בעבר היה גרוע, היום טוב?

מודלים לרובוטים, במטה יצרנית הרובוטים Engineered Arts | ,nubv: Matt Cardy/Getty Images

בספרו “21 מחשבות על המאה ה-21” מספר לנו ההיסטוריון יובל נח הררי כי במהלך המאה ה-20 הושפע העולם משלוש תפיסות גדולות שניסו לעצב אותו: הפשיזם – שקרס בסיומה של מלחמת העולם השנייה; הקומוניזם – שקרס עם נפילת בריה”מ; והליברליזם – שניצח את השתיים הקודמות ונותר כתפיסה הדומיננטית עד היום.

הליברליזם, לפי הררי, קידם את חשיבות החירות האישית – את יכולתו של האינדיבידואל להחליט על עצמו, בלי כפייה ובלי מגבלות העבר. הוא סיפר למין האנושי כי לאורך ההיסטוריה אנשים חיו תחת משטרים דכאניים שפגעו בזכויותיהם ועיכבו את התפתחותם. למרבה המזל, בני האדם הצליחו להשתחרר מהתפישות המסורתיות והמיושנות שכבלו והגבילו אותם. במקום להקשיב לאנשי דת חשוכים ולמסורות שחלף זמנן, החלו האנשים לפתח חשיבה עצמאית וללכת בעקבות ליבם.

אבל בעשור האחרון החלה להחליף את הליברליזם תפישה חדשה שצמחה מתוך המדע. מהנדסים, מדענים ומשקיעי היי טק החלו לספר לנו כי לפילוסופיה ולדת – שהתווכחו ביניהן במשך אלפי שנים על משמעות החיים – אזל הזמן. המדע התפתח, למין האנושי יש כעת ביו-טכנולוגיה ובינה מלאכותית ובקרוב הוא יוכל להנדס מחדש את החיים עצמם – להאריך אותם, לשנות אותם, לשפר אותם. למרות שזה עדיין לא על סדר היום הפוליטי, כעת על המדענים להחליט מה תעשה האנושות עם הכוח החדש שבידיה. בספרו מציע נח הררי כמה מהדרכים שבהן ניתן להתקדם מכאן ואילך, באמצעות התבוננות בהווה ובעתיד.

אני רוצה להציע דרך נוספת – התקדמות באמצעות התבוננות בעבר. אחת מהנטיות הפוסט מודרניות היא המחשבה שהאנושות מתפתחת על ציר לינארי: יש לה התחלה פרימיטיבית, חשוכה, של בני אדם טיפשים שהאמינו באלוהים, האמינו בנישואים ובזבזו את זמנם במחשבה שיש אמת ושהם רוצים להגיע אליה. הציר הזה נע ומתקדם עד השיא, שהוא כמובן היום. היום אנחנו מתקדמים ונאורים. היום אנחנו מוסריים ויודעים מה נכון. המחשה לכך אפשר לראות ברשתות החברתיות, בדמות מתקפות קבועות נגד אנשים המעזים לשאוב השראה מהעבר. מתייגים אותם כ”מיושנים” או כ”חשוכים” ומשתיקים את דעותיהם.

“מדונה באחו”, ציורו של רפאל, מגדולי ציירי הרנסנס. בתקופת הרמסנס התייחסו אל העבר כאל מקור להשראה ומודל לחיקוי

התפישה הזאת היא אחד האויבים הגדולים של החברה שלנו, טען בפניי היסטוריון האמנות פרופ’ ארתור פונתינן (Pontynen) מאוניברסיטת ויסקונסין. ראיינתי אותו ביולי 2019 בעקבות ספר שכתב על היופי (For the Love of Beauty). פרופ’ פונתינן טען שהתפישה הזו נובעת מהבנה שגויה של ההיסטוריה. “ההבנה שלנו את ההיסטוריה מושפעת מההבנה שלנו של מהי האמת”, הוא אמר והסביר – המשקפיים העכשוויים, המשקפיים המודרניים, נוטים לראות את העבר באופן יחסי למצב שלנו היום ולא מתוך המציאות והמחשבה שהייתה לאנשים שחיו בתקופות השונות. כשאנחנו מסתכלים כך על העבר, אנו עלולים להפסיד את הדברים המהותיים שהם הבסיס למי שאנחנו כחברה, ולמי שאנחנו כבני אדם.

בדומה לעידן שלנו, גם בתקופת הרנסנס דיברו על “קידמה” או “מודרניות” – שבמהותה מנוגדת למושגים “קדום” או “ישן”. אבל בין הרנסנס לעידן המודרני העכשווי קיים הבדל גדול: לאנשי הרנסנס שימש הזמן העתיק, הקלאסי, בתור מודל שראוי לחקותו. החדש צריך היה להתעצב בדמות הישן. השאיפה הייתה להיות מודרני באמצעות הסתכלות לאחור.

אולם מרגע שהופיעו האידאלים של תנועת ההשכלה, התפישה הזו החלה להתרופף, והחל מעבר מ”עידן האמונה” ל”עידן התבונה”, כפי שמכנה זאת הפילוסוף פרופ’ יורגן הַאבֶּרְמַאס במאמרו המפורסם “מודרניות – פרויקט שלא הושלם” (1984). אם בעבר העולם הרוחני כלל חיפוש ומחקר אחר כל תחומי המדע, הפילוסופיה, המוסר והאמנות גם יחד, במאה ה-18 החלו לחקור את התחומים בנפרד זה מזה. הרצון היה להגיע לאובייקטיביות בכל תחום וליצור עולמות תוכן נפרדים המבוססים על עובדות: מדע אובייקטיבי, מוסר אוניברסלי ואמנות אוטונומית. עם זאת, ההתנתקות מהעולם הרוחני נעשתה בהדרגה, והרוח עדיין שימשה תשתית שאפשרה לקבוע נורמות שעזרו להבחין בין טוב לרע, בין נכון למוטעה, בין יפה למכוער.

במאה ה-19 גם הנורמות האלו החלו להיזנח. הוגי הדעות והאמנים ביקשו להשתחרר מהתלות באידיאלים הקלאסיים ובתשתית הרוחנית, ובהמשך ויתרו לגמרי על הקשר לעבר. והחברה החלה להיבנות על יסודות חדשים – מודרניסטיים.

כל זה מוביל אותנו לרגע הזה, שבו לפילוסופיה ולדת “אזל הזמן” לקבוע מהי משמעות החיים, ואת מקומן תופסים המדענים והמשקיעים בהייטק, כפי שמסביר נח הררי. מדובר בסכנה גדולה, שכן המדע חוקר רק את מה שהוא יכול לתפוס ולהבין, והטכנולוגיה, אולי מביאה פתרונות, אך לא מספקת הרבה תשובות טובות לשאלת משמעות החיים וגם לא לשאלות של מוסר וערכים. במצב כזה, מה ישמש אותנו כדי לקבוע את הנורמות המוסריות של העתיד?

אני לא טוענת שצריך היום לחזור אחורה לימי התנ”ך, להרחיב את גבולות מדינת ישראל כדי שיחפפו לגבולות ממלכת ישראל ויהודה הקדומה או להפוך את חוקי התנ”ך לחוקי המדינה. אני טוענת שאם המדענים רוצים לקבוע את הנורמות המוסריות של העתיד, ראוי שהנורמות הרוחניות של העבר ישמשו עבורם כתשתית. ראוי שישענו על ההיסטוריה. שיהיו מודרניים, באמצעות התבוננות לאחור.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!