] אני מבטיח שהסלון היה מקום של התעלות נפש ציבורית, ושהמבקרים לא היו יכולים לבקר בשני אולמות מבלי להיות חולים משמחה”, הוא כתב[13].

מתוך שתי תערוכות של פיקאסו, בשנגחאי | תמונה: STR/AFP via Getty Images

אט אט החלה להיווצר דמותו של האמן המודרני, כפי שתיאר הסופר והעיתונאי טום וולף בספרו (The Painted word” (1975″: “עני, אבל בעל נפש חופשית, איש פשוט השואף להיות חסר מעמד, לנתק את עצמו לנצח מהקשרים של הבורגנות החמדנית והצבועה […] להסתכל על העולם באופן שלא יכלו לראות קודם, להיות גבוה, לחיות נמוך, להישאר צעיר לנצח – בקיצור, להיות בוהמי”.

בסוף המאה ה-19 הציפו את רחובות אירופה סגנונות נוספים: סימבוליזם, ארט נובו, פוביזם ועוד. “הצייר או הפסל היה עושה עבודות שבלבלו או הפריעו לחזון הבורגני הנעים של המציאות”, כותב וולף. ולמרות זאת, ממניעים עסקיים, האמן לא התרחק יתר על המידה מהבורגנות. כשהסצנה האמנותית עברה לניו-יורק זה כבר הפך לסוג של טקס מוכר. האמנים היו חושפים את עבודותיהם רק למעגליהם הקרובים, כאילו לא אכפת להם משום דבר אחר, עד שהגיע הזמן בשנה שבו אנשי הגלריות והמוזיאונים “הבורגנים” היו “יורדים” מהשדרה החמישית והאמנים קיוו שהם יבחרו בעבדותיהם.

וולף טוען ש”משחק החיזור” הזה בין האמן למעגל שמימן אותו קבע איזה אמן יבלוט ומהי אמנות טובה. לא “הציבור” קבע זאת. “הציבור, שמספרו מצוין בדוחות השנתיים של המוזיאונים, כל אותם סטודנטים ואוטובוסים מאורגנים, וכל אותם אימהות ואבות ואינטלקטואלים אקראיים… בכל הקשור להצלחה אמנותית, אלה רק תיירים, מחפשי חתימות, בוהים וצופי תהלוכות. האמנות מוצגת לציבור כעובדה מוגמרת”.

אחד האמנים שידעו לשחק את משחק החיזור הזה, טוען וולף, הוא האשף הבלתי מעורער של האמנות המודרנית – פבלו פיקאסו. “פיקאסו לא התחיל בלהיות פיקאסו, בעולם האמנות או בעיתונות, עד שהתקרב לגיל 40 וצייר את התפאורה של הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב (Diaghilev) בלונדון ב-1918 […] פיקאסו, שפעם חי בעליית גג אגדית וצייר בלילה עם מכחול ביד אחת ונר בידו השנייה – אותו פיקאסו התארח כעת במלון ‘סאבוי’, תפר לעצמו בגדים ברחוב בונד ובסביבתו, הלך לכל המסיבות הטובות ביותר (והמסיבות מעולם לא היו טובות יותר), אורגנו לכבודו תערוכות מתוקשרות של ציוריו, והוא הפך לאריה חברתי – והוא גם נשאר כזה”.

פיקאסו החדש חזר לפריז, עם בגדים יפים, כובעים גבוהים וידע כעת מי הקהל האמיתי שלו. וולף טוען שבזכות אמנים כמו פיקאסו, שהיו שחקנים דומיננטיים במשחק החיזור הזה, האמנות המודרנית הלכה ופרחה. ועשתה את דרכה לניו יורק.

