בהירות מוסרית מול תרבות של סמים

[Kerem Yucel/AFP via Getty Images]

בשנת 1972 פרסם מילטון פרידמן מאמר נועז בכתב העת ניוזוויק שבו יצא נגד ניסיונות הממשל האמריקני למגר את מגפת ההרואין שנראה שהלכה והתרחבה בחברה האמריקנית (מספר המכורים עמד אז לפי הערכות על חצי מיליון בני אדם). פרידמן העלה שתי טענות שמאז הפכו לשכיחות בשיח הציבורי על לגליזציה של סמים: מבחינה מוסרית, טען, לממשל אין שום זכות לאסור על אנשים שימוש בהרואין (או כל סם אחר. אסור לממשל גם לאסור על אנשים מלבצע התאבדות). מבחינה כלכלית, המשיך הכלכלן המוערך, המאבק פשוט לא ישיג את מטרותיו ולוּ מפני שהתוצאה הבלתי נמנעת תהיה שוק שחור. היכן שיש ביקוש, שם יתגבש, במוקדם או במאוחר, בדרכים כאלה או אחרות – היצע.

הממשל, תופתעו בוודאי לגלות, סירב לשמוע לעצתו של פרידמן, ושם לעצמו למטרה לבלום (להבדיל מלמגר) את התפשטות ההרואין. הם קראו לזה “המלחמה בסמים”, אבל בניגוד למלחמה, המטרה לא הייתה “הכרעה” של האויב, אלא בלימתו לממדים נסבלים. והממשל הצליח. מספר המכורים להרואין נשאר יציב, פחות או יותר, עד ימינו. איך להסביר את ההצלחה?

הסיבות הן כמובן רבות, אך העיקרית שבהן היא כנראה הלמידה הציבורית. לעוד ועוד צופים מן הצד או למשתמשים קלים התברר – מתצפית ישירה ומדיווחים עקיפים – כי הרואין עלול באמת להרוג אותם. הפחד והדחף לשימור עצמי עושה את שלו. סיבה נוספת, שעלתה מעדויות של חיילים ששבו מווייטנאם (היכן שהשימוש בהרואין היה למעשה חופשי ולגיטימי), העלתה כי האיסור על פי חוק, האכיפה משטרתית, המחיר הכלכלי הגבוה שהוליד האיסור החוקי ואי-הלגיטימציה הציבורית השפיעו על החלטתם להיגמל משימוש בהרואין עם שובם לארה”ב.

הממשל הצליח לבלום לא רק את התפשטות ההרואין. לאחר עשור (אני מדבר על שנות ה-90) של שימוש גובר בקוקאין, החל משנות האלפיים, נחל הממשל הצלחה דומה בבלימת והפיכת המגמה. הסיבות להצלחה דומות.

האם הממשל צדק כאשר סירב לאמץ את המלצתו של מילטון פרידמן – המלצה שהייתה הופכת את ההרואין לחוקי וזול, זמין במחטים סטריליות בפיצוציה שמתחת לבית בדומה למסטיקים ולסוכריות? זו שאלה טובה שהתשובה לה רחוקה מלהיות ברורה מאליה. מצד אחד, אין ספק כי הפשע המאורגן ש”רכב” על אספקת הסם היה חוטף מכה קשה. כמו כן, חייהם של משתמשים שונים היו ניצלים כי היה נחסך מהם להעביר מחטים משומשות מיד ליד. ואולם מצד שני, מה שסביר להניח שהיה מתרחש זה שלפחות בשלב הראשון, הביקוש להרואין היה מזנק. אנשים שחששו, מסיבות שונות, מלהשתמש בסם, היו מנסים אותו. כמה מהם אף היו הופכים למשתמשים קבועים. שיעור מסוים היה מתמכר וחייו היו נהרסים. אבל כאמור, איננו יכולים לדעת בוודאות.

