הפסיכולוגיה של המחלה

מדוע אנשים מסוימים נדבקים ואחרים לא, כיצד הפסיכולוגיה שלנו משפיעה על עוצמת המחלה והאם ניתן לשלוט בה?

תמונה: Shutterstock

החורף הגיע ואיתו הגשמים, הקור והמחלות. הראשונה שהביאה שפעת לבית משפחת רם הייתה אביגיל בת הארבע. תהליך ההחלמה היה ארוך ומתיש – חמישה ימים של חום גבוה וכאב בכל הגוף. הצטרף אליה בר בן השבע, אבל הוא חווה זאת יותר בקלות. השפעת עברה אצלו תוך יומיים וגם החום היה פחות גבוה. הבא בתור היה ניר, האבא. הוא כמעט לא יצא מהמיטה במשך ארבעה ימים והכאבים היו נוראיים. טלי, האימא, לקחה מכל זה בעיקר את ההצטננות ואת השיעולים, אבל בגדול הצליחה לתפקד כל הימים האלו. בניגוד חד אליהם, לעומר בן התשע זה בכלל לא הגיע.

איך קורה שאותו נגיף מסתובב בבית, אבל לחלק הוא לא מצליח להגיע ואילו את האחרים הוא משבית לחלוטין? עד לאחרונה תשובת המדע הייתה כל כולה קשורה בפיזיולוגיה: גורמים רבים משחקים כאן תפקיד – הגנים, המצב הכללי של מערכת החיסון, התזונה, הכושר הגופני ועוד. אולם בשנים האחרונות הולך ומתבהר שמעבר לגורמים הפיזיולוגיים, גם למחשבות שלנו, ולאופן בו אנחנו תופסים את מצב המחלה יש משקל חשוב בתהליכים הקובעים האם המחלה תתפוס אותנו ועד כמה קשה היא תכה בנו.

“כשאת מתעצבנת, אמנם לא נכנס משהו חומרי דרך האף שלך, אבל מערכת החיסון מגיבה לזה. היא יכולה להילחם ולעורר תגובה דלקתית. אי אפשר פשוט להפריד בינה לבין זה שהתעצבנת”, הסביר לי בריאיון פולוויו דה-אקוויסטו (Fulvio D’Acquisto) מאוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון, פרופ’ לאימונולוגיה שאת דרכו המקצועית התחיל כפסיכולוג.

כשאנחנו נלחצים, גם אם זה רק מדד ליין דחוק, כל הגוף נכנס למצב לחץ ומערכת החיסון נחלשת | תמונה: Shutterstock

למעשה לאורך אלפי שנים, במגוון תרבויות בעולם, בהן ביוון, בהודו ובסין, התייחסו לקשרים הסמויים בין מצבנו הנפשי לבין היכולת שלנו להתמודד עם מחלות ולהתאושש מהן[1]. רק במאות האחרונות השתנתה ההשקפה ומדענים החלו לראות במערכת החיסון מנגנון אוטונומי ועצמאי שאינו מושפע מגורמים הקשורים ב”נפש” או בפסיכולוגיה. כך רעיונות מהסוג שביטא פרופ’ דה-אקוויסטו, הקשורים במחשבות שלנו ובכוח שלהן לחזק או להחליש את מערכת החיסון, נחשבו שנים רבות לפסאודו-מדעיים.

סימנים ראשונים להשפעת המחשבה על תפקוד המערכות בגוף החלו להתגלות לקראת סוף המאה ה-19. פרופ’ וולטר קאנון מאוניברסיטת הרווארד נעזר ב-1896 בטכנולוגיה חדישה באותם ימים, תצלומי רנטגן, כדי לחקור את פעילות מערכת העיכול של חיות המעבדה שלו. לאחר שהאכיל אותן ובדק אותן ברנטגן, הוא הופתע לגלות שאצל חלקן כלל לא מופיעה פעילות מעיים. וזאת לאחר שצילם אותן כמה פעמים בהפרשים של 12 שניות לאחר ההאכלה. כיצד ייתכן הדבר? רק כעבור מספר שבועות הוא גילה את התשובה: החיות שנעצרה אצלן פעילות המעיים היו אלו שהגיבו בעצבנות ובמתח לניסוי שלו, בעיקר לשלבים בהם הן הוצמדו לציוד הרנטגן[2]. את הממצאים המהפכניים, המראים כי קיימת התאמה בין המצב הרגשי לתפקוד מערכת העיכול, הוא פרסם בספרו The Mechanical factors of Digestion מ-1911.

