הכוח המסתורי שאומר לכם איך לחשוב ומה לומר

בשנים האחרונות ביטויים של “תקינות פוליטית” הפכו ליותר ויותר קיצוניים – כיצד זה התחיל ואיך זה מעצב את החברה שלנו, במיוחד בימים קשים אלו

תמונה: Shutterstock

בתחילת פברואר, כאשר עלה החשש כי מגפת הקורונה עלולה להגיע לאיטליה, הועלתה האפשרות להכניס לבידוד סינים שהגיעו לאיטליה מסין. אבל אז קרה דבר לא צפוי. אנשי ממשל באיטליה החלו לטעון שהרעיון הזה הוא “גזעני”.

ראש העיר פירנצה, למשל, השיק קמפיין כלל-ארצי שעודד איטלקים לחבק סינים ברחובות הערים במטרה “לבלום את השנאה” ולעצור את הגזענות נגד סינים. סרטון וידאו שהכין ערוץ התעמולה הסיני CGTN, בעקבות הקמפיין, הראה איטלקים ברחוב ניגשים לבחור סיני, מורידים ממנו את המסכה ומחבקים אותו[1]. ראש העיר אפילו שחרר סרטון בטוויטר שבו הוא עצמו מחבק אדם סיני שפגש ברחוב[2].

ד”ר ג’ורגי’ו פאלו (Giorgio Palù), פרופ’ מומחה לנגיפים מאוניברסיטת פדובה שבאיטליה אמר ל-CNN שלדעתו, כך התפרצה המגפה באיטליה[3].

ראש העיר פירנצה בסרטון שהעלה לטוויטר בתחילת פברואר 2020, המעודד את האיטלקים לחבק סינים שהם רואים ברחוב | תמונה: צילום מסך מטוויטר

גם בישראל עולות לסירוגין בשיח הציבורי טענות בדבר “גזענות”[4], ואף מדברים לעתים קרובות על “פריבילגיה לבנה”[5]. בארה”ב הנושא כבר הגיע לקיצוניות ומורים החלו להתנגד בחריפות ללימוד יצירתו של שייקספיר במסגרת תוכנית הלימודים. מדוע? לטענתם שייקספיר משקף נקודת מבט השייכת ל”פריבילגיה לבנה, זכרית, אירופית” והם תוהים עד כמה זה רלוונטי לתלמידים[6].

במקרה אחר הואשם הבנק ג’יי פי מורגן צ’ייס האמריקני בביטול חשבונותיהם של לקוחות מסוימים בעלי “השקפות ימניות”[7]; טוויטר ופייסבוק הואשמו בצנזור דעות קונסרבטיביות[8]; וגוגל הואשמה בפיטורי עובד שהעז להטיל ספק בתרבות ה”תקינות הפוליטית” של החברה[9]. באוניברסיטת ברקלי ממליצים למרצים לחלק כרטיסיות בתחילת השיעור ולבקש שכל סטודנט/ית יכתוב את שמו ואיך לפנות אליו: He, She, They או משהו אחר. ובאוניברסיטת קולורדו הכינו באוקטובר 2018 “מדריך כולל לשפה” העוסק בקודי דיבור. לפי המסמך לא מומלץ להשתמש במילים “גבר”, “אישה”, “הוא”, “היא” וכו’[10].

לאף אחד כבר אין ספק שבשנים האחרונות נכבש המערב על ידי כוח מסתורי בשם “תקינות פוליטית”. השאלה הגדולה, שמרבית החוקרים מתקשים לענות עליה, היא כיצד הוא החל לשלוט על שיקול הדעת שלנו, ההתנהגות והשפה – ומה גורם לנו להיכנע לו – עד כדי הגעה למצבים אבסורדיים הגורמים לנזק רב?

מהפכת התרבות

היסטוריונים מסכימים כי ה”תקינות הפוליטית” בעידן המודרני החלה בקומוניזם של סין ורוסיה. ג’פרי יוז, פרופ’ להיסטוריה של השפה האנגלית, בוגר אוקספורד המלמד בדרום אפריקה, מסביר בספרו Political Correctness (2009) שהתקינות הפוליטית “החלה כתפישה מדינית המציינת את הקו האורתודוקסי של הקומוניזם הסיני (של מאו דזה-דונג בשנות ה-30, א”ל)”[11]. תחת הקומוניזם, תקינות פוליטית התייחסה בפשטות לקו המפלגתי ה”נכון”, “לעשות את הדבר הנכון”, וגם בתחום המחשבה – “לחשוב את המחשבות הנכונות”.

אחד הצווים של מאו דזה-דונג, “על תיקון רעיונות מוטעים במפלגה” (דצמבר 1929) נפתח בדברים אלה: “יש רעיונות לא-פרולטריים שונים בתוך ארגון המפלגה הקומוניסטית… הפוגעים מאוד ביישום הקו הנכון של המפלגה”[12]. מאו זיהה שקיימים “איכרים וגורמים אחרים ממקור בורגני-קטנוני” בתוך יחידות המפלגה, ונזף בגופים המובילים במפלגה שלא הצליחו לערוך “מאבק מתואם ונחוש נגד רעיונות מוטעים אלה ולחנך את חברי המפלגה לגבי הקו הנכון של המפלגה”. הוא השתמש במונח Correction (“תיקון” בתרגום מסינית) כשהנחה אותם לפתור את הבעיה, ובמונח Correct (נכון/תקין) כשהנחה אותם להתיישר לקו המפלגה התקין.

