ערך הנאמנות – בואו נשמור עליו

Public Domain

אחד המאפיינים הבולטים של תקופתנו הוא הנטייה לבקר את המסורת, לתהות מחדש לגבי היסודות הערכיים והאמונות המרכיבים את החברה שלנו, ולפעמים להרוס את מה שנחשב כאסור להריסה.

ערך אחד כזה הוא “נאמנות”. לאורך כל ההיסטוריה חברות מסורתיות שמו דגש רב עליו: להיות נאמנים למילה שלנו, נאמנים לבן/בת זוגנו, נאמנים להורינו, נאמנים לעבודה שלנו, וכן – נאמנים גם למדינה – נושא שאגיע אליו מיד.

בגידה, באלה שאנו צריכים להיות נאמנים להם, נחשבה בעבר לעבירה מוסרית קשה. ביצירתו “התופת” מהמאה ה-14 (מתוך הקומדיה האלוהית), דנטה כותב על מעגל הגיהינום התשיעי בו שוכן השטן. במעגל עוברים עינויים אלה שבגדו. לא בבן/בת הזוג – לכך שמור מעגל הגיהינום השני בו מעונים אלו שחטאו בתאוות בשרים ואהבה אסורה – אלא אלו שבגדו בקרוביהם, בעירם או בארצם, באורחיהם ואף ב”אדוניהם” (אלוהים).

בסיפורים עממיים מהמסורת היהודית מדגישים לא פעם עמידה בפני תאוות הבגידה, כמו גם נאמנות למסורת ולמשפחה. במזרח, המסורת הקונפוציאנית מלמדת שטוּב לב מתחיל מנאמנות ומכבוד להורים. על הבן לנהוג בנאמנות להוריו, ועל האב להיות אדיב לילדיו. האמונה הייתה שכל עוד יישמרו מסורות המשפחה, יישמר באופן טבעי גם המוסר בחברה. זאת מכיוון שאת האהבה והנאמנות בקרב אחים ניתן יהיה להרחיב ליושר ולצדק בקרב חברים. ואת הנאמנות להורים ניתן להרחיב לנאמנות למהות גדולה יותר – לחברה כולה ולמדינה.

נאמנות היא ערך חשוב ביותר גם בצורתה הפרקטית והעכשווית ביותר שלה: בלי נאמנות למפקדיו, לא יוכל החייל להילחם בקרב ויערוק מיד. בלי נאמנות לפקודיו ולספינתו, רב החובל יהיה הראשון שינטוש בעת משבר. ובלי נאמנות למנהל, אף חברה עסקית לא תוכל לתפקד ולצמוח. נאמנות אינה ציות עיוור. אף אדם נאמן אינו רוצה ללכת בתלם אחר מפקדיו או מנהליו בחוסר רצון. אלא תמיד ישאף ללמוד מהם ולקבל את הדרכתם.

אולם בימים אלה מחלחלים בחברה שלנו רעיונות שונים. במקום לעודד נאמנות וכבוד למורה, הורים רבים מקללים מורים, מדברים מאחורי גבם או רבים איתם בפני הילדים; במקום לעודד נאמנות בתוך המשפחה, הורים רבים מאפשרים לילדיהם להתחצף ולתת כבוד גדול יותר לחבריהם; במקום לעודד נאמנות כלפי בן או בת הזוג, יותר אנשים בוחרים לנהל מערכות רומנטיות מחוץ לנישואים, או מערכות יחסים פתוחות; במקום להרחיב את הערכים המשפחתיים לחברה כולה, מעודדים אותנו להיאבק זה בזה במסגרת “פוליטיקת זהויות”; וכשזה מגיע לנאמנות למדינה, צצות דילמות הקשורות בכך – למשל האם העובדה שאנשים מקבלים זכויות מהמדינה מחייבת אותם אוטומטית להיות נאמנים לה?