האיסור העקרוני על סמים קשים – עקב השפעתם השלילית החד-משמעית והבלתי ניתנת להכחשה – פשוט יותר מבמקרה של סמים קלים כגון מריחואנה או במקרים של אלכוהול וסיגריות. שלא כמו במקרים האחרים, סמים קשים מחרבים את האנושיות של המשתמשים בהם והופכים אותם לצל חיוור של בני אדם. מעבר לכך, מכורים לסמים קשים פוגעים קשות בסביבתם ובמיוחד בילדים. כך למשל, מחקרים מראים כי לשימוש בקוקאין יש השפעה שלילית מובהקת על התפקוד ההורי של המשתמש. כאשר פלוני בוחר להשתמש בסם קשה, הוא מחרב לא רק את עצמו אלא פוגע פגיעה קשה גם בילדיו. אף חברה מעולם לא הייתה אדישה לסכנה שכזו ואף חברה אינה יכולה להיות אדישה לתופעות שפוגעות ב-well being של ילדים.

ציינתי שהאיסור על סמים קשים הוא קל יותר מהאיסור על סמים קלים, אך הייתי צריך להדגיש שאין הדבר כך אם אתם מחזיקים בעמדות ליברטריאניות חזקות. מילטון פרידמן הבין את זה, ולכן תמך בלגליזציה של סמים קשים. מן הפרספקטיבה הזאת, על המדינה להיות ניטרלית לחלוטין לגבי כל החלטה פרטית שאינה פוגעת בצורה ישירה, מיידית וברורה בפרטים אחרים. זוהי עמדה מכובדת ואף משכנעת, אך זוהי לא העמדה השמרנית. שמרנים מעלים על נס את החירות האישית, אבל דגם המדינה השמרני איננו דגם של אינדיבידואליזם רדיקלי, אלא דגם של חירות סדורה הנשענת על מערך ברור ומוגדר של כללים מוסריים ונורמות תרבותיות.

מדיניות ציבורית שמרנית בהגדרה ממש מבטאת עמדות ערכיות שאהבת החירות היא אמנם אחת מהן, ואף מרכזית, אך היא לא העמדה היחידה. למשל, שמרנים לא יכולים לתמוך במדיניות ציבורית המחלישה את התא המשפחתי. ליברטריאנים לעומת זאת כן. המקרה של סמים קשים, אם נחזור לדוגמה המקורית שלנו, הוא מקרה מובהק של “בהירות מוסרית”. סמים קשים זה רע. רע לפרט, רע לסובביו, רק לחברה הרחבה. רע, רע, רע. ורע מוחלט מוציאים מהחוק.

אבל מה לגבי מריחואנה?! ובכן עמדתי היא שלילית ואני, לצערם הרב של רבים מחברי, מתנגד ללגליזציה. אני לא חושב שהמדינה צריכה להכשיר את מה שאני מכנה כ”תרבות של סמים”, תרבות לא מזיקה אולי כאשר מדובר באנשים משכבות מעמד הביניים אך אשר עלולה לגבות מחיר חברתי כבד דווקא מן הצעירים שבקבוצות החלשות. חשוב להדגיש זאת: השפעתו השלילית של השימוש בסמים תורגש יותר בקרב השכבות החלשות בהשוואה למעמד הביניים.

המדינה אינה יכולה או צריכה אפוא להיות לטעמי ניטרלית בשאלה של שימוש בסמים. אדרבא, החוק צריך לבטא מערך אמונות מסוים, כפי שהוא תמיד עושה. עם זאת, אין להבין את התנגדותי למתן הכשר לשימוש בסמים קלים כתמיכה ב”מלחמה בסמים”. זה דבר אחד לאסור על השימוש בסמים קלים ולהעניש אנשים העוסקים בסחר, אך זה דבר אחר לגמרי להשקיע משאבים רבים במיגור התופעה, כולל הטרדות חוזרות ונשנות של מעשנים פרטיים. מבחינה מעשית, נראה לי כי מדיניות ציבורית נבונה תנסה לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה – גם לא תאפשר לגליזציה של מריחואנה וגם תבחר בקפידה את המלחמות שלה לנוכח השימוש הפרטי הרווח בסם. כך או כך, הנקודה ברורה: עישון סמים הוא מעשה מגונה, גם אם מדובר ברע הכרחי שנכון להשלים עמו מסיבות שונות. 


שגיא ברמק הוא דוקטור להיסטוריה אמריקנית, ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה.

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!