הפגנה קומוניסטית המונית בברלין לתמיכה במפלגה הקומוניסטית של גרמניה, שמועמד מטעמה התמודד בבחירות לנשיאות. צולם סביב 1925 | תמונה:FPG/Getty Images

בנאום שנתן בעיר צ’נגדו ב-1958, שנים ספורות לפני תחילתה של “מהפכת התרבות הגדולה”, הוא הדגיש כי “הקו הנכון נוצר ממאבק בקו הלא נכון”[13]. כל מי שהתנגד לקו התקין פוליטית של המפלגה הקומוניסטית – קו שהתמקד בהרס התרבות המסורתית של סין – הוקע כ”אנטי מהפכני” ולעתים הוצא להורג.

בדומה לסין, נעשה שימוש ב”תקינות פוליטית” גם ברוסיה הקומוניסטית. פרופ’ יוז מציין בספרו דוח שפורסם בעיתון איזבסטיה ב-1933 בו צוטט מחקר שנערך בקרב 65 אלף תלמידים סובייטים. המחקר מתח ביקורת על “דקדוק גרוע, שפע של טעויות כתיב… מידע שטחי ולעתים קרובות לא תקין פוליטית במדעי החברה והאזרחות”[14].

אבל פרופ’ יוז וחוקרים נוספים פחות התעניינו בתקינות הפוליטית בתקופת הקומוניזם של סין ורוסיה – מה שבעיקר עניין אותם הוא כיצד חלחל רעיון ה”תקינות הפוליטית” למערב. היסטוריה שהיא מורכבת להפליא, בלתי רציפה ומשתנה.

תחילתה בימי המהפכה הבולשביקית של 1917 ברוסיה שיצרה גל של ציפיות בקרב הכוחות המרקסיסטיים באירופה שקיוו כי אולי, בקרוב, המהפכה הקומוניסטית תתממש גם אצלם. בברלין הקימה רוזה לוקסמבורג את “הליגה הספרטקיסטית” – ארגון ששימש כבסיס להתפתחות המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, וניסתה באמצעותו לחולל מהפכה קומוניסטית על פי המודל שראתה ברוסיה[15]; בבוואריה הוביל קורט אייזנר מרד פועלים סוציאליסטי[16]; ובהונגריה הקים בלה קון ב-1919 שלטון קומוניסטי ששאב השראה מהמודל הבולשביקי[17]. נראה היה שכל אירופה עומדת ליפול תחת הבאנר הבולשביקי-קומוניסטי. תחושה שהתחזקה בעקבות ניסיון הצבא האדום של טרוצקי לפלוש לפולין ולספח ממנה שטחים (1920-1919).

מגויסים חדשים קוראים את ספרו של מאו לפני תחילת העבודה בשדה, מהפכת התרבות, יולי 1967 | תמונה:Central Press/Getty Images

למרות זאת, מרבית הניסיונות להקים משטרים קומוניסטיים באירופה כשלו, וגרמו למהפכנים המרקסיסטיים ביבשת לתהות מדוע המהפכה הצליחה ברוסיה (ובהמשך בסין) אבל נכשלה במערב. אחד המרקסיסטים האלה היה האיטלקי אנטוניו גראמשי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של איטליה. גראמשי נאסר ב-1926 על ידי מוסוליני וחיבר מהכלא את “מחברות בית הכלא” המפורסמות שבהן כתב, בין יתר הדברים, על תיאוריה שכינה “תיאוריית ההגמוניה התרבותית” כאמצעי לחולל מהפכה קומוניסטית בחברה. בפתח כתיבתו הדגיש גראמשי כי הדבר החשוב ביותר, לפני שמהפכה פוליטית-קומוניסטית כלשהי תתאפשר במערב, הוא ליצור אינטלקטואלים חדשים מבית (“אנשי מכתבים” – פילוסופים, עיתונאים, מרצים באוניברסיטאות וגם אמנים) שיכבשו “אידיאולוגית את האינטלקטואלים המסורתיים”[18]. גראמשי שיווה לעצמו שאינטלקטואלים כאלה יחדרו לאורכה ולרוחבה של החברה: לממשל, לבתי המשפט, לצבא, לאוניברסיטאות ולתקשורת.

מהפכן מוביל נוסף היה ג’רג’ לוקאץ’ הגרמני. לוקאץ’ קנה את תהילתו כתיאורטיקן מרקסיסט מוביל בעקבות ספרו “היסטוריה ותודעה מעמדית” (1923), שבו ניתח היבטים שונים של התיאוריה המרקסיסטית בימים ההם. עוד קודם הוא נודע בתור מרקסיסט פנאט שהאמין במילותיו של מרקס כי “ההרס המהפכני של החברה הוא הפתרון היחיד לסתירות התרבותיות של התקופה”[19].

ב-1923 הוביל לוקאץ’, לצד אינטלקטואלים מרקסיסטים נוספים בגרמניה, בהם מקס הורקהיימר ופרידריך פולוק, להקמת “המכון למחקר חברתי” באוניברסיטת פרנקפורט. שם מכובס שנבחר לאחר שהשם “המכון למרקסיזם” נפסל כפרובוקטיבי מדי, כפי שכותב ההיסטוריון פרופ’ מרטין ג’יי, הנחשב לחוקר המוביל בעולם של המכון הזה, שאנשיו כונו לימים “אסכולת פרנקפורט”[20].

