המדען שמצא את מקור הסבל

האם הבודהיזם צדק? מה מלמדים מחקרי מוח על “האני העצמי” שלנו ועל ההתמודדות עם סבל

תמונה: Ashlee Pierce

רוב הסבל שלנו מגיע מזה שאנחנו חושבים יותר מדי”, אומר לי בריאיון פרופ’ כריס ניבַּאוּאֶר (Niebauer), בטון רגוע ושליו. בניגוד למה שאפשר לחשוב, ניבאואר אינו נזיר בודהיסטי ולא מאסטר רוחני שהגיע להארה, הוא פרופ’ לנוירופסיכולוגיה באוניברסיטת סליפרי רוק בפנסילבניה. ניבאואר חוקר את הקשר בין מסקנות אליהן הגיעו ממחקרי מוח שחיפשו את ה”אני” שלנו, לבין הידע העתיק של תורות המזרח (מושג ה”אני” מקביל למושגים של “עצמי” ו”תודעה”).

ניבאואר החל את מסעו כחוקר של מסתרי ה”אני” מתוך משבר קיומי. כשהיה בן 20 נפטר אביו באופן פתאומי. תחושת האובדן והמפגש הראשון שלו עם המוות גרמו לו טלטלה נפשית עזה. הוא הוצף בתחושות של כאב, צער, חרדה ודיכאון שהיו קשים לו מנשוא, והוא חיפש דרכים להקל על סבלו.

באותה תקופה, שנות ה-90, מחקרי מוח קיבלו תנופה עזה, ורוב החוקרים היו בטוחים שאפשר יהיה להבין את מסתרי הנפש (mind) דרך הבנת אופן פעולתו של המוח. ניבאואר השתוקק לפענח את מסתרי נפשו: מאין באים כל הרגשות הקשים שהוא חווה, מדוע הם ממשיכים להשתולל בתוכו ואינם מרפים, האם הוא יוכל לשלוט בהם? כדי לענות על כל השאלות המציקות האלה הוא החליט ללמוד נוירופסיכולוגיה – תחום המשלב בין מדעי המוח ופסיכולוגיה. “כל מה שידעתי באותה תקופה היה שאני סובל מאוד, ושאני מקווה שהסוד לסיום הסבל, או לפחות ההבנה של הסבל, יכולים להימצא במכניקה של המוח”, כותב ניבאואר בספרו (No Self, No Problem (2019.

מיפוי אזורי המוח בהתאם לתפקידם, אך היכן שוכנת התודעה בכל זה?

ואכן הוא למד הרבה על המכניקה או על אופן הפעולה של המוח. הוא למד כיצד המוח מזדהה עם הגוף הפיזי, מסנן את אין-סוף הגירויים הפיזיים, החברתיים והמנטליים מהסביבה שמציפים אותנו כל הזמן, לפי מה שנחוץ להישרדות ולהתנהלות שלנו, תוך שהוא ממיין אותם לפי מידת החשיבות, מפרש אותם ומספר לנו עליהם סיפורים לפי הידע והזיכרונות שלנו מהעבר. אבל כל הידע הזה לא עזר לניבאואר להקל על סיבלו. “למרות שעות אין-סופיות בכיתות הלימוד, לא מצאתי תשובות לשאלות שלי”, הוא כותב[1].

הוא החליט לנסות ערוץ נוסף, והתחיל לחפש פתרונות לסבלו בהתעמקות בחוכמת המזרח, בעיקר בבודהיזם. תוך כדי קריאה בספרי פילוסופיה של המזרח והתנסות בשיטות מדיטציה שונות, הוא גילה שגם בתורות המזרח חקרו במשך אלפי שנים את מסתרי הנפש: את הקשר שבין המוח לנפש, את האופן שהם פועלים, והאם יש לנו שליטה רצונית עליהם. אבל שיטות המחקר בתורות המזרח היו שונות בתכלית מאלו שהוא הכיר במדע המערבי. בעוד במערב, המדע מנסה לבנות תיאוריות שיסבירו תופעות שונות, מתכנן ניסויים אובייקטיביים לבדיקת התאוריות, עם אפשרות לחזרה על הניסויים כדי לבדוק את מהימנותם ותקפותם, הרי שבמזרח, הדרך להבנת הנפש, ולמעשה הבנת היקום כולו, היא התבוננות שקטה של האדם פנימה אל תוך עצמו. התבוננות במחשבות, ברגשות, בתחושות, בזיכרונות וכו’ שעולים במוחנו ללא הפסקה ומעסיקים אותנו כל הזמן.