על פי תיאוריית האימונולוגיה הרגשית, המצב הרגשי שלנו, למשל אם אנחנו שמחים או עצובים, ישפיע מיד על תפקוד מערכת החיסון | תמונה: Shutterstock

בשנות ה-20 של המאה הקודמת נעשתה פריצת דרך נוספת, כשתלמידיו של הפיזיולוג הרוסי הנודע איוון פבלוב גילו כי למחשבות יכולה להיות השפעה ישירה על מערכת החיסון. בניסוי ההתניה הקלאסית והמפורסם של פבלוב, הוא הרגיל כלבים שרגע לפני שהוא נותן להם לאכול הוא מצלצל בפעמון. במהרה מערכת העיכול של הכלבים החלה לפעול כבר לשמע הפעמון, בלי שהוצג להם אוכל. אחד מתלמידיו של פבלוב, סרגיי מטלניקוב, החליט לעשות ניסוי על בסיס עיקרון דומה: במקום אוכל, הוא הזריק לחיות המעבדה חיידקים, ובמקום הפעמון הוא חשף אותן לחום. בדומה לרפלקס המותנה של הכלבים, בגופן של חיות המעבדה התעוררה תגובה חיסונית לחיידקים גם בלי שהוזרקו להם החיידקים, אלא רק כתוצאה מהחימום[3].

ב-1964 ניסה פרופ’ ג’ורג’ סולומון מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס לקרוא תגר על ההשקפה המקובלת לגבי האוטונומיות של מערכת החיסון, וטבע מושג חדש בקהילה המדעית: “פסיכואימונולוגיה”. אך ממצאיו היו חדשניים מדי ואתגרו את הקהילה המדעית. רק ב-1980 הגיעה פריצת דרך ממשית. פרופ’ רוברט אדר (Ader) מאוניברסיטת רוצ’סטר שבארה”ב ערך ניסוי דומה לזה שערכו ברוסיה תלמידיו של פבלוב, מבלי שידע על הניסוי שלהם. הוא נתן לחולדות לשתות מי סוכר בשעה שהזריק להן תרופה המדכאת את מערכת החיסון. מספר ימים לאחר מכן, כשחשף את החולדות האלו שוב למי סוכר (אבל לא לתרופה) הוא הופתע לגלות בקרבן אחוזי תמותה גבוהים, בעיקר אצל אלו ששתו יותר ממי הסוכר. השערתו הייתה שבעקבות מי סוכר בלבד נחלשה מערכת החיסון של החולדות עד כדי כך שכבר לא הצליחה להתמודד עם אתגרים פשוטים יחסית[4]. כדי להסביר את הקשרים בין המחשבות למערכת העצב ולמערכת החיסון, הוא טבע את המונח “פסיכונוירואימנולוגיה” שמקובל עד היום ואף זוכה להתעניינות מדעית רחבה.

המלחמה הבלתי פוסקת

כך, החל משנות ה-80 המוקדמות החלו לחדור לקונצנזוס המדעי הקשרים הסמויים שבין מערכת החיסון לבין מערכת העצבים והגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים עלינו. אולם רבים מהמחקרים הראשונים בתחום לא עסקו באמת במחשבות שלנו, אלא התמקדו בהשפעות השליליות של לחץ, בעיקר לחץ כרוני, על מערכת החיסון.

פרופ’ ג’ניס גלזר מאוניברסיטת מדינת אוהיו, למשל, בדקה כיצד לחץ של תקופת בחינות משפיע על מערכת החיסון של סטודנטים לרפואה. באמצעות בדיקות דם היא בחנה את מצב מערכת החיסון של 34 הנבדקים שלה, חודש לפני שהחלו הבחינות ופעם נוספת במהלכן. כשספרה את “תאי ההרג הטבעי” (NK) בדמם של הסטודנטים, שהם תאים במערכת החיסון שתפקידם לחסל תאים הנגועים בנגיפים או בסרטן, היא גילתה כי הלחץ של תקופת הבחינות גורם להפחתה ניכרת במספרם[5].

במחקר נוסף שערכה פרופ’ גלזר, הפעם עם בעלה, פרופ’ רונלד גלזר, גם הוא מאוניברסיטת מדינת אוהיו, הם בחנו את מערכת החיסון של 69 אנשים המטפלים במשך חמש שנים או יותר בבן או בת זוג הסובל מדמנציה. מדובר בעבודה קשה, סביב השעון, שפעמים רבות רצופה באתגרים, בתסכולים ובדאגות. בקבוצת הבקרה השתתפו אנשים בגילים דומים הנהנים משגרת חיים נינוחה יותר.