המטרה הייתה לכתוב ולדון על הטרנדים השונים של המרקסיזם בצורה ביקורתית. בתחילה הם עשו זאת מאוניברסיטת פרנקפורט, אך בהמשך, לאחר עליית הנאצים, היגרו לארה”ב והמשיכו בעבודתם משם. מתוך הביקורות צמח מושג הנקרא “תיאוריה ביקורתית”, שכשמו כן הוא – סדרה של מאמרי ביקורת על הוגים כמו שופנהאואר, קאנט, הגל וניטשה ומסורות פילוסופיות[21]. התיאורטיקנים המרקסיסטים לא פסחו על איש, ובדרכם הביקורתית רמסו בצורה מתוחכמת גם אלמנטים מרכזיים בתרבות המערבית, בהם נצרות, קפיטליזם, סמכות, משפחה, היררכיה, מסורת, איפוק מיני, פטריוטיזם ושמרנות.

“לשחרר” את הציבור

באמצעות האסטרטגיות של גראמשי ולוקאץ’ החלו המרקסיסטים להניח בסיס להיווצרותה של מהפכה קומוניסטית במערב. השימוש באינטלקטואלים כדי לחדור לאורכה ולרוחבה של החברה, והשימוש בכתיבה ביקורתית נועדו לחולל הרס בסט הערכים המסורתיים המרכיבים את החברה המערבית.

אריך פרום, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, למשל, בעבודתו Escape from Freedom, 1941 עסק בניתוח ההשלכות הפסיכולוגיות הנובעות מרצון האינדיבידואל להיות חופשי. הוא שילב בין דבריו פרשנות ביקורתית על הסיפור המקראי על אדם וחווה והנפילה מגן העדן לעולם האנושי. פרום הסביר כי האדם לא ביצע חטא כאשר הפר את הנחיית האל ואכל מפרי הדעת: “מנקודת המבט של הכנסייה, המייצגת את הסמכות, זה בבסיסו חטא. אולם מנקודת המבט של האדם, זה תחילתו של החופש האנושי. פעולה נגד הנחיותיו של אלוהים פירושה לשחרר את עצמו מכפייה, ולעלות מקיום לא מודע של חיים קדם-אנושיים, לרמה של אדם […] אי הציות כפעולה של חופש היא תחילתו של היגיון”[22].

אריך פרום | תמונה: Müller-May/CC BY-SA 3.0

וילהלם רייך, פסיכיאטר וסופר יהודי אוסטרי, שרבות מעבודותיו עסקו במיניות ובאהבה אורגזמית, ביקר את האיפוק המיני שאפיין את החברה המסורתית במערב. רייך האמין, בדומה למורו פרויד, שהמקור של רבות מההפרעות הנפשיות הוא במיניות מודחקת בגיל צעיר. אבל בשונה מפרויד, רייך כתב כי הסיבה להדחקת המיניות קשורה במוסר הבורגני ובמבנים הסוציו-אקונומיים שהחברה יצרה. בספרו The Mass Psychology of Fascism (1933) הוא עשה צעד נוסף וטען כי עליית הפשיזם התאפשרה הודות לציבור שהדחיק את מיניותו מגיל צעיר ויצר סביבו מגננות וחומות, שגרמו לו לבעיות רגשיות. הבעיות הרגשיות גרמו בתורן לציבור להיות אפתי לנושאים פוליטיים ומנעו ממנו להשמיע ביקורת על השינויים הפוליטיים שהתחוללו לנגד עיניו. לעומת זאת, אם הציבור “ישתחרר” ויהיה פתוח יותר לתשוקותיו המיניות, הוא יהיה פעיל יותר גם בנושאים חברתיים, כפי שהוכיחו לדבריו הפמיניסטיות באמריקה. הנאצים, לפי רייך, הכירו את העיקרון הזה והפעילו תעמולה שעודדה את התושבים לדכא את היצר המיני שלהם, כדי שיוכלו לשלוט פוליטית בקלות רבה יותר[23].

מרקסיסט שהשפיע אולי יותר מכול ונתפש כקיצוני בחבורה הזו היה הרברט מרקוזה. בספרו One-Dimensional Man (1964) הוא ביקר את החברה הקפיטליסטית העכשווית בחריפות, כיאה למרקסיסט, והציע אלטרנטיבה אותה כינה “סירוב” או “הסירוב הגדול”: “המחאה נגד הקיים. [נגד] מצבים שבהם אדם ודברים עשויים להופיע”[24]. כלומר, סירוב למה שמייצגת הציוויליזציה המערבית כולה.

שדרות הכניסה סגורות

מרקוזה הוא נקודת מפתח בהתפתחות התקינות הפוליטית במערב. במאמר ביקורת שכתב ב-1965 ביחד עם הפילוסוף רוברט פול וולף ועם הסוציולוג ברינגטון מור ג’וניור, הוא העלה רעיון חשוב שקרא לו “סובלנות מדכאת” (Repressive Tolerance). לפי רעיון זה, החברה המערבית הדמוקרטית יצרה אשליה הגורמת לציבור להאמין ב”סובלנות” – כלפי הממשל, כלפי המדיניות שלו, כלפי גיוס אנשים ליחידות מיוחדות, כלפי הסטאטוס קוו ולמעשה כלפי כל “כללי המשחק”. אך זו סובלנות מזויפת שאין להתמסר אליה, שכן החברה דכאנית מיסודה. הוא כתב כי סובלנות כזו היא סובלנות “המחזקת את עריצות הרוב” ו”משרתת, ברבים מהביטויים שלה, את מטרות הדיכוי”[25].