“חילקתי את הזמן בין שני צרכים של המוח שלי. ביום-יום ביליתי כסטודנט למדעים – דבר ששירת את המוח השמאלי שלי, ואת חופשות סוף השבוע העברתי בלימוד של פילוסופיות המזרח שנראה היה שסיפקו את המוח הימני שלי”[2].

עם הזמן גילה ניבאואר שיש מחקרים מדעיים המאששים את מה שלימדו בתורות המזרח. למשל, תועלות המדיטציה לשיפור יכולת הריכוז שלנו[3]. מחקרים אחרים מצאו תועלות רבות בתרגול הטאי-צ’י החל מהורדת לחץ הדם ועד לשיפור של יכולות קוגניטיביות[4]. ממצאים דומים נמצאו במחקרים על יוגה[5] ושיטות אחרות כמו מיינדפולנס[6].

אבל ניבאואר חיפש קשר עמוק יותר בין מדע המערב לבין תובנות עמוקות מתורות המזרח. ואכן הוא מצא. “בפעם הראשונה בהיסטוריה, ממצאים של מדענים במערב תומכים במובהק, ובמקרים רבים מבלי להתכוון לכך, באחת מהתובנות הבסיסיות ביותר של המזרח: ה’אני’ האינדיבידואלי שלנו דומה יותר לדמות בדיונית מאשר לאיזשהו דבר אמיתי”, הוא אומר לי, וטוען שההבנה הזאת יכולה לסייע לו, ולמעשה לכולנו, להשתחרר מהסבל.

החיפוש אחר ה”אני”

השאלה מהו ה”אני” העסיקה פילוסופים, מנהיגים רוחניים ומדענים לאורך דורות. ברמה היום-יומית אם נשאל את עצמנו “מי אני” התשובה בדרך כלל תכלול מרכיבים כמו: השם שלי, הגוף שלי, התפקידים השונים שלי (הורה/סטודנט/מנכ”ל/שופט וכו’), המחשבות, הרגשות והחוויות שלי, ההיסטוריה האישית, הזיכרונות ועוד. יותר מכך, בתחושה שלנו, ה”אני” הזה יציב יחסית לאורך שנות חיינו. כמובן שאנחנו מתפתחים ומשתנים מהילדות לבגרות, אבל בתחושה שלנו זה אותו “אני” שמתפתח.

ברמת המחקר המדעי, עם התפתחותן של טכנולוגיות שאִפשרו לעשות מדידות שונות במוח (MRI, fMRI), ניסו החוקרים למצוא היכן במוח נמצא ה”אני” או ה”עצמי” שלנו. למעשה הם כבר הצליחו למפות כמעט את כל היכולות המוטוריות, המנטליות והרגשיות שאנחנו מכירים באזורים ספציפיים במוח, החל ממוטוריקה עדינה כמו השחלת חוט בקוּף המַחַט, דרך שפה, זיכרון, ועד לדמיון, ואף אמפתיה. המשך טבעי לכך היה הניסיון לאתר היכן במוח נמצא האזור של ה”אני” שלנו.

תמונה: Shutterstock

“אחד הדברים שמדענים עשו בניסויים שלהם זה להפריד את שני צידי המוח, כיוון שגילו שתחושת ה’אני’ נבנית על ידי המוח השמאלי. ובצד השמאלי של המוח נמצא גם האזור שאחראי לדיבור”, מסביר ניבאואר. “יש ניסויים שעשו עם חולי אפילפסיה שעברו ניתוח בו ניתקו את כל העצבים המחברים את שני צידי המוח[7].

כשמדברים איתם במצב שכזה, למעשה מדברים עם המוח השמאלי שלהם. הם עונים עם ביטחון ואומרים שדבר לא השתנה אצלם, שהם מרגישים בדיוק אותו דבר כמו לפני הניתוח.