מקימים מוזיאון

כשמבקר האמנות האמריקני הנודע קניון קוקס (Kenyon Cox) ביקר בתערוכה בשם Armory show שנערכה ב-1913 בניו יורק, ובה הוצגו עבודותיהם של מאטיס, פיקאסו ואחרים[14], הוא כתב: “הדבר הזה אינו מבדר, זה שובר את הלב ומחליא”[15]. רויאל קורטיסוז (Royal Cortissoz) שכתב לניו יורק הראלד טריביון הוסיף: “אני לא מאמין במודרניזם בגלל שהוא נראה לי מקל על החוקים היסודיים ודוחה את מה שאני מאמין שהיא תפקידה של אמנות – היצירה של יופי”[16].

בספר “הקדמה לביקורת האמנות”[17] מוסבר כי מרבית ספרי ההיסטוריה של האמנות נכתבו מנקודת מבט מודרנית, ולכן בחרו להשמיט את הביקורות של המבקרים הקונסרבטיבים. “אחת הסיבות שבגללן רוב ההיסטוריות שמוקדשות לביקורות מדלגות על התקופה הזאת, היא משום שהקולות החזקים ביותר באמנות האמריקנית בתחילת המאה ה-20 היו אלו של מבקרים קונסרבטיביים”, כותב מחבר הספר, קר יוסטון (Kerr Houston), מרצה באוניברסיטת מרילנד לאמנות.

Armory show, ,1913 ניו-יורק, החדר הקוביסטי | תמונה: CC-Public Domain

בכל מקרה, הביקורות שהושמעו לא עצרו את האמנים המודרניים, שב-1929 אף זכו למוזיאון עצמאי וחדש: “מומה” (MoMa) בניו יורק. המוזיאון לא נוסד על ידי בוהמיים אלא על ידי ג’ון ד. רוקפלר ג’וניור ביחד עם משפחות נוספות מהחברה הגבוהה. “כשהמומה נפתח לראשונה בגלריה של שלושה חדרים, בנובמבר 1929, האמנות המודרנית נתפסה על ידי הציבור האמריקני כמו, פחות או יותר, שרטוטים של משוגעים מנוונים”, נכתב בניו יורק טיימס[18]. “אבל אלפרד ה. באר ג’וניור, המנהל המייסד של המוזיאון, היה מאוהב בפיקאסו ובחבריו וראה בהופעה של הקוביזם משהו שווה ערך להמצאת נורת הליבון. בעשורים לאחר מכן הוא הרכיב אוסף שהפך את המוזיאון למאגר ייחודי של יצירות מופת אוונגרדיות”.

כדי להנגיש את היצירות, האמנים לא רק יצרו אלא גם הסבירו את יצירותיהם. הם שמו דגש על תיאוריה. ראו זאת במיוחד אצל אמנים שעסקו במופשט כמו וסילי קנדינסקי, פיט מונדריאן ו-וולדימיר מלביץ’ אבל גם בסגנונות אחרים. “כל תנועה חדשה, כל ‘איזם’ באמנות המודרנית, היה הצהרה של האמנים שיש להם דרך חדשה ‘לראות’, [דרך] ששאר העולם (כלומר הבורגנות) לא יכול היה להבין”, כותב וולף.

וולף, הרואל, וגם מושבעי אמנות מודרנית, מסכימים כולם שאלה היו הרבה יותר מסתם תיאוריות. אלו היו תיאוריות שהפכו ללב היצירה. בלעדיהן, היצירה עצמה לא הייתה מובנת ולא הייתה מחזיקה. “מה שבסופו של דבר מבדיל בין קופסת ברילו (Brillo Box שהאמן אנדי וורהול בחר להציג כאמנות, מ”מ) לבין יצירת אמנות היא תיאוריה מסוימת”, כתב הפילוסוף פרופ’ סטיפן דיוויד רוס מאוניברסיטת בינגהמטון בניו יורק, בספרו
[19](Art and Its Significance (1994. וכך, עם התפתחות האמנות המושגית, מה שנותר מיצירת אמנות הייתה התיאוריה.