לכן מימוש זכויות פוליטיות, כתב מרקוזה, כמו הצבעה, כתיבת מכתבים לעיתונות, לסנאטורים וכו’, “משמשת לחיזוק הממשל”. מדוע? מכיוון שמימוש הזכויות האלה הוא עדות לקיומן של חירויות דמוקרטיות “שלמעשה שינו את תוכנן ואיבדו את יעילותן. במקרה כזה, חופש (דעה, התאספות, דיבור) הופך לכלי המוחל על השעבוד”.

מרקוזה תהה כיצד לשנות את המצב והציע פתרון פשוט ורדיקלי: “סובלנות כלפי קיצוניות רדיקלית, מיעוטים, חתרנים” – בהם ראה מגיני החופש. הוא הסביר כי אמנם אלימות, באופן כללי, היא דבר רע ולא אנושי, אבל לתפישתו קיים הבדל בין אלימות מהפכנית-ריאקציונית המיוצגת בידי אותם רדיקלים ומיעוטים, לבין אלימות שמפעילים המדכאים. כדי “לשחרר את הסובלנות”, הוא כתב, צריך לקיים “אי סובלנות כלפי תנועות מהימין וסובלנות לתנועות מהשמאל. באשר להיקף הסובלנות ואי-הסובלנות האלו: זה ישתרע עד לשלב הפעולה כמו גם לדיון ולתעמולה, של מעשה כמו גם של מילה”.

כאן השתלב רעיון נוסף שכתב באותו מאמר. תחת שלטון התקשורת המונופוליסטית נוצרת לדבריו מנטליות המגדירה – באמצעות השפה או הסמנטיקה שלה – מה נכון ומה מוטעה, מה אמת ומה שקר בכל מקום. “משמעות המילים מתייצבת בקשיחות”, הוא כתב, וכך נמנעת כמעט לגמרי האפשרות לשכנע את הציבור אחרת. “שדרות הכניסה סגורות בפני משמעות של מילים ורעיונות מלבד אלה שכוננו – כוננו על ידי פרסום של הכוחות הקיימים. […] ניתן להשמיע ולשמוע מילים אחרות, רעיונות אחרים יכולים לבוא לידי ביטוי, אך במאזניים המאסיביות של הרוב השמרני הם מיד ‘נאמדים’ (כלומר מובנים אוטומטית) מבחינת השפה הציבורית – שפה שקובעת ‘אפריורי’ (מראש, א”ל) את הכיוון אליו נע תהליך המחשבה”.

מה אם כן ניתן לעשות? “כדי לאפשר להם [לאינדיבידואלים] להיות אוטונומיים, למצוא בעצמם מה נכון ומה שקרי לאדם בחברה הקיימת, יהיה עליהם להשתחרר מהאינדוקטרינציה הרווחת. אך משמעות הדבר היא שהמגמה תצטרך להתהפך: הם יצטרכו לקבל מידע נטוי בכיוון ההפוך”.

לסיכום, מרקוזה תמך בביטול האינדוקטרינציה הקיימת באמצעות ביצוע אינדוקטרינציה נגדית – בעזרת השפה או הסמנטיקה שלה, אבל לא רק – הוא תמך גם בסובלנות כלפי קיצוניות רדיקלית, מיעוטים וחתרנים, ותנועות מהשמאל; ותמך באי סובלנות כלפי תנועות מהימין[26].

המבקרים טוענים שנוצרה אטמוספירה של דיכוי באקדמיה. הרדיקלים דרשו מכולם לדבוק בקודי הדיבור וההתנהגות שלהם | תמונה: Shutterstock

מבנים גדולים ונסתרים

הוגים מרקסיסטים כדוגמת מרקוזה הניחו את הבסיס האינטלקטואלי להתפתחות ה”תקינות הפוליטית” במערב. אבל הם לא פעלו לבד – לצדם פעלו פילוסופים רדיקליים נוספים שפרסמו את הגותם בשנות ה-60 בארה”ב ובצרפת, יצרו תיאוריות פוסט-מודרניות כועסות, קשות לקריאה, סבוכות, ולעתים קרובות פואטיות יותר מאשר לוגיות. “אף אחת מהן לא הייתה, בשום צורה, עקבית באופן פנימי עם השנייה”, כותב פול ברמן, מחבר הספר Debating P.C (1992) שראיין בספרו אנשי אקדמיה שונים והוגים שחקרו את הנושא[27]. “אבל אם הייתה להן תמצית יחידה, היא הייתה זו: למרות טענותיה של החשיבה ההומניסטית, האינדיבידואל אינו חופשי לקבל את החלטותיו והעולם אינו מה שאנו חושבים שהוא”. במקום זאת, אנו והעולם נשלטים על ידי “מבנים גדולים ונסתרים”.

מה הם אותם מבנים? תלוי איזו פילוסופיה שואלים, מסביר ברמן. קיימת הגרסה ההיידגריאנית לפיה אנו נשלטים על ידי המבנים של המחשבה המערבית המסורתית, כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי ז’אק דרידה; קיימת הגרסה הניטשאנית לפיה אנו נשלטים על ידי הרצון לשלוט, כפי שהמחיש הפילוסוף מישל פוקו; הגרסה הפרוידיאנית גורסת כי אנו נשלטים על ידי מבנים של תת-ההכרה; והגרסה המרקסיסטית הצרפתית טוענת כי אנו נשלטים על ידי מבנים כלכליים.

