מדוע ספרי הילדים לא יפים יותר?

הנה דבר אחד שלמדתי מישיבה בסגר בבית: מצב האיורים בספרי ילדים בישראל מלמד שאיננו מעריכים יופי

כריס ניילור-באלסטרוס, “המזוודה” | צילום מהספר

איור הוא ככל הנראה צורת התקשורת הכתובה העתיקה ביותר בעולם. החל מציורי המערות ועד להירוגליפים במצרים ובמרכז אמריקה. עם הזמן האילוסטרציות של העבר פינו את מקומן לאותיות שעזרו להעביר מסרים בצורה מדויקת יותר. אולם גם היום האיורים עדיין כאן. הם משמשים “להאיר” את הטקסט, להשלים אותו או להראות את מורכבותו. בספרי ילדים האיורים הם דרך לסייע לילדים לקרוא, ולהבין יותר לעומק את משמעות הטקסט.

אולם בעשרות השנים האחרונות מופיע אותו מוטיב ברבים מספרי הילדים. איורים שיכלו להיעשות בצורה יפה, ריאליסטית, מצוירים בצורה מופשטת, בצבעים “שטוחים” ומציגים דימוי מעוות של בני אדם ובעלי חיים. בספר המצוין “אין אריות כאלה” (2010) שכתב אמי רובינגר, הוא בחר לאייר אריות עם עיניים צהובות. המסר הוויזואלי שעובר לילד מפחיד. בספר האחרון שקיבלנו, סיפור מקסים הנקרא “המזוודה” (2019), שכתב ואייר כריס ניילור בלסטרוס, גיבור הספר נקרא “יצור מוזר” וכך הוא גם מאויר. כשבתי הקטנה ראתה אותו, היא מיד חיפשה דרך לתאר אותו באמצעות אסוציאציות שהיא מכירה. בסוף היא קראה לו דג. בספרים אחרים היא עושה דבר דומה – מנסה להבין את הדמויות ולספר סיפור דרכן. אבל הציורים כמעט תמיד מופשטים, קוויים ומקשים על הילד להתחבר אליהם.

בעיות דומות קיימות בסיפורי ילדים קלאסיים כמו “הצב של אורן” או “איה פלוטו”. משום מה האיורים בהם חתוכים. מה מרגיש ילד כשהוא רואה רק את הרגליים של האב והאם, מבלי לראות את חלק הגוף העליון ואת הפנים? אני זוכרת שבתי הקטנה שאלה אותי: “אמא, למה לא רואים את האבא?”

מתוך הספר “הזמיר של ארץ סין” | צילום מהספר

ב-2002 מצאו חוקרים ב”אוניברסיטת טקסס באוסטין” שבארה”ב כי לתחושות הלא נעימות שחווים ילדים מול האיורים יש בסיס מדעי. במחקר שערכו הם הציגו ל-71 ילדים בכיתות א’-ג’ איורים שונים: בעלי סגנון שונה – מופשט או ריאליסטי, בעלי דרגת בהירות שונה – צבעים בהירים לעומת קודרים[1]. במפגש אחד על אחד הם הציגו בפני הילד סיפור ולאחר מכן נתנו לחלק מהילדים לקרוא את הטקסט בלי איורים, ולאחרים לראות את האיורים ודרכם לספר את הסיפור. לקבוצה נוספת הם נתנו לקרוא טקסט ולראות איורים אך בסגנונות שונים. לאחר מכן הם שאלו את הילדים שאלות כדי לבדוק מה בדיוק הם הבינו.

החוקרים הגיעו למסקנה שלאיורים יש השפעה על הבנת הסיפור, ושבאופן משמעותי ילדים מעדיפים סגנון איור ריאליסטי עם צבעים בהירים (לעומת קודרים) על פני סגנון איור מופשט. “ההשפעה של האיורים חשובה כיוון שהיא מעידה על כך שסגנון איור מסוים ישפיע אם הילד יאהב או יבחר סיפור מסוים”, הם כותבים. נוסף לכך, החוקרים מצאו גם שסוג הספר (רק טקסט, רק איורים, או איורים וטקסט) משפיע על הבנת הסיפור. גרסה של טקסט ואיורים היא האפקטיבית ביותר.