האופן בו אנחנו תופסים את הסימפטומים ישפיע אפילו עד כמה נסבול מהם | תמונה: Shutterstock

צמד החוקרים ושותפיהם בדקו פעמיים את דמם של כלל הנבדקים, בהפרש של 13 חודשים. בעוד שבקבוצת הבקרה מצב מערכת החיסון נשאר פחות או יותר יציב לאורך התקופה, בדמם של המטפלים בבני זוג דמנטיים נמצאה הפחתה משמעותית במגוון סוגים של תאים חיסוניים. להפחתה הזו נראה שהייתה גם השפעה פיזית – למטפלים בדמנטים לקח יותר זמן להתאושש מכל מחלה, בהשוואה לאנשי קבוצת הבקרה[6].

מחקרים מאוחרים יותר לא הסתפקו בכך, אלא ניסו להבין כיצד זה עובד בפועל. כלומר, כיצד מערכת העצבים שלנו מצליחה לנהל קשר ישיר, פיזיולוגי, עם מערכת החיסון? איך הן “משוחחות” ביניהן?

התשובה הייתה “מסרים כימיים”. אם בעבר חשבנו שמוליכים עצביים אינם קשורים למערכת החיסון, בשנים האחרונות מתברר שלא רק שמערכת החיסון מסוגלת לקלוט ולהבין אותם, אלא אפילו גם מייצרת מהם כדי להעביר מסרים למוח. באופן דומה מתברר שהמוח מסוגל להבין את השפה של מערכת החיסון[7].

כאשר אנו נלחצים – בין אם מדד-ליין קרוב ובין אם ממכונית המאיימת לפגוע בנו, מתחיל לתפקד “ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה” (או בקיצור – HPA). כאשר זה קורה מפנה הגוף אנרגיה להתמודדות עם מצב הלחץ: לחץ הדם והדופק עולים, קצב הנשימה גובר ואיתם גם כמות הסוכרים בדם. מנגד, מואטות פעילותן של מערכות גוזלות אנרגיה כמו מערכת העיכול ומערכת החיסון שפחות חיוניות ברגעי סכנה מידית[8].

במילים אחרות, מצב של לחץ ממושך עלול לעורר בנו דלקות. ככל שהמצב מתמשך עלולה להתפתח דלקת כרונית הקשורה במחלות כמו “דלקת מפרקים שיגרונית” (Rheumatoid Arthritis), “טרשת עורקים” ומחלות מעי דלקתיות כדוגמת קרוהן.

כאמור, בכך עסק המחקר הפסיכונוירואמונולוגי בתחילת דרכו. בלחץ ובהשפעותיו על מערכת החיסון. מאז, התפתח התחום והמחקר בשנים האחרונות גילה שקיימים גם גורמים מנטליים רבים נוספים המשפיעים עמוקות על מערכת החיסון.

המחשבה הראשונה קובעת

בספרו Pain and Disability העוסק בפיזיולוגיה של הכאב ובהיבטים פסיכולוגיים התורמים לו, הפסיכיאטר והאנתרופולוג פרופ’ ארתור קליינמן מאוניברסיטת הרווארד מדגיש את חשיבות התגובה הראשונית שלנו לכאב. לדבריו, האופן בו אנו תופסים את הסימפטומים של המחלה, והמשמעות שאנחנו מייחסים להם, עשויים בתורם להשפיע במידה ניכרת על העוצמה בה נחווה אותם בהמשך, ואף על משך הופעתם. “השונות הניכרת בהתמודדות האישית, על אף הדמיון בין הסימפטומים והתהליכים הפתולוגיים, משקפת הבדלים חשובים בתפיסה ובנורמות התרבותיות”, הוא כותב[9].

“המשמעות שמיוחסת לכאב יכולה להשפיע על האם יופיע גם סבל המלווה אותו. אנשים מסוגלים לשאת כאב חמור מבלי שיסבלו ממנו כלל כאשר הם מבינים את המקור לכאב, מבינים שהוא חולף, יש להם דרכים לשלוט בו והוא אינו מפחיד אותם”, מציין פרופ’ קליינמן בספרו.

פרופ’ אנטוניו טרסיו, בחן כיצד תכונות האופי שלנו משפיעות על הכאב שנחווה | תמונה: www.pepperinstitute.fsu.edu

באופן דומה, האופן שבו נגיב או הפרשנות שנייחס לסימפטומים אחרים שמופיעים בגופנו או עולים בחיינו, ישפיעו על האופן שבו מערכת החיסון שלנו תתמודד איתם. פרופ’ סוזן סגרסטורם מאוניברסיטת קנטקי שבארה”ב החליטה לבדוק זאת על סימפטומים של לחץ. במחקרה היא בדקה כיצד האופטימיות שחווה אדם ביום מסוים משפיעה על מערכת החיסון שלו בזמן אמת. לשם כך היא נעזרה ב-124 סטודנטים למשפטים בשנת לימודיהם הראשונה.