“אז המדענים ערכו סידרה של ניסויים חכמים מאוד. הם שלחו כל מיני מסרים למוח הימני של המטופלים שבו אין אזור דיבור. למשל, הם העבירו מסר שאמר למוח הימני של האדם לעמוד או להרים את היד. המטופלים קיבלו את המסר ועקב כך הרימו את ידיהם או עמדו. למוח השמאלי באותו זמן לא היה מושג מה קורה. כל מה שהוא ידע זה שהאדם קם והרים את ידו”.

ומה החוקרים הבינו מזה? 

“החוקרים שאלו את המטופלים, למה אתם עומדים? למה הרמתם את היד שלכם? אז המוח השמאלי המציא מיד הסבר, והאדם שדיבר היה בטוח שהוא צודק. הם אמרו משהו כמו: ‘הו, הרגל שלי נרדמה’ או ‘הייתי צריך להימתח’. הם המציאו איזשהו הסבר. זה היה רמז עבור המדענים שהמוח השמאלי ממציא כל כך הרבה סיפורים וגם מתעקש לגבש דעה ודאית בנוגע לכל מה שקורה סביבו בעולם. אחד מהסיפורים האלו הוא רעיון ה’אני’.

“יש לסיפור הזה גם חלק שני וקריטי, והוא קשור בכך שכאשר חוקרי מוח התחילו לחפש את ה’אני’ במוח, הם לא מצאו אותו. זאת הייתה שאלה שהעסיקה את חוקרי המוח מאז שנות ה-60 וה-70”.

איך בכלל מתחילים לחפש את ה”אני” בתוך המוח?

“איך באמת? זאת שאלה מצוינת. על פני השטח זה נשמע פשוט. אתה מביא אנשים למעבדה וגורם להם להיזכר באירועים מעברם. למשל, באיזה מקום הם גדלו או שואל אותם לגבי רגשות ותחושות שלהם תוך התבוננות פנימה, ורואה אילו אזורים במוחם פעילים באותו רגע. זה באמת קורה, אזורים מסוימים במוח מתחילים להיות פעילים, אבל זה לא ה’אני’. אלו הם רק האזורים במוח שהופכים לפעילים בעקבות מחשבות שונות. ולכן, וזה די חד משמעי להבנתי, מעולם לא מצאו משהו שדומה ל’אני’ במוח”.

עם זאת, ניבאואר מסביר שכשמצליחים לנקות את כל המחשבות, הרגשות, המושגים, האמונות שיש לנו במוח, מגיעים למצב הנקרא “מודעות טהורה”. “זאת המטרה של מדיטציה, של יוגה, וכו’ – להגיע למצב של מודעות ללא מעורבות של חשיבה של המוח”, הוא אומר.

יש דרך לתאר את המצב הזה של “מודעות טהורה”?

“לא. באמת שלא ניתן. את נוגעת באחת הבעיות הגדולות ביותר במדעי המוח כרגע, המחקר של התודעה עצמה. אני מעביר קורס על מודעות, ואנחנו מבלים זמן רב בבחינת התיאוריות העיקריות של המודעות, ומנסים לבחון מי מהחוקרים מדברים על סוגי חשיבה של המוח, ומי מהם מדברים על תודעה טהורה. יש לנו תיאורטיקנים מובילים שבעצם מדברים על המוח החושב ורק קוראים לזה מודעות, וקרוב לוודאי שזאת אחת מהטעויות הגדולות בחקר התודעה המודרני. זה לא אומר שמה שהמוח חושב אינה מודעות. כשאתה נכנס לתהליך חשיבה, המודעות מתועלת באמצעות המוח החושב.

“מה שאני אומר הוא שיש דברים שאנחנו יכולים להתבונן בהם באמצעות המסורות העתיקות המגיעות אלפי שנים אחורה והן מכילות מאות כתבים שדנו בנושא לעומק, ולפיהם יש מודעות טהורה שאינה נשלטת על ידי החשיבה שלנו. זה, עבורי, החלק המעניין בנושא התודעה. החלק הקשה בזה, והחלק הקשה בליצור תיאוריה מדעית סביב סוג זה של מודעות, הוא, איך לתאר את זה? האם אתה יכול להשתמש במילים ובחשיבה כדי לתאר תהליך שהוא מעבר לחשיבה”.