אם כן, מדוע אנו בוחרים להראות לילדים צעירים איורים מכוערים בעוד שניתן היה לאייר בצורה יפה? בתרבויות העבר “יופי” היה חשוב באותה מידה כמו “אמת” או “טוב”, והוא גם היה קשור אליהם. מה שיפה היה גם מה שטוב, והחיפוש אחר מה שיפה היה החיפוש אחר האמת והשלמות האולטימטיבית. אפשר לראות זאת בניסיונותיו של פיתגורס להגיע אל ההרמוניה המושלמת באמצעות נוסחאות מתמטיות, או בחיפוש של אפלטון אחר הצורות המושלמות[2]. בשפות מסוימות, בהן עברית, המילה “יפה” מתפרשת גם כ”טוב” – “דבר הנראה או נשמע טוב, שנעים להסתכל עליו או לשמוע אותו. ההיפך של מכוער” (מילון רב מילים, 2020).

ולמרות זאת, דווקא בספרים לגיל הרך, בתקופה שבה הילד מפתח את מושגיו, אין סטנדרט ליופי או רצון ליצור שכזה. אני יכולה לחשוב על מספר סיבות לכך: האחת, לחשוב שבגלל שילדים מציירים באופן מסוים – פנים שיוצאים מהם ידיים ורגליים או דמויות פשטניות מאוד, כדאי לצייר כמוהם כדי להזדהות עימם. סיבה נוספת היא שתחום האיור נחשב כיום לסגנון אמנותי בפני עצמו שבו האמן מבטא את רגשותיו ותחושותיו. כמו בכל תחום באמנות העכשווית, קיימת תפיסה שכל דרך שבה האמן יביע את עצמו תהיה טובה ולגיטימית. ויותר מזה, ככל שהיא חדשנית ומקורית יותר, באמצעות שימוש בחומרים או בסגנון, כך טוב יותר. לפי תפיסה זו, כל מה שפיגורטיבי וקונבנציונלי אינו ממש מעניין. לאמנות העכשווית יש גם נטייה להיות צינית לגבי העולם ולהפשיט את האיורים מהקסם, מהצבעוניות ומהאור שלהם.

עכשיו אולי תשאלו, מה אכפת לילד בן שלוש אם הסגנון הוא מקורי וחדשני? שאלה טובה. באמת לא אכפת לו. מה שהוא בעיקר רוצה זה לזהות את הדמויות ולהזדהות איתן, ומבחינה אסתטית הוא נמשך יותר למה שאנחנו מכנים יפה ואסתטי.

במשך שנים מספר עבדתי בתור מדריכה ואחראית על התוכן לגיל הרך במוזיאון ידוע בישראל. שמתי לב שכאשר ביקשתי מילדים לומר אילו ציורים הם אוהבים, הם כמעט תמיד בחרו בציורים פיגורטיביים, של דמויות חמות, או באובייקטים מוכרים וצבעוניים כמו אונייה, בית וכו’. הם יודעים מה הם אוהבים. אבל מה? אחת התפיסות בהדרכה מוזיאלית היא לתווך לילדים גם ציורים שהם אולי פחות שמים לב אליהם. מחשבה זו, שהיא טובה ביסודה ויכולה לחשוף את הילד לדברים שאינו מכיר, יכולה גם להיות בעייתית כשבציור יש אלמנטים שהילד אינו אוהב ואינו מקבל באופן טבעי.

כחלק מהתפיסה המודרניסטית שעל אמנות צריך לחשוב, לנתח ואז להבין, ביקשנו מהילדים ש”ילמדו” דרך הציור מה רצה לומר המחבר וכך אולי יוכלו להתחבר אליו. ספרים פועלים במובן מסוים באותו אופן, אלא שכאן, במקום המדריך, הסיפור והמספר משמשים כמתווכים בין הילד לאיור. ובמילים אחרות – במקום שהאיור יאיר את הטקסט, הטקסט מנסה להסביר את האיור.

זה לא שאין ספרים יפים בשוק. בספרייה של הבת שלי יש כמה ספרים כמו “הבית הגבוה והבית הנמוך”, “הזמיר של ארץ סין”, “אולי”, “סבתא עוד פעם”, “אריה הספרייה” ועוד. אז אם אפשר לעשות משהו יפה, מדוע לעשות אותו מכוער?

  1. Brookshire, Scharff, Moses, “The influence of illustrations on children’s book preferences and comprehension Reading Psychology”, 2002
  2. Fistioc, Mihaela C., “The Beautiful Shape of the Good: Platonic and Pythagorean Themes in Kant’s Critique of the Power of Judgment”, Routledge, 2002

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!