הרברט מרקוזה, 1955 | תמונה: Marcuse family, represented by Harold Marcuse/CC-BY-SA-3.0-migrated

“בעיקר, היה קיים הרעיון שלא משנה כיצד המבנים האלה מתויגים, קיים מבנה אחד גדול שמונח ביסוד כל יתר המבנים – ואת המבנה הזה ניתן לתאר באמצעות תיאוריות לשוניות”, מסביר ברמן. “אנו מושפעים בראש ובראשונה מהמבנה של השפה […] שפה אינה כלי. אלא שאנו הכלי, והשפה היא המאסטר שלנו”.

אם זה לא היה מעורפל מספיק, בשנות ה-60 התווספה לתמונה תיאוריה רדיקלית נוספת: פוליטיקת זהויות. אחד השחקנים המובילים בפיתוח התיאוריה היה דרידה שהוזכר קודם. דרידה יצא נגד המסורת היהודית והנוצרית וביקר את רעיון האינדיבידואל. הוא טען שלא האינדיבידואל הוא מרכז החברה ושסביבו צריך לבנות תרבות, אלא שבמרכז החברה נמצאת הזהות הקבוצתית שלנו. במילים פשוטות, לא חשוב מי את/ה. מה שחשובה היא הזהות הקבוצתית – המינית או הגזעית שלך[28].

תיאורית הזהויות אפשרה למרקסיסטים לעבור ממצב של מאבק בין שני מעמדות בלבד – הפרולטריון המדוכא (הפועלים) נגד הבורגנים המדכאים (מעמד הביניים ומעלה) – אל עבר מאבק רחב יותר המתאים לחברה המערבית כולה: מאבק בין קבוצות מדוכאות רבות (נשים, הומואים, שחורים, מוסלמים וכו’) לבין מדכאים רבים (האדם הלבן, הבורגנים, המדינה, וכו’). וכך, מה שהחל כאוסף של תנועות: למען זכויות נשים, למען הומואים ולסביות, למען שחורים ולמען קבוצות אתניות שונות, הפך במהרה לאוסף של קבוצות מדוכאות שצריכות להילחם במדכאים שלהן. רעיון שהתאים כמו כפפה למטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, לפיו החברה מתקדמת באמצעות ניגודים (שהביטוי שלהם הוא קונפליקטים או מאבקים) אל עבר הפלת הסדר החברתי הקיים.

בשנות ה-70 וה-80 נוספו לסבך הזה מספר תיאוריות צוברות פופולריות שהתפתחו קודם לכן בצרפת. בהן ה”פוסט־סטרוקטורליזם” של הבלשן ומבקר הספרות המרקסיסט רולאן בארת (גישה פילוסופית מעורפלת שבבסיסה הרעיון שניתן לפרש בדרכים שונות רעיונות מסוימים); ה”דקונסטרוקציה” של דרידה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש באמצעות קריאה ביקורתית); והפילוסופיה של מישל פוקו.

הבלשן ומבקר הספרות המרקסיסט רולאן בארת | תמונה: aly/flickr-CC BY 2.0

ברמן כותב כי הוגי הדעות האמריקנים החדשים באותם ימים לקחו את התיאוריות השונות שהגיעו מצרפת וערבבו אותן עם פוליטיקת זהויות ועם תיאוריות שנכתבו באמריקה (כמו אלה של אסכולת פרנקפורט) ואפילו עם גראמשי האיטלקי שהוזכר מוקדם יותר. הם ליקטו ובחרו רכיבים נבחרים מתוכם, מצאו רעיונות שהתאימו להם, ערכו בהם מספר שינויים ויצרו סינתזה חדשה. מוטציה של רעיונות שבמרכזה גזע/מעמד/ג’נדר-יזם, ומעליה “מבנה על” השולט בה – המורכב מ”שפה ותרבות”.

אפשר לראות זאת גם כך, מסביר ברמן: השפה והתרבות הן שיקוף של אופן פעולתן של קבוצות חברתיות שונות, המוגדרות באמצעות גזע/מעמד/ג’נדר. הקבוצות הן שיוצרות את התרבות, ולא האינדיבידואלים. לכל קבוצה יש תרבות משלה (ליתר דיוק, הייתה יכולה להיות לה התרבות שלה, אלמלא היו “מדכאים” שמונעים זאת ממנה). לדוגמה, ישנה תרבות האנשים הלבנים, תרבות האנשים השחורים, תרבות הנשים, תרבות ההומוסקסואלים וכו’.

פירמידת הזהויות. ככל שאדם נמצא במעלה הפירמידה הוא צודק יותר. הגבר הלבן נמצא בתחתית, מכיוון שהוא מייצג את התרבות שמדכאת את כל יתר התרבויות

התרבויות השונות קשורות זו בזו בניסיון להיאבק על כוח. תרבות האנשים הלבנים (הגברים הלבנים) מובילה כעת במרוץ והשיגה שליטה על יתר העולם. כדי לבסס את שליטתה היא השתמשה במונחים כמו הומניזם, אוניברסליות ורציונליזם. גזע/מעמד/ג’נדר אמור לחשוף את פרצופה של תרבות הגברים הלבנים כתרבות המנסה לשלוט בתרבויות אחרות ולהרוס אותן.