בואו נדבר על זה. לא לחינם מלמדים נוער שיעורי “אזרחות”. המושג “אזרחות” אמור לשקף קשר נאמנות חזק בין האדם למדינה: האזרח זכאי למלוא הזכויות שהמדינה מעניקה לו, אך מנגד מחויב במלוא החובות שהיא מטילה עליו. אחת מהן, אולי החשובה ביותר, היא חובת הנאמנות למדינתו. אין עליו לבגוד בה באמצעות שיתוף פעולה עם אויב כמו חמאס, ואין עליו להעביר מידע לאיראן. בכל מדינות המערב הנאורות, מהגר המעוניין להתאזרח במדינה בה הוא מתגורר, חייב לחתום על הצהרת נאמנות למדינה. כך קורה בארה”ב, בקנדה ובמרבית מדינות אירופה. בישראל מדובר במשפט קצר: “אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל”. בארה”ב מדובר בחמש שורות המחייבות את האדם, תחת שבועה, לתמוך ולהגן על החוקה והחוקים של ארה”ב כנגד אויבים מבית ומחוץ, לשאת נשק בשם ארה”ב אם יידרש לכך על פי חוק, ולבצע חובות אזרחיות בעלות חשיבות לאומית.

אבל חשוב להבדיל – נאמנות למדינה אינה מסירות עיוורת למנהיג המדינה. מסירות עיוורת יכולה לגרום למונהגים להתעלם מפשעי מנהיגיהם ואף לסובב אותם כאילו היו מעשי גבורה. היא יכולה לגרום גם למנהיגים להתעלם מחטאיהם הגרועים ביותר של חסידיהם. מסירות עיוורת היא זו שמובילה לסקנדלים ולטיוח – בפוליטיקה, בעסקים ובתנועות אידיאולוגיות.

התרבויות המסורתיות יכולות ללמד אותנו שיעור חשוב על כך. בתרבות הסינית המסורתית בת 5,000 השנים, הקיסר נחשב ל”בן השמים” – עמדה בכירה הרבה יותר מכל ראש ממשלה או נשיא. אך בכל זאת נהוג היה להניח שביכולתו לטעות, ולפיכך מינו משקיפים שציינו את טעויותיו. למערכת התיעוד הסינית היו היסטוריונים שתיעדו את כל מילותיו ומעשיו של הקיסר. יתרה מכך, התנהגותו של הקיסר נשפטה על פי הקלאסיקות הקונפוציאניות. אם הפך למושחת – האנשים היו יכולים לקום ולהפיל אותו. כך קרה למשל לשליט האחרון של שושלת שיאה (1600-2070 לפנה”ס) ולשליט האחרון של שושלת שאנג (1046-1600 לפנה”ס). שניהם נודעו כעריצים. מנקודת מבטה של התרבות המסורתית, הפלתם לא נחשבה לפגיעה בנאמנות או לבגידה במדינה, אלא לאכיפת החוק, בשם השמים. כמובן, לא כל התרבויות המסורתיות היו כאלה (למשל המלוכנות באירופה) וגם אלה שהיו – לא נותרו כך תמיד.

היבט נוסף למושג הנאמנות תרמה הספרות המודרנית, שעסקה פה ושם בסוגייה. הסופר ג.ר.ר טולקין, למשל, בסאגה המפורסמת שלו על אחוות הטבעת, מראה כיצד “נאמנות” אינה רק ערך שטחי שהאדם עוקב אחריו, אלא סוג של עוגן המאפשר לו ולחברה להישאר יציבים. באמצעות סיפור ודמויות שברא, הוא ממחיש שללא נאמנותן למשימה, למי ששלח אותן, לחבריהן ולעקרונות שלהן עצמם – הן ייכנעו לפיתויים, לא יגשימו את ייעודן, והעולם ייחרב. נאמנות, עבור טולקין, מציבה מטרה גבוהה יותר המאפשרת להתעלות מעל המצוקות והפיתויים של העולם הזה.

החיים האמיתיים אינם שונים כל כך מהסאגה של טולקין. התפוררות ערך הנאמנות מהווה סכנה אמיתית המאיימת לפגוע בחברה. נאמנות לסמכות (הורה, מורה, מנהל) אינה הופכת אותנו לכבולים או מדכאת אותנו, כפי שנהוג לחשוב היום, אלא מעניקה לנו מצפן ערכי המסייע לנו לנהל את חיינו הפרטיים, החברתיים והפוליטיים.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!