מדינת ישראל אינה ספסל

תמונה: Shutterstock

בדיון על תחבורה ציבורית בשבת הכריז ראש העיר תל אביב, מר רון חולדאי: “מדינה לא יכולה להיות יהודית, כמו שספסל לא יכול להיות יהודי”. הטיעון המשונה הזה, שהוא פרפרזה על דברי עמוס עוז, קרס לתוך עצמו מיד במשפט הבא שניסח ובו הצהיר שישראל היא מדינה דמוקרטית, שהרי קשה מאוד לומר שספסל יכול להיות זכאי לתואר הנכבד הזה.

ניסוח סביר יותר של דוקטרינת הספסל יֵאמר כך: מדינה היא התאגדות של אנשים פרטיים לשם מימוש האינטרסים הפרטיים שלהם. היא אינה ספסל, אלא ועד כיתה. הוועד הזה לא יכול להחליט על תכני הלימוד או על ערכי הכיתה, אלא רק לקשט את הקירות, לדאוג לניקיון ואולי לבלום בריונים, לשביעות רצונם של הבוחרים. ועד כיתה יכול להיות דמוקרטי, אך לא “יהודי”. הוא פשוט התארגנות מועילה לסיפוק אינטרסים.

מאחורי התפישה של המדינה כוועד כיתה עומדת גישה פילוסופית שניסח הפילוסוף הבריטי ג’ון סטיוארט מיל במאה ה-19. מיל טען שהסיבה הלגיטימית היחידה להתערב בחייו של אדם היא למנוע ממנו להזיק לאחרים. כאשר מקצינים את העמדה הליברלית הזו, היא אומרת שהמדינה צריכה רק לספק שירותים, ולא להתערב בשאלות של זהות וערכים.

למעשה, אף אחד לא יכול באמת לאמץ את עיקרון הנזק באופן מלא. מהעיקרון הזה נובע, לכאורה, שאם נמצא אדם שנוהג להוציא מהקבר גופות של זקנים עריריים ולאכול אותן, עלינו להניח לו לעשות כרצונו, כי הוא אינו פוגע באיש. אם תתעקשו לומר שהוא פוגע ברגשות הציבור, הרי שההרחבה הזו של עיקרון הנזק כבר מאפשרת לנו להתערב בכל דבר.

אלחנן אסתרוביץ הוא צעיר חרדי שריסס בשנת תשע”ב (2012) כתובות נאצה ביד ושם: “אם היטלר לא היה – הציונים היו ממציאים אותו”; “ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר, אתם הבאתם את השואה”; וכן הלאה. הוא אף הצית את דגל המדינה בגבעת התחמושת. אסתרוביץ נתפס, נשפט ונידון לשישה חודשי עבודות שירות.

שנה לאחר מכן בחר אסתרוביץ להילחם בזיכרון הציוני בדרך אחרת: הוא הגיש עתירה לבג”ץ נגד השמעת צפירה ברשות הרבים ביום השואה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הוא טען שהצפירה פולשת למרחב הציבורי, ופוגעת באופן קשה בדמוקרטיה ובחֵירות האזרח. את ערכי הציונות, לדבריו, יכול כל אחד לציין בביתו הפרטי, ולא ברשות הרבים.

בערב יום הזיכרון תשע”ג פרסמו השופטים זילברטל, מלצר וסולברג את החלטתם: מקומו הטבעי של גילוי הכאב הציבורי הוא דווקא במרחב הציבורי, ולכן הצפירה תישמע כדרכה. זו אמירה חשובה כנגד הגישה התובעת ניטרליזציה ערכית מוחלטת של רשות הרבים. שיקולים ערכיים משפיעים על צביונה של רשות הרבים, גם במחיר פגיעה מסוימת בחופש הפרט. המדינה לא רק מספקת שירותים, אלא גם מעצבת את התודעה הקיבוצית שלנו. המדינה אינה ספסל וגם לא ועד כיתה.

“מדינת שירותים” אינה בת קיימא. אף אחד לא יהיה מוכן לסכן את חייו עבור ועד כיתה. אנשים נלחמים עבור מדינתם משום שהיא ביטוי מרכזי של זהותם הלאומית. לכן המדינה היא בהחלט “מדינה יהודית”, כפי שחזרו והצהירו מנסחי מגילת העצמאות. ואם מותר למדינה לכפות סגירה של בתי עינוגים בליל יום הזיכרון כדי לכבד את הזיכרון הלאומי, מותר לה, מאותה סיבה, לעשות כך גם בליל תשעה באב. כמובן, המדינה צריכה להניח לאנשים לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם, ולהתערב בחייהם מעט ככל הניתן. אך המדינה אינה יכולה להתנזר מעיצוב דמותה של רשות הרבים.

בכל מקום שבו אני מדבר על דת ומדינה, מיד שואלים אותי על התחבורה הציבורית בשבת. אני תמיד משיב שבנקודה הזו נמצא הטיעון הכי חלש של הדתיים, וגם הטיעון הכי חלש של החילוניים. מהצד הדתי, לא ברור למה דווקא תחבורה ציבורית תפגע בצביון הפומבי של השבת יותר מאשר חילולי שבת אחרים. מהצד החילוני, לאף אחד אין זכות לדרוש תחבורה ציבורית במימון משלמי המסים, כולל הדתיים שבהם, בכל מקום ובכל זמן. הפתרון המעשי הסביר הוצע באמנת גביזון-מדן, וכולל הפעלת תחבורה ציבורית מצומצמת באזורי ביקוש, ומנגד סגירה של בתי עסק הפועלים בשבת. ממילא צריך לזכור שהביקוש לאוטובוסים בימי המנוחה אינו גבוה. כשהיו שואלים את השר המנוח אורי אורבך על תחבורה ציבורית בשבת, הוא היה נוהג לענות: קודם שתהיה לנו תחבורה ציבורית באמצע השבוע. וגם את זה כדאי לזכור.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!