המטרה אינה להשמיד את תרבות הגבר הלבן, אלא לחנך את הציבור להעריך את תרבויותיהן של כל הקבוצות באופן שווה, ולדכא את השימוש במונחים מסוימים המבטאים עליונות של קבוצה מסוימת (הגברים הלבנים למשל) או מבטאים היררכיה גזעית או מגדרית.

איך עושים זאת בפועל? משנים את הספרות ואת השפה – מבנה העל השולט בחברה. כך מביאים, מסביר ברמן, לסיום השליטה של הקבוצה האחת הזאת ויוצרים חברה שוויונית יותר, כביכול.

אווירה של דיכוי

כל הרעיונות האלה התגבשו לכדי מוצר מוגמר הנקרא “תקינות פוליטית” כתוצאה מדיבייט ציבורי רחב יריעה שהחל בקמפוסים בארה”ב בשנות ה-80 המאוחרות, מסביר פרופ’ יוז. “מכיוון שכמעט 50 אחוז מהאמריקנים הולכים לקולג’, לוויכוח הייתה השפעה רחבה. מתוך התסיסה הזו נוצר רוב אוצר המילים החדש או הפך להיות אקטואלי”[29].

פרופ’ יוז מצביע על שתי דרכים מנוגדות שצברו פופולריות: מצד אחד שימוש נרחב במילות מפתח שונות בעלות מטרה מסוימת, כמו מגוון (diversity) ורב-תרבותיות. אבל מנגד, שימוש בקודי דיבור המדכאים את השפה או נמנעים מנושאי טאבו מסוימים, ישנים וחדשים. “יש אנטיתזה ביסודה של התקינות הפוליטית – במקורה היא אמורה להיות ליברלית, אבל היא פועלת באופן מעשי באופן א-ליברלי. ולכן היא מייצרת סתירות כמו ‘אפליה חיובית’ ו’אורתודוקסיה ליברלית'”[30].

המחשה לכך הביא ג’ורג’ וויל, פרשן ובעל טור בוושינגטון פוסט, בפרק שכתב בספרו של ברמן. וויל מתאר כיצד באביב של 1990, ועדה לקביעת מדיניות באוניברסיטת טקסס הציעה סילבוס חדש לתלמידי שנה א’ הכולל קורס חובה באנגלית. לקורס נוסף ספר קריאה הנקרא Racism and Sexism: an Integrated Study, המסביר כי “אדם שאינו לבן ‘יכול להפלות אנשים לבנים או אפילו לשנוא אותם’ אבל לא יכול להיקרא גזען”. זאת לעומת אדם לבן, שבניגוד לכל היתר אינו יכול להפלות אחרים ועדיין יכול להיקרא גזען[31].

דבר נוסף שבוצע במסגרת התקינות הפוליטית היה תיוג של סופרים תחת מטרייה פוליטית מסוימת. לא תיוג של כולם, אלא של סופרים מסוימים מאוד. פרופ’ יוז מכנה זאת “מיקום” – ממקמים את הסופר על ספקטרום פוליטי מסוים וכך גורמים לסטודנטים לקרוא את יצירותיו בצורה מסוימת. “זה מאפיין עיקרי בדיבייט של התקינות הפוליטית, כמו מאפיינים רבים אחרים. כך, [הבלשנית] פרופ’ דבורה קמרון תייגה את מבקר האמנות רוברט יוז כ’ליברל’ ואת הפילוסוף רוג’ר סקרוטון כ’פילוסוף אנגלי ימני’. זאת לעומת פרופ’ סטנלי פיש [שקראה לו] ‘הפשוט’ (כי כתב בעד התקינות הפוליטית, א”ל), ובאופן אבסורדי למדי גם לעומת ג’ורג’ אורוול [שקראה לו] ‘הקדוש’ (St George Orwell)”[32].

בעוד ברור לכולם שאף סופר אינו לגמרי צופה ניטרלי מהצד, כותב פרופ’ יוז, “זה נראה לא הוגן ‘למקם’ [על הספקטרום הפוליטי] אנשים מסוימים ולא אחרים”. טקטיקה מוכרת נוספת שסיגלו במסגרת התקינות הפוליטית היא לתייג אנשים או ארגונים מסוימים כגזענים, סקסיסטים והומופובים. כך ניתן יהיה לתקוף אותם ולקרוא את דבריהם בהקשר “הנכון”.

“אבל הדבר הגרוע ביותר שעשו”, כותב ברמן בספרו, “הדבר שעורר כל כך הרבה זעם, כפי שהם הואשמו, היה שהם יצרו אטמוספירה של דיכוי בקמפוס. בשם ה’רגישות’ לאחרים ותחת הכאב שיוקיעו אותם כסקסיסטים או גזענים, הרדיקלים הפוסט-מודרנים דרשו מכולם סביבם לדבוק בקודי הדיבור וההתנהגות שלהם”. פרופסורים וסטודנטים שנותרו מחוץ לתנועה החדשה נאלצו “ללכת על ביצים”, כותב ברמן, ולהזכיר לעצמם תמיד לומר מאות ביטויים תקינים פוליטית. “חלק מהפרופסורים חשו כל כך מפוחדים, שהחליטו לוותר על קורסים הנוגעים בנושאים שנויים במחלוקת כביכול. כך נוצרו אווירה והרגל להשתמש בשפה אחת בשיחות פרטיות, ובשפה אחרת בפרהסיה”. לכך התווספה טענת משנה נוספת, כותב ברמן: “שהדיכוי התפשט למוזיאונים – שם הושפעה האמנות מהנטייה הפוליטית של הרעיונות החדשים האלה; [והתפשט גם] לעיתונות ולבתי הספר הציבוריים”.