תהליך של “אי-חשיבה”

כאמור, פילוסופים במזרח, כבר בעת העתיקה, הגיעו להבנה דומה: המחשבות, הרגשות, הזיכרונות, הדמיונות וכו’ הקיימים במוחנו ושאנחנו מזדהים איתם כל כך, אינם ה’אני’ האמיתי שלנו. ובכל זאת אנחנו קשורים אליהם, מחזיקים בהם ואפילו מגוננים עליהם. מכך הם הסיקו מסקנה נוספת. המחשבות האלה, הן בדיוק מה שגורם לנו להרגיש סבל.

יש משל בבודהיזם הממחיש היטב את ההבנה הזו: אדם הולך בשדה ופתאום פוגע בו חץ. הוא נופל על הקרקע מתפתל מכאבים. לאחר זמן מה הוא מתאושש, קם על רגליו וממשיך ללכת. ואז פוגע בו חץ שני שכמובן מעצים עוד יותר את הכאב והסבל שהוא כבר חווה מפגיעת החץ הראשון. מהו הנמשל? החץ הראשון הוא מכות החיים שכולנו סופגים כמו מחלה, מוות של בני משפחה, נפילה כלכלית ועוד. החץ השני הוא מחשבות של חרדה, דאגה, כעס, התמרמרות ועוד שהמוח שלנו מייצר לאחר שפגע בנו החץ הראשון.

תמונה: Shutterstock

“אחת הבעיות הגדולות ביותר שיש לנו כאן במערב היא שאנחנו חושבים יותר מדי ושאנחנו מתקבעים על המושג שאנחנו יכולים לחשוב את דרכינו החוצה מבעיה המבוססת על חשיבה”, אומר ניבאואר. “אבל זה לא עובד, לכן, מסורות עתיקות מהמזרח כמו יוגה, מדיטציה ומיינדפולנס פופולריות מאוד בימינו. כל אלו מדגישות את חשיבות המודעות ללא המוח החושב. וזה מה שאני עושה באופן אישי בחיי. אף על פי שאני מצליח לטפל בנוירוזה שלי, פעמים רבות, כשאני מתחיל לחשוב יותר מדי – אני מתחיל להרגיש חרדה. אז אני חוזר לעשות מדיטציה או תרגילי נשימה. אני עושה טאי צ’י או כל דבר שיעזור לי להיות בתהליך של ‘אי-חשיבה'”.

ניבאואר מוסיף שכאשר מצליחים לעשות את ההפרדה הזו אז מבחינה מטאפורית זה כמו להוציא את התקע מהחשמל. “זה כמו להוציא את כל האנרגיה מהמחשבות, מהרגשות ומהתחושות שמתרוצצות במוח. כשהתאמנתי בזה בפעם הראשונה הרגשתי הקלה עצומה בסבל ובחרדה”.

אולי אותה תודעה טהורה עשויה מחומר שאנחנו עדיין לא מכירים ובעתיד אפשר יהיה למדוד אותו?

“זו בהחלט אפשרות סבירה כי ההבנות שלנו לגבי התודעה משתנות כל הזמן. לכן אני לא יכול להתייחס יותר מדי ברצינות לגבי מה שאני יודע כיום על התודעה הטהורה, מבלי לקחת בחשבון את האפשרות שההבנה שלי תשתנה בעשר השנים הבאות”.

ניבאואר מאמין שככל שאנחנו מתקרבים יותר למצב של הכרה טהורה, גם קל לנו יותר לקבל החלטות בחיים, כולל הבחנות בין טוב לרע והחלטות מוסריות. “זה אולי נשמע פרדוקס, אבל ככל שאנחנו מזדהים פחות עם המחשבות שלנו, ורק מתבוננים בהן בשקט, כך החשיבה שלנו הופכת להיות בהירה וצלולה יותר. וההחלטות הטובות ביותר באות מרגעים של שקט. לכן, כאשר בודהיסטים רבים צריכים לעשות החלטות חשובות, הם אומרים: ‘אני הולך לשבת שעה במדיטציה'”.

קשה להאמין שרק התבוננות שקטה במחשבות מביאה להקלה בסבל.

