אל תיכנעו לתיאוריית הגזע הביקורתית

[Chip Somodevilla/Getty Images]

מגיל צעיר מספרים לנו שגזענות זה רע. גזענות, אומרים לנו, היא שילוב של דעות קדומות, זלזול, לפעמים אפילו ניסיון להשפיל, להתעלל או לפגוע באנשים – בגלל הגזע שלהם. זה יכול להיעשות ברמה האישית (אחד על אחד), ברמה החברתית (הניסיון להשיג יתרון עבור קבוצת גזע אחת מול אחרת) או ברמה הפוליטית (לשלול מאחרים שוויון זכויות וכבוד מטעמי גזע). כך עשו הנאצים. כך עשו אלו שהחזיקו עבדים שחורים באמריקה ובאימפריה הבריטית.

זה רע, ובכל מקום שזה קיים צריך לעצור את זה. כולנו יכולים להסכים על כך. אולם ההתנגדות שרואים לאחרונה בארה”ב ובאירופה – אלה התוקפים ועוקרים פסלים היסטוריים ומכנים בשמות גנאי אנשים לבנים – אינה עוסקת רק בסוג הגזענות שכולנו מכירים, וגם לא מנסה באמת ובתמים לפתור את הבעיה.

באקדמיה יש לזה שם. ב-1995 הגדיר זאת פרופ’ ריצ׳רד דלגאדו מבית הספר למשפטים באוניברסיטת אלבאמה בספר שחיבר. הוא כינה את העיסוק בגזענות מהסוג שאנו רואים כעת בשם “תיאוריית הגזע הביקורתית” [1](Critical Race Theory).

התיאוריה יוצאת מנקודת הנחה שגזענות אינה רק נחלתם של משטרים חשוכים בהיסטוריה (המשטר הנאצי למשל), אלא שהיא חלק בלתי נפרד מכל היבט בחיים. אנשים המתנהלים על פי התיאוריה הזו מחפשים “גזענות נסתרת” בכל מקום ודבר, עד שהם מוצאים אותה. זה יכול להיות במקום העבודה, בשכונה, בספרות, במזון, במוסיקה, בתחביבים, באמונה, בבתי הכנסת ובכנסיות, ביחסים בין-אישיים – חיפוש הנמשך בכל רגע, כל הזמן.

אם תעסיקו אדם כזה במקום העבודה שלכם, לא יחלוף זמן רב עד שהוא יגלה כיצד כל החברה והתרבות הארגונית שלה “גזענית”. הוא יגרום למשבר גדול שיאלץ את הבוס וגם את כל אחד מהעובדים לבחור צד בקונפליקט, וידרוש ארגון מחדש של המשרד ושל התרבות הארגונית.

יתרונה של התיאוריה הוא כמובן ביכולתה להצביע על בעיות שפעמים רבות קשה לראות, אך היא דרך רעה ביותר לטפל בהן. על פי התיאוריה, אנשים פריבילגים מבחינה גזעית (גברים לבנים למשל), יסייעו לאנשים מדוכאים גזעית (שחורים, נשים, הומוסקסואלים וכו’) רק כאשר זה משרת את מטרתם – מסקנה צינית שאינה מאפשרת לפתור את הבעיה. פרופ’ רובין דיאנג’לו, מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, מבטאת זאת בספרה [2](White Fragility (2018, אותו כתבה מתוך ניסיונה האישי וניסיונם של אחרים, בתור לבנים פרוגרסיביים התומכים במפגינים. לדבריה, המוחים דורשים מכולם להפסיק את הגזענות, אבל באותה נשימה הם אומרים ללבנים המתנגדים לגזענות – “עשיתם כך רק משום שזה גרם לכם להיראות טוב או להגן על עצמכם מביקורת”. כך נמנעת מאנשים ההזדמנות לעשות את הדבר הנכון ונחסמת כל אפשרות לשיח.