נשק להריסת ערכים

כיום מרחף ערפל גדול מעל רעיון ה”תקינות הפוליטית”. כולנו יכולים לחוש בו, אך כל המומחים לנושא מסכימים כי קשה מאוד להגדיר אותו. “ככל שאתה בוחן מקרוב יותר את הטיעון של התקינות הפוליטית”, כותב ברמן, “כך זה נראה לך יותר כמו פאזל שאין לו פתרון”. מה שיצר את הבלבול הזה, לדבריו, זו ההיסטוריה של הרעיונות הרדיקליים שצצו בשנות ה-60, גם בארה”ב וגם בצרפת, ואוחדו מאוחר יותר לכדי מוטציה רעיונית חדשה שהחלה להתפשט בארה”ב משנות ה-90 והלאה.

“במוקדם או במאוחר תעלה השאלה האם לתיאוריה הזו יש קשר למציאות – האם כל דבר בעולם נשלט על ידי מבנה על הקשור בשפה?” הוא ממשיך. “מה אם ההבדלים, למשל, בין חברות דמוקרטיות לחברות שאינן דמוקרטיות הם הבדלים אמיתיים ולא רטוריים בלבד?”

ביקורת נוספת יש לפרופ’ יוז. “הנוסח ‘תקינות פוליטית’ הוא מבנה סמנטי בעייתי מטבעו”, הוא כותב. “מלכתחילה, אין דבר כזה ‘גישה פוליטית תקינה’ […] מחוץ לתחומי החברות הטוטליטריות, אף מערכת פוליטית או מפלגה אינה יכולה לטעון שהיא ‘נכונה’. אפילו בתוך מפלגות פוליטיות מרכזיות, ישנם ‘מתונים’, ‘בעלי קו נוקשה’ ו’קיצוניים’. תקינות, לעומת זאת, מסמנת התאמה לתקנים או לתרגולות מוסכמות מסוימות. כתוצאה מכך, ל’תקינות הפוליטית’ אין משמעות מילולית מוסכמת וברורה, באופן שיש לתקינות דקדוקית [למשל] או לשחיתות פוליטית”[33].

ב-2004 התפרסם מסמך ביקורת ארוך על ה”תקינות הפוליטית” שנכתב על ידי מספר מחברים שונים ופורסם באתר “קרן הקונגרס החופשית למחקר ולחינוך” בוושינגטון[34]. בהקדמה למסמך טוען המחבר וויליאם ס. לינד כי “תקינות פוליטית” היא למעשה “מרקסיזם תרבותי” – הטוען שההיסטוריה ניתנת לפירוש בהתאם לשאלה לאילו קבוצות – המוגדרות על ידי מין, גזע והעדפה מינית – יש עליונות על קבוצות אחרות. “שני הסוגים של המרקסיזם (הקלאסי והתרבותי, א”ל) מכריזים מראש על קבוצות מסוימות כמוסריות ועל אחרות כמרושעות, ללא קשר להתנהגות הממשית של האינדיבידואלים. המרקסיזם הקלאסי מגדיר את הפועלים ואת האיכרים כמוסריים ואת הבורגנים (מעמד הביניים) ובעלי הון אחרים כמרושעים. התקינות הפוליטית (בשם המרקסיזם התרבותי, א”ל) מגדירה את השחורים, ההיספנים, הפמיניסטיות, ההומוסקסואלים וקבוצות מיעוט נוספות כמוסריים, ואת האדם הלבן כמרושע.

“נוסף לכך, שני הסוגים של המרקסיזם מאמצים שיטת ניתוח שתוכננה כדי להראות את נכונות האידיאולוגיה שלהם בכל סיטואציה. עבור המרקסיסטים הקלאסיים, הניתוח הוא כלכלי. עבור המרקסיסטים התרבותיים, הניתוח הוא שפתי: הם משתמשים בדקונסטרוקציה, למשל, כדי ‘להוכיח’ שכל ‘טקסט’, מהעבר או מההווה, ממחיש את דיכוי השחורים, הנשים, ההומוסקסואלים ועוד […] שתי השיטות הן, כמובן, ניתוח מזויף שמעוות את העובדות כדי שיתאימו למסקנות שנקבעו מראש. […] הקווים המקבילים האלה אינם מקריים. הם קיימים מכיוון שהתקינות הפוליטית נגזרת ישירות מהמרקסיזם הקלאסי, והיא למעשה לא יותר מאשר גרסה של המרקסיזם”.

לינד אינו טוען שמילים מסוימות ותפישות לא השתנו לאורך ההיסטוריה. הן השתנו, הרבה לפני הקומוניסטים ואסכולת פרנקפורט. אבל מה שעשו המרקסיסטים היה להאיץ את זה. להשתמש בזה כנשק המכוון להרס הערכים המסורתיים בחברה ולפירוקה.