חמש פעמים לאורך שנת הלימודים, החל מחודש אוגוסט ועד לפברואר בו קיבלו את הציונים הסופיים של הסמסטר הראשון, הם הגיעו למעבדה שלה ומילאו שאלונים שעזרו לאמוד את מידת האופטימיות שלהם באמצעות אמירות כמו “לא סביר שאכשל”. בכל ביקור כזה נבחן תפקוד החוסן התאי שלהם (תגובה חיסונית שלא מעורבים בה נוגדנים אלא רק תאי מערכת החיסון עצמם) באמצעות נגיפים מומתים שהוזרקו לזרוע שלהם. פרופ’ סגרסטורם גילתה כי עבור כל סטודנט, ביום בו רמת האופטימיות שלו הייתה גבוהה יחסית, כך גם הייתה רמת התפקוד של מערכת החיסון שלו[10].

אופטימיות היא רק תגובה פסיכולוגית אחת לסימפטומים. מחקרים רבים בשנים האחרונות בוחנים אילו תכונות אופי נוספות עוזרות לחולה להתמודד טוב יותר עם מחלות. מודל “חמש התכונות הגדולות” שפותח בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 מגדיר חמש תכונות בסיסיות שהשילוב ביניהן הוא שמתאר את תכונות האופי השונות של בני האדם. מידת המוחצנות של האדם, רמת הפתיחות המחשבתית שלו, עד כמה הוא נעים הליכות (Agreeableness), המצפוניות (מתבטאת למשל בתחושת אחריות) והיציבות הנפשית (נוירוטיות) – אלו הן חמש התכונות בהן מתמקד המודל[11].

פרופ’ אנטוניו טרסיו מאוניברסיטת מדינת פלורידה שבארה”ב רצה לבחון כיצד חמש התכונות משפיעות על היכולת שלנו להתמודד עם כאב, ועל הסיכוי שנצרוך משככי כאבים מסוג אופיואידים. במחקרו הוא התבסס על נתונים של כ-8,500 נבדקים ממחקר גדול שנערך באוניברסיטת מישיגן, Health and Retirement Study, שעקב אחר אלפי אמריקנים מעל גיל 50. המחקר אסף מידע לגבי מאפייני האישיות שלהם על פי מודל חמש התכונות הגדולות ומדי שנתיים נבדק מצבם הבריאותי והם דיווחו על מידת הכאב שהם חווים.

פרופ’ טרסיו גילה שיש תכונות המשפיעות יותר על היכולת שלנו להתמודד עם כאב ואחרות שפחות. אולי אין זה מפתיע שמבין החמש, המשפיעה ביותר היא היציבות הנפשית. הנבדקים המתאפיינים בנוירוטיות גבוהה דיווחו יותר על כאבים ואף על שימוש באופיואידים. גם למצפוניות ולמוחצנות יש השפעה קלה. מבין אלו שדיווחו על פחות כאבים נמצאו יחסית יותר אנשים מצפוניים ומוחצנים.

“אימונולוגיה רגשית”

כאמור, אנו בליבה של מהפכה תפישתית המשנה לגמרי את ההשקפה המקובלת, לפיה מערכת החיסון היא אוטונומית, כלומר מנותקת מהמצב הרגשי שלנו. ומי שמנסה לקחת את המהפכה הזו צעד נוסף קדימה הוא פרופ’ פולוויו דה-אקוויסטו מאוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון, אותו ראיינתי.