“אני אתן לך דוגמה. נניח שאת בדרך לעבודה ונתקעת בפקק. לפי הווייז תאחרי בעשר דקות לפגישה חשובה בעבודה. אם תקשיבי לשטף המחשבות במוח שלך ברגע הזה, אולי תבחיני שהמוח שלך מתחיל לייצר סיפור על התגובה האפשרית של הבוס: ‘כנראה שהבוס יכעס וינזוף בי’. ואחר כך המוח ימציא עוד סיפור על ההשלכות האפשריות מהאיחור: ‘אולי הפרויקט שעבדתי עליו כל כך הרבה יירד לטמיון, ואולי האמינות שלי תתערער’. הבעיה היא שכאשר אנחנו מאמינים לסיפורים האלה שהמוח שלנו מייצר, ומזדהים איתם, גל של רגשות ותחושות עולה איתם: אנחנו מתחילים להרגיש לחץ, דאגה וחרדה. אבל למעשה במציאות אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה. אולי גם הבוס נתקע בפקק ויגיע אפילו אחרינו. כך שהמחשבות על העתיד רק גורמות לנו סבל מיותר.

“כאשר אנחנו מצליחים, אפילו לזמן קצרצר, לא להזדהות איתם, אנחנו מתחילים להתייחס למחשבות האלה בפחות רצינות, ומתחילים לא להאמין לכל סיפור שהמוח מספר לנו. המסקנה שלי מזה היא שהמוח שלנו הוא כלי מצוין, כל זמן שאנחנו משתמשים בו ולא הוא משתמש בנו. כאשר התחלתי להתבונן במחשבות שלי, הרגשתי הקלה רבה בסבל שחוויתי אחרי מות אבי”.

בסוף הריאיון אני שואלת את ניבאואר איך הוא מאזן בחיי היום-יום שלו בין ההזדהות החזקה שיש לכולנו עם ה”אני” שלנו, לבין מה שהוא למד מחוכמת המזרח. “אני משתדל לעשות מה שבודהה המליץ בזמנו. למצוא את האיזון בין שניהם, לקחת את דרך האמצע”, הוא אומר. “יש הרבה מצבים פרקטיים בחיים. למשל, עכשיו בשיחה שלנו אני משתמש במחשבות ובשפה כדי להעביר ולהבהיר רעיונות שונים. עם זאת אני קובע לעצמי זמנים שבהם אני מתנתק מהמוח החושב והולך לעשות מדיטציה. ולאורך זמן, יודעים טוב יותר מתי להשתמש במוח החושב ומתי להיות רק במודעות טהורה. יש אנשים האומרים לי שכל זה נשמע מצוין, אבל אין להם זמן לעשות מדיטציה. אני עונה להם באימרה ידועה מהבודהיזם: ‘אם אין לך זמן לעשות שעה מדיטציה כל יום, זה אומר שאתה צריך למצוא זמן לעשות שעתיים מדיטציה כל יום”.

  1. Chris Niebauer, No self, No Problem, 2019
  2. כנ”ל
  3. Kaul, P., Passafiume, J., Sargent, C. R., and O’Hara, B. F. (2010). “Meditation acutely improves psychomotor vigilance, and may decrease sleep need.” Behavioral and Brain Functions
  4. Solloway, M. R., Taylor, S. L., Shekelle, P. G., Miake-Lye, I. M., Beroes, J. M., Shanman, R. M., and Hempel, S. (2016). “An evidence map of the effect of Tai Chi on health outcomes.” Systematic Reviews(1)
  5. Büssing, A., Michalsen, A., Khalsa, S. B. S., Telles, S., and Sherman, K. J. (2012). “Effects of yoga on mental and physical health: A short summary of reviews.” Evidence-Based Complementary and Alternative Medicine: eCAM
  6. Creswell, J. D., Taren, A., Lindsay, E., Greco, C., Gianaros, P., Fairgrieve, A., Marsland, A., Brown, K., Way, B., Rosen, R., and Ferris, J. (2016). “Alterations in resting state functional connectivity link mindfulness meditation with reduced interleukin-6: a randomized controlled trial.” Biological Psychiatry
  7. Gazzaniga, M. S., and LeDoux, J. E. (1978). The Integrated Mind. New York: Plenum Press

 

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!