ב-2007 פרסמה הסופרת דוריס לסינג מאמר בניו יורק טיימס (שנכתב במקור ב-1992 ועבר עיבוד) לאחר שזכתה בפרס נובל לספרות. לסינג, ילידת איראן, חונכה בצעירותה ברודזיה (כיום זימבבואה) ואימצה את הקומוניזם כאישה צעירה. בסופו של דבר היא התיישבה בלונדון והתרחקה מהקומוניזם לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 (אחרי המרד), שחשפה בפניה את טבעו האמיתי של הקומוניזם. במאמרה היא כותבת:

“הביטוי ‘תקינות פוליטית’ [במערב] נולד כאשר הקומוניזם קרס. אני לא חושבת שזה היה במקרה. אינני רומזת כי לפיד הקומוניזם נמסר ל’מתקנים הפוליטיים’. אני רומזת כי הרגלים של הנפש נספגו לעתים קרובות מבלי שידעו זאת. ללא ספק יש משהו מאוד אטרקטיבי בלומר לאנשים אחרים מה לעשות. […] מטריד אותי כי ה’תקינות הפוליטית’ כנראה לא יודעת מהם האקסמפלרים (דוגמאות מאותו סוג, א”ל) והאבות הקדמונים שלה; עוד יותר מטריד אותי שהיא אולי יודעת ולא אכפת לה”[35].

  1. CGTN, “Italian residents hug Chinese people to encourage them in coronavirus fight”, YouTube, Feb 4 2020
  2. Dario Nardella, Twitter, Feb 1, https://bit.ly/2UvVAnV
  3. Barbie Latza Nadeau and Valentina Di Donato, “Italian doctors hope for a sign the coronavirus lockdown is working, because there’s no plan B”, CNN, March 19 2020
  4. גבריאל מוקד, “האומנם גזענות? (מחשבות איש שמאל)”, ישראל היום, פברואר 2020
  5. ניר קיפניס, “כגבר לבן פריבילגי מותר לי לדבר על אופן ניהול המחאה או שאני מוגדר רשמית כאויב?”, מעריב, יולי 2019
  6. Christina Torres, “Why I’m Rethinking Teaching Shakespeare in My English Classroom”, Edweek.org, October 2019
  7. Petr Svab, “Chase Bank Denies Political Motives as Controversy Erupts Over Closed Accounts”, The Epoch Times, April 2019
  8. Petr Svab, “Conservatives Ponder Options to Counter Social Media Censorship”, May 2019
  9. NTD Television, “Google Employee Threatens Legal Action After Being Fired Over Diversity Memo”, August 2017
  10. Inclusive Communications Task Force at Colorado State University, “Inclusive Language Guide”, October 2018
  11. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 1625
    (Origins of the Phrase)
  12. Mao Zedong, “On Correcting Mistaken Ideas in the Party”, https://www.marxists.org/reference/archive/mao/selected-works/volume-1/mswv1_5.htm
  13. Mao Zedong, “Talks At The Chengdu Conference”, 1958, Talk of 20 March:
    “The correct line is formed in the struggle with the incorrect line”
  14. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 1637
  15. Rosa Luxemburg biography, Marxist internet archive, Marxists.org
  16. Kurt Eisner, Encyclopedia Britannica, Feb 2020
  17. Bela Kun biography, Marxist internet archive, Marxists.org
  18. Selections from the Prison Notebooks of Antonio Gramsci (1971), p-9–10
  19. Löwy Michael, George Lukacs, from Romanticism to Bolshevism, 1979, p-93
  20. Martin Jay, “The Dialectical Imagination”, 1996 edition, Kindle edition p-8
    (location 659)
  21. Martin Jay, “The Dialectical Imagination”, 1996 edition, Kindle edition p-41
    (location 1366)
  22. Erich Fromm, Escape from Freedom, 1941, p-34
  23. Sharaf, Myron, “Fury on Earth: A Biography of Wilhelm Reich”, 1983, Part IV: The radicalization of Reich, p=132
  24. Herbert Marcuse, One-dimensional man; studies in the ideology of advanced industrial society, 1964, p-63
  25. Herbert Marcuse, “Repressive Tolerance”, 1965: https://www.marcuse.org/herbert/publications/1960s/1965-repressive-tolerance-fulltext.html
  26. Herbert Marcuse, “Repressive Tolerance”, 1965: “The conclusion reached is that the realization of the objective of tolerance would call for intolerance toward prevailing policies, attitudes, opinions, and the extension of tolerance to policies, attitudes, and opinions which are outlawed or suppressed”
  27. Paul Berman, Debating P.C: the controversy over political correctness on college campuses, 1992, Introduction
  28. ג’ורדן פיטרסון, ריאיון למגזין אפוק טיימס, מאי 2018. מופיע גם בכתבה “פוליטיקת הזהויות היא הדת החדשה”, אתר מגזין אפוק טיימס, ספטמבר 2018
  29. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 285
    (Defining Political Correctness, Chapter 1)
  30. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 295
    (Defining Political Correctness, Chapter 1)
  31. Paul Berman, “Debating P.C.: the controversy over political correctness on college campuses”, 1992, p-259
  32. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 1963 (Placing, Chapter 2). In Deborah Cameron’s “Verbal hygiene”, 1995, p-155, 151, 142, 145
  33. Geoffrey Hughes, “Political Correctness”, 2009, Kindle edition, location 618
    (The Semantic Problems of Political Correctness)
  34. William S. Lind, “Political Correctness”: A Short History of an Ideology, 2004, https://www.nationalists.org/pdf/political_correctness_a_short_history_of_an_ideology.pdf
  35. Doris Lessing, “Language and the Lunatic Fringe”, New York Times, https://www.nytimes.com/1992/06/26/opinion/language-and-the-lunatic-fringe.html?searchResultPosition=1

 

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!