פרופ’ פולוויו דה-אקוויסטו, פיתח את תיאורית האימונולוגיה הרגשית

התיאוריה שלו, המכונה “אימונולוגיה רגשית”, קובעת כי הרגשות שלנו ומערכת החיסון הן מערכות השלובות זו בזו ומשקפות זו את זו. כל שינוי המתרחש באחת מהן משפיע גם על האחרת. אם אנו מרגישים שמחים או עצובים, למשל, תהיה לכך השפעה על מערכת החיסון שלנו. פרופ’ דה-אקוויסטו ראה זאת על העכברים שלו. למשך שבועיים שוכנו מחציתם בכלובים רגילים, שכמעט כל מה שיש בהם זה רק נסורת. האחרים שוכנו בכלובים משודרגים – גדולים יותר עם נסורת נוחה יותר והכי חשוב, עם מספר צעצועים כמו גלגל ריצה, שרוול בד שאפשר להסתתר בתוכו ועוד. לאחר שבועיים, באמצעות בדיקות דם הוא בחן את תאי החיסון שלהם (מסוג תאי T) וגילה הבדלים משמעותיים בגנים שבאו לידי ביטוי[12]. “התאים של העכברים מהסביבה המועשרת נוטים להיות ‘מחוזקים’ מבחינה אימונולוגית, כך שהם יכולים בקלות יחסית לחסל זיהומים”, הוא הסביר לי. דוגמה נוספת שנותן פרופ’ דה-אקוויסטו מתייחסת לאנשים שצפו בסרטים קומיים במשך שעה. מתברר ש”תאי ההרג הטבעי שלהם” היו נמרצים יותר למשך 12 שעות אחרי הצפייה[13].

לא רק הרגשות שלנו משפיעים על מערכת החיסון, אלא גם מערכת החיסון משפיעה על הרגשות, הוא מסביר. למשל, בקרב עכברי מעבדה ששובשה אצלם מערכת החיסון נפגע גם הזיכרון והיכולת שלהם ללמוד.

במאמר שחיברת אתה נותן דוגמאות רבות לקשרים בין שתי המערכות האלו. אך לא בדיוק ברור הכיוון, מה משפיע על מה? מאיפה זה מתחיל?

“אני בעצמי לא יודע בוודאות. התיאוריה שלי, והיא רק תיאוריה, שברבות מהדלקות הכרוניות, אם נסתכל לאחור על העבר שלהן, נראה שכנראה לפני 10 או 15 שנה אותם אנשים התמודדו עם בעיה מנטלית כלשהיא. כשאתה עושה משהו שהוא לא בסדר, הנפש אומרת לך שזה לא בשבילך, ‘תפסיק עם זה!’ אבל אם אתה ממשיך עם אותה התנהגות בנקודה מסוימת גם הגוף כבר אומר לך להפסיק, ואז מופיעה המחלה”.

לאור הקשרים ההדוקים שאתה מתאר בין שתי המערכות, איך אתה מציע לשפר את השיטות הרפואיות שלנו?

“אני מציע דבר פשוט: כשהולכים לרופא המשפחה, לפגוש באותו ביקור גם עובד סוציאלי שיתשאל אותך וייתן לך הערכה. הוא ישאל שאלות כמו: במה אתה עובד? כמה ילדים יש לך? מה סגנון החיים שלך? הוא יבנה תמונה מלאה. ואז, במרשם שמקבלים מהרופא, מלבד התרופות יירשמו גם המלצות פרקטיות – למשל אם אתה עובד במשמרות שבעה ימים בשבוע ואתה שחוק מעומס העבודה, תהיה שם המלצה להפחתה זמנית של העומס. שינויים כאלו ישפרו את היעילות של הטיפול התרופתי”.

  1. Dacher, A Brief History of Mind-Body Medicine, International Journal of Transpersonal Studies, 2014
  2. Charles Roberts, Clinical Methods: The History, Physical, and Laboratory Examinations – Cannon of Harvard, Butterworths, 1990
  3. ZACHARIAE, Psychoneuroimmunology: A bio-psycho-social approach to health and disease, Scand J Psychol. 2009
  4. Robert Ader, Ph.D., University of Rochester Medical Center, 2012
  5. Kiecolt-Glaser, Glaser, Strain, +4, Modulation of cellular immunity in medical students, J Behav Med. 1986
  6. Kiecolt-Glaser, Dura, Speicher, +2, longitudinal changes in immunity and health, Psychosom Med. 1991
  7. Qiu, Peng, Wang, Immunoregulatory role of neurotransmitters, Adv Neuroimmunol. 1996
  8. Understanding the stress response, Harvard Health Publishing, 2011
  9. Osterweis, Kleinman, Mechanic, Pain and Disability: Clinical, Behavioral, and Public Policy Perspectives, National Academies Press (US), 1987
  10. Segerstrom, Sephton, Optimistic Expectancies and Cell-MediatedImmunity: The Role of Positive Affect, Psychol Sci. 2010
  11. Five-factor model of personality, Encyclopedia Britannica
  12. Rattazzi, Piras, Brod, +3, Impact of Enriched Environment on Murine T Cell Differentiation and Gene Expression Profile, Front Immunol, 2016
  13. D’Acquisto, Affective immunology: where emotions and the immune response converge, Dialogues Clin Neurosc, 2017

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!