לוקאלי: מוסיקת רחוב

מוסיקה שגרתית בתחנת אוטובוס גרמה לי להביט אחרת על בני אדם

ג'ושוע בל

בניסוי של הוושינגטון פוסט ניגן הכנר המפורסם ג’ושוע בל כקבצן ברחוב. מעל 1,000 איש חלפו על פניו. בסוף היום הוא הרוויח בסך הכול 32 דולר ו-17 סנט – צילום: Giulio Marcocchi /Getty Images

"זהו. אני עוזב סופית את העבודה". הודעתי לעצמי באופן רשמי בדרכי ממקום עבודתי בתיאטרון לעבר תחנת האוטובוס, מרחק של 15 דקות הליכה. מבול הצעקות שנחת עליי מהבוסית לאחר ויכוח מעייף עם לקוח לא הרפה ממחשבתי וגם השמש הקופחת לא הטיבה עמי. עצרתי מול הרמזור האדום לפני מעבר החצייה ודבר אחד היה כבר ברור, "סרט המעוצבן" שנכנסתי לתוכו הלך והתעצם.

יש משהו בסרטים שקל לאהוב. שעה וחצי של ניתוק מקשיי העולם, פופקורן ועלילה שיכולה להיות לפעמים כך: גיבור הסרט הוא לרוב אדם שגרתי למדי. בזמן מסוים בסרט הוא נתקל בקונפליקט שהוא לא מבין ולא מתמודד אתו נכון. אז מגיעה תובנה ובעקבותיה הסצנה הסופית שמשלבת לפעמים גם מוסר השכל.

הרמזור במעבר החצייה התחלף לירוק, עברתי למדרכה ממול ונותרו מטרים ספורים בלבד מתחנת האוטובוס. לעיניי התגלתה תמונה מרגיזה, מרגיזה מאוד. כל המושבים בתחנה היו תפוסים כשבאחד מהם ישב קבצן שהסתתר מהשמש, מנגן בכינור ולצדו קערת נדבות.

אם יש דמות קולנועית מפורסמת שיכולה לבטא את מצב החשיבה שלי באותו הרגע, הרי זה "רגזני" מהדרדסים. תמיד יתחיל רגזני כל משפט ב"אני שונא…" יש טיול – "אני שונא טיולים"! יש ארוחה משפחתית – "אני שונא ארוחות משפחתיות!" ומה לעשות, בכל אדם טמון איזה רגזני.

"אני שונא קבצנים עם כינור שיושבים בתחנת אוטובוס!" רטנתי בשקט.

שיחת טלפון שברה את מבול הרגזנות שלי וכשחזרתי לדמותי בסרט משהו פתאום השתנה. אולי היה זה דרדסבא ואולי התסריטאי הראשי, אך לפתע למחשבתי היה יותר מרחב וכל הסיטואציה נתפסה אחרת. התבוננתי שוב בקבצן ונפל לי אסימון חדש שהעלים את רגזני לגמרי.

"אני אגואיסט" חשבתי לעצמי. "איך יכול להיות שהאדם הזה מרוויח בשלוש שעות מה שאתה מרוויח בשעה? (עבודת סטודנטים היא גם סוג של קבצנות), אתה עובד במיזוג והוא בשמש – הוא דואג שבחום הזה תהיה לך מוסיקה ובסוף אתה זה שמתלונן?"

פיזרתי את כל המטבעות שהיו בארנק אל ידי. התכוונתי לקחת מטבע של חצי שקל כדי לתת לקבצן. "אתה קמצן" הופיעה מחשבה נוספת שלא הסתפקה בסכום הזעום. החלטתי לקחת סכום כפול – שקל שלם. "אתה קמצן!" הופיעה שוב המחשבה – יש לך כל כך הרבה ואתה מוכן לתת כל כך מעט. לקחתי מטבע של עשרה שקלים והטלתי אותו לעבר הקערה.

הקבצן שהיה חצי רדום הביט במטבע שנזרק אל הקערה, זינק על רגליו והביט ישר לתוך עיניי. "מוצרט, באך, שופן?" קרא אליי במהירות. לא הבנתי, והוא חזר על דבריו בשנית: "מוצרט, באך, שופן?". מוצרט אמרתי בהיסוס קל, והוא בתגובה חייך אליי והוסיף בכובד משקל "אוהוו" כאילו מאשר את טעמי הטוב במוסיקה.

הקבצן עצם את עיניו והחל לנגן. אנשים עברו והשליכו מטבעות אל קערת הנדבות, אך את האיש היקר שמולי זה לא עניין, כל כולו היה מרוכז אך ורק בניגון המוסיקה. לקראת הסוף הוא פקח עיניו והישיר מבטו אל עיניי כאילו מבקש בחוות דעתי. הודיתי לו מעומק ליבי על הניגון. אז כשסיים, עצם שוב את עיניו והחל לנגן מנגינה חדשה.

האוטובוס הגיע ולא ידעתי כיצד להביע את הערכתי. האיש שמולי חייך אליי חיוך רחב ואמר במבטא כבד "ביי מותק". לא התבלבלתי, "ביי גם לך מותק", השבתי. נופפנו זה לזה לשלום, הוא חזר אל מקומו ואני עליתי לאוטובוס.

אז חוץ מזה שאני צופה ביותר מדי סרטים אמריקניים, מה בכל זאת למדתי? בשנת 2007 ערך הוושינגטון פוסט ניסוי שהתפרסם ברחבי העולם. בניסוי התלבש ג’ושוע בל, אחד מטובי הכנרים בעולם, בבגדי קבצן וניגן ברכבת התחתית של וושינגטון במשך 43 דקות.

בל ניגן 6 יצירות של באך בכינורו האישי השווה קרוב ל-4 מיליון דולר, בדיוק כפי שניגן במופע יומיים קודם לכן בבוסטון, שעלותו הממוצעת הייתה 100 דולר לכרטיס. מעל 1,000 איש חלפו על פניו, מהם הוא קיבל בסך הכול 32 דולר ו-17 סנט. כי כנראה שכולנו צריכים לפעמים קצת לצאת מהסרט שלנו, כדי לראות שהאדם שעומד מולנו הוא פחות קבצן, ויותר מוסיקאי.

Leave a Reply

רוצה לקבל תוכן איכותי היישר למייל שלך מדי שבוע?

הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו ובתור התחלה קבלו גישה לכתבה זו ולכל הכתבות באתר ל-24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

הנך מאשר/ת קבלת תוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה ודיוור פרסומי מאת אפוק טיימס ישראל בעמ. אנו מתחייבים לא להעביר את הפרטים שלך לשום גורם אחר, ולשלוח לך רק תוכן רלוונטי.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!