אולי הדבר החשוב ביותר שצריך להבין לגבי תיאוריה זו, הוא שלעולם היא אינה מסופקת. לא משנה מה תעשו, כמה טוב תתנהגו ועד כמה תצליחו לפתור את הבעיה – התוצאה של מעשיכם תמיד תכלול גזענות. תפקידם של אלה המאמצים את התיאוריה הוא לאתר את הגזענות הזו ולהאשים אתכם. זה כמו חור שחור – לא משנה כמה תנסו לספק אותו, הוא לא יוכל להתמלא אף פעם ורק ילך ויתחזק, יקרע לגזרים כל דבר שיתקרב למסלולו יתר על המידה.

אם לא נתעורר מהר ונתחיל להתנגד לשימוש שנעשה בתיאוריה, נגלה בקרוב שהחברה שלנו כולה מסתחררת לתוך חור שחור שקשה לצאת ממנו. הגזענות של היטלר והגזענות נגד השחורים היו צורות גזענות בולטות מכיוון שהן עסקו בביולוגיה, אבל הן רק סוג אחד של גזענות, יטענו בפנינו אלה המתנהלים על פי התיאוריה ומחפשים גזענות בכל מקום.

הנה מה שעלול לעלות בשלב הבא: כל מי שחושב שיש אנשים מנומסים ואנשים פחות מנומסים הוא גזען המפלה פלח גדול באוכלוסייה; מי שחושב שיש מוסיקה גבוהה ומוסיקה נמוכה גם הוא גזען; מה לגבי אוכל גורמה ואוכל רחוב? – גזענות; תחשבו על דוגמניות המציגות את גופן היפה – יטענו שזה פוגע באוכלוסיות שלמות של נשים שמנות ומדיר אותן מפרסומות ופוגע בתדמיתן – כלומר גזענות; המדע עצמו גם הוא ייתפס כאסכולה גזענית, כיוון שהוא מנוהל בעיקר על ידי אנשים לבנים; שלא לדבר על רעיון האבולוציה – “הישרדותם של החזקים/המתאימים”, “הברירה הטבעית” וכו’ – רעיון גזעני ביותר ומיותר.

זה יכול להגיע רחוק יותר. תחשבו על כל רעיון הקידמה – הקביעה לפיה ההווה טוב יותר מהעבר, וההבטחה שבעתיד יהיה אפילו טוב יותר. אלו שהולכו שולל על ידי התיאוריה, יוכלו לטעון שזה מהווה אפליה נגד העבר ונגד ההווה. שזה משפיל את כל אלה שחיו בעבר ופוגע בכבודם של אבותינו ושל אבות אבותיהם. ה”קידמה” (פרוגרסיביות) היא אידיאולוגיה המבצעת ג’נוסייד מוסרי ותרבותי נגד הדורות הקודמים, יאמרו לנו, ובמילים אחרות – גזענות.

כאמור, עם רעיון הגזענות של “תיאוריית הגזענות הביקורתית” ניתן לשחק ללא סוף. זו למעשה מטרתה של התיאוריה ושל אלה האוחזים בה – בדרך כלל בלא יודעין – לחפש גזענות בכל פעולה שלנו. כמובן, יש גרעינים של אמת בתיאוריה ובבעיות שהיא מציגה בפנינו, אבל רק מעט היגיון, אם בכלל, בצורת הניתוח שלה ובפתרון שהיא מציעה: מאבק תמידי, חברה מסוכסכת ומצב בלתי פתיר. חור שחור המפרק את החברה.

אל תיכנעו לכך.


רודני קליפטון הוא פרופ’ אמריטוס לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת מניטובה (קנדה) ועמית בכיר בצוות החשיבה FCPP.


  1. Delgado Richard, “Critical Race Theory”, Kindle Edition, p-3
  2. DiAngelo Robin, “White Fragility: Why It’s So Hard for White People to Talk about Racism”, Beacon Press, 2018, p-4–5

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!