באותה תקופה החלה לפעול במוסדות האקדמיה האמריקניים קבוצת אינטלקטואלים מבקרי חברה ואמנות, שהיו מוכרים בשם “אסכולת פרנקפורט”, בהם הפילוסוף תאודור אדורנו וזיגפריד קראקאור (Kracauer). אנשי אסכולת פרנקפורט הציעו ממד חדש ונוסף לביקורת האמנות האמריקנית. “הכלי האנליטי החדש שבו הם השתמשו היה התיאוריה המרקסיסטית”, כותב יוסטון בספרו “הקדמה לביקורת האמנות”[20].

עוד באירופה פיתחו חברי אסכולת פרנקפורט את “התיאוריה הביקורתית” שנשענה על הרעיון המרקסיסטי שכדי להחדיר לחברה רעיונות חדשים יש לפרק את המושגים ואת האמונות הקיימים. בתיאוריות האמנות הן ראו את אחד הכלים לעשייה של זה. הם החלו לכתוב מאמרים שתמכו במה שעשתה האמנות המודרנית ש”פירקה” ו”התנערה” מהמסורתי ו”המיושן”, מבלי שהציעו אלטרנטיבה אחרת. הם חדרו לאוניברסיטאות והחלו לתת קול ובמה לאמנים, ולחנך אמנים חדשים לאותה חשיבה ביקורתית. פעילותם סייעה ליצור תנועות פוסט מודרניות באמנות הפלסטית כמו המינימליזם והפופ ארט שהתחילו בשנות ה-50, האמנות הקונספטואלית שפרחה בשנות ה-60, והדה-קונסטרוקטיביזם (השובר את המוסכמות הקודמות) שהתחיל בשנות ה-80. למעשה כתביהם ממשיכים להשפיע על מוסדות האמנות עד היום.

“המרקסיזם יצר בחברה את האשליה שבאמצעות הריסה של מה שלא מושלם, אפשר לפנות מקום למה שמושלם”, אמר לי בריאיון ב-2017 הפילוסוף הבריטי רוג’ר סקרוטון. “אבל למעשה, הוא פינה מקום להרס. זה כל מה שהוא עשה”.

עם כל זאת, הציבור האמריקני, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, עדיין לא אהב ואפילו תיעב את האמנות המודרנית. עובדה לכך היא תערוכה שאורגנה ומומנה על ידי מחלקת המדינה האמריקנית ב-1947. תערוכה נודדת בעולם בשם “קידום האמנות האמריקנית” שנתקלה בהתנגדות ובזעם רב בקרב הציבור. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת כשאמר: “אם זאת אמנות, אז אני הוֹטֶנְטוֹטִי” (בן לעם נוודים ורועי צאן), כותבת ההיסטוריונית והעיתונאית פרנסיס סטונור סאנדרס [21](Frances Stonor Saunders).
חבר קונגרס אחר הצהיר: “אני רק אמריקני מטומטם ששילם מיסים המאפשרים לממן זבל מסוג זה”. בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.

למרות זאת, אמנים כמו ג׳קסון פולוק, מארק רות׳קו ו-וויליאם דה קונינג שהובילו את זרם “האקספרסיוניזם המופשט”, הפכו בתוך מספר שנים לשם דבר בקהילה הבין-לאומית, וניו יורק החלה להחליף את פריז כבירת האירועים והתערוכות. התחושה הייתה טובה ומעצימה, של קהילה אינטלקטואלית בועטת ויוצרת שקמה ב״תפוח הגדול״. האמנים הצליחו כלכלית והגלריות והמוזיאונים שגשגו. ציור של ג׳קסון פולוק נמכר בסוף שנות ה-50, לאחר מותו בתאונת דרכים, ב-30 אלף דולר – סכום חסר תקדים לאמנות עכשווית באותה תקופה.

ההיסטוריונית פרנסס סטונור סאונדרס ישבה בסוף שנות ה-90 באחת הספריות הגדולות של לונדון וניסתה להבין מה גרם לאמנים האלה להתבלט, למרות שהציבור לא קיבל את אומנותם. היא קראה מאות מאמרים בניסיון להבין איך צמחה ושגשגה האמנות המודרנית. תוך כדי חיפושים היא נתקלה במאמר שכותרתו משכה את תשומת ליבה: “אקספרסיוניזם מופשט – נשק של המלחמה הקרה”[22].

סאונדרס גילתה שבמשך 20 שנה, בין שנות ה-40 לשנות ה-60, שירות הביון האמריקני – הסי-איי-איי – דחף ומימן באמצעות קרנות ועמותות שונות את האמנים האמריקנים ואת האמנות המודרנית ברחבי העולם. הארגון הקים מחלקה ייעודית “לתרבות ואמנות” ועמד מאחורי אלפי ספרי אמנות, בתי ספר לאמנות, מגזינים, ועידות, קונצרטים, תערוכות וסמינרים. מדוע? הוא ראה באמנות המודרנית כלי במלחמה הקרה שניהל נגד הסובייטים. הרעיון היה להוכיח שארה”ב מקדשת את חופש הביטוי ואינה קובעת מה אסור או מותר לכתוב, לומר או לצייר. במאמץ השתתפו בעלי הון. לאמנים ולמשתתפים לא היה מושג מי עומד מאחורי היוזמה הזאת.

לסיכום, ההיסטוריה של האמנות אמנם מורכבת וארוכה, אבל לאורכה שזורים קווי מתאר בולטים וברורים המאפשרים להבין כיצד התחלנו לראות בהשפרצה של צבעים על דף את פאר היצירה. היא גם מאפשרת לתהות האם האמנות המודרנית הצליחה בזכות חיבור חזק שהיה לציבור עם מה שהוצג, או בזכות בימוי מוצלח, תסריטאים מוכשרים ושחקנים טובים ממש. משהו חשוב לחשוב עליו.

  1. Corinne Magazine, 25.3.2014
  2. הקטעים שהוצגו אוחדו מתוך הספר: We Go to the Gallery (Dung Beetle Reading Scheme 1a), 2015
  3. Why is Modern Art so Bad?, prageru.com, September 2014
  4. Why Is Modern Art so Bad? With Will Witt, You Tube, PragerU, September 2019
  5. Académie royale de peinture et de sculpture
  6. Préface, dans Félibien et alii, Conférences de l’Académie royale de peinture et de sculpture, pendant l’année 1667, Paris, F. Léonard, 1668
  7. La Grande Falsification : l’art contemporain, 2009
  8. For the Love of Beauty: Art History and the Moral Foundations of Aesthetic Judgment, 2006
  9. (Milza, Pierre (2009). L’année terrible – La Commune (Mars–Juin 1871.
  10. Published in Le Moniteur on 24 April 1863. Cited in Maneglier, Hervé, Paris Impérial – La vie quotidienne sous le Second Empire, p. 173
  11. France Archives https://francearchives.fr/fr/commemo/recueil-2013/40063
  12. www.cahiers-naturalistes.com/Salons/23-05-81.html
  13. www.cahiers-naturalistes.com/Salons/07-05-66.html
  14. The 1913 Armory Show, You Tube, Byron Caplan, August 2013
  15. Brown, The Story of the Armory Show, 159
  16. Morgan, Keepers of Culture, 82
  17. An Introduction to Art Criticism: Histories, Strategies, Voices 2012
  18. Backstage at the Modern, Behind the scenes of the Museum of Modern Art’s reinvention, October 9, 2019
  19. Art and Its Significance: An Anthology of Aesthetic Theory, Stephen David Ross
  20. An Introduction to Art Criticism: Histories, Strategies, Voices, 2012
  21. Modern art was CIA ‘weapon‘, Independent.co.uk, Frances Stonor Saunders, October 1995
  22. Eva Cockcroft, Abstract Expressionism, Weapon of the Cold War, 1974 https://msu.edu/course/ha/240/evacockroft